יומיים-שלושה אחרי הזוועה באמריקה, ערפאת עוד רעד מפחד. הוא הרי מסתכל לפעמים בראי, והוא יודע שהוא נראה כמו בן-לאדן בעוד שלושים שנה, מתנהג כמו בן-לאדן כבר שלושים שנה, והעולם לא שכח שתופעת המטוסים החטופים, כמו גם השאהידים המתאבדים, התחילה בבית מדרשו. בנוסף לכל, עם כל המאמצים והטרור נגד עיתונאים, הוא לא הצליח להסתיר לגמרי את פרצי השמחה ברחוב שלו לנוכח המגדלים הקורסים. בקיצור כל הסיבות שבעולם כדי להסתתר באיזה בונקר ולסתום את הפה. אחרי שבוע מתחיל להתברר שהוא אולי יהיה המרוויח הגדול. לא רק שהוא יהיה בקואליציה האמריקנית נגד הטרור ואנחנו נהיה בחוץ, אלא שהטרור הפלשתיני עומד לקבל מעין תעודת חצי הכשר בינלאומית. ההבחנה בין טרור לטרור, שעשה כאן השגריר הצרפתי וכל-כך הרגיזה את הרחוב הישראלי, הולכת ומתבססת בדיפלומטיה המערבית ואפילו באמריקה.
זה לא קורה מפני שג'ורג' דבליו בוש הופך להיות קלינטון. הוא ואנשיו ממשיכים להבחין בין טובים לבין רעים באותה פשטות לא-אינטלקטואלית ובאותו שכל ישר לא-מתחכם, שמרגיזים כל-כך את כל השמאלנים בעולם. הם יודעים מצויין מי במזרח התיכון שולח את המתאבדים ומייצר טרור, ומי נלחם בטרור ועומד על נפשו. אבל תעודת ההכשר לערפאת היא המחיר שהם החליטו לשלם כדי להפריד ולמשול בין ערבים לערבים, ובין מוסלמים למוסלמים. וכיוון שהם מנהלים מדינה דמוקרטית, הם זקוקים מאוד לאיזושהי תיאוריה שתבדיל בין הרוצח ערפאת שבצד הטובים, לבין הרוצח בן-לאדן שבצד הרעים.
אלא שהתיאוריה המבחינה היא צולעת ולא משכנעת, ולא קל למכור אותה לדעת הקהל האמריקנית. מה שאומרים ישראלים חסידי ערפאת, והשגריר הצרפתי מודה שהוא בסך הכל מצטט אותם, הוא שלטרור הערפאתי יש מטרה מדינית הגיונית. בניגוד לבן-לאדן הפלשתינים נלחמים על עצמאותם ולכן אי אפשר להשוות. למרות שמשמיעי הטענה מכחישים את זה בתוקף, הטענה הזאת בהחלט מעניקה לגיטימציה לטרור של ערפאת. אבל שאלת הטרור היא שאלה של שיטה ולא של מטרה. עקרון המלחמה בטרור אומר שהשיטה הטרוריסטית היא פסולה ובלתי חוקית בלי כל קשר לוויכוח על המטרה. למען כל מטרה שתהיה - טרור הוא טרור.
בדעת הקהל האמריקנית, המעוצבת באופן כל-כך ויזואלי וטלוויזיוני, אין סיכוי לתיאוריה חכמולוגית מהסוג הזה. תמונות הזוועה מפיגועי ההתאבדות בישראל שודרו שוב ושוב בחודשים האחרונים, והיו עד ליום שלישי האחרון החדשות המסעירות ביותר בעולם. הן לא נמחקו מן הזכרון. להיפך, הפיגוע הענק בניו-יורק רק מעלה אותן מחדש לסף ההכרה וביתר עוצמה. באופן פשוט, כל אדם בר-דעת רואה שגם ערפאת וגם בן-לאדן פועלים בשיטה השטנית של מתאבד שמתפוצץ לתוך קהל ולוקח איתו לשמיים אנשים נשים וילדים רבים ככל שיוכל. גם כאן וגם כאן המשלחים הם אנשי דת מוסלמים שפועלים במסגרת תנועות דתיות-פוליטיות. גם הצורה החיצונית המוקיונית, המשונה, של יאסר ערפאת, מזכירה במשהו את הבן-לאדניזם. יתר על כן, מזה חודשים אפשר להבחין בהפגנות פלשתיניות במפגינים נושאי תמונת בן-לאדן, ובין אנשי בן-לאדן יש הערצה לאחדים מגדולי הטרוריסטים הפלשתינים.
לכן ערפאת זקוק נואשות לפגישה עם פרס. זאת לא תיאוריה של חכמולוגים, סחורה שאפשר למכור בתל-אביב ובפאריס. פגישה עם פרס היא חומר ויזואלי. לחיצת היד תחת דגל ישראל, ואולי הפעם יהיה אפילו חיבוק, זה הדבר שיכול להוציא אותו מהמשבצת של בן-לאדן. בלעדיה הוא לא יוכל להכלל בקואליציה של המלחמה בטרור. והוא יודע שאם הוא לא בפנים, הוא על הכוונת. לכן גם מימשל בוש מאוד מעוניין בפגישת פרס -ערפאת. בלעדיה הוא לא יוכל לכלול את ערפאת ואת הרשות הפלשתינית בתוך הקואליציה שלו. בלי התפייסות ישראלית מצולמת, ברית עם ערפאת לא תעבור ברחוב האמריקני, אנשים פשוט יצחקו.
ערפאת צריך את זה כאוויר לנשימה, בוש צריך את זה כי כך יהיה לו יותר נוח. רק ישראל ממש לא צריכה את זה. להיפך. זה נוגד לחלוטין את האינטרס שלנו. עם כל הכבוד והידידות, אנחנו גם לא חייבים את זה למימשל בוש. בלי ערפאת יהיה לו קצת יותר קשה לבנות קואליציה, אבל הוא יתגבר על זה.
מדינות ערביות כאילו מתנות את השתתפותן בזה שגם הפלשתינים יהיו בעסק, אבל זה לא הולך להיות תנאי בל-יעבור. מצרים וסעודיה, ואפילו סוריה, ישמחו לעזור לערפאת להחלץ מהבוץ אם זה לא עולה להן כלום, אבל לא ישכבו על הגדר למענו. הם לא עשו את זה אף פעם. העניין הזה תלוי רק בנו. אם נרצה, ערפאת יהיה בקואליציה של הטובים. אם לא נרצה, תהיה קואליציה והוא יהיה בחוץ, במשבצת של החשודים ובמגרש של אלה שמשלמים על מעשי הטרור שלהם.
ערפאת מאוד צריך את הפגישה עם פרס, בוש די מעוניין בה. אבל למה לעזאזל פרס צריך אותה?
======================
כתבתו של אורי אליצור התפרסמה בעיתון "ידיעות" ב- ד' תשרי תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
זה לא קורה מפני שג'ורג' דבליו בוש הופך להיות קלינטון. הוא ואנשיו ממשיכים להבחין בין טובים לבין רעים באותה פשטות לא-אינטלקטואלית ובאותו שכל ישר לא-מתחכם, שמרגיזים כל-כך את כל השמאלנים בעולם. הם יודעים מצויין מי במזרח התיכון שולח את המתאבדים ומייצר טרור, ומי נלחם בטרור ועומד על נפשו. אבל תעודת ההכשר לערפאת היא המחיר שהם החליטו לשלם כדי להפריד ולמשול בין ערבים לערבים, ובין מוסלמים למוסלמים. וכיוון שהם מנהלים מדינה דמוקרטית, הם זקוקים מאוד לאיזושהי תיאוריה שתבדיל בין הרוצח ערפאת שבצד הטובים, לבין הרוצח בן-לאדן שבצד הרעים.
אלא שהתיאוריה המבחינה היא צולעת ולא משכנעת, ולא קל למכור אותה לדעת הקהל האמריקנית. מה שאומרים ישראלים חסידי ערפאת, והשגריר הצרפתי מודה שהוא בסך הכל מצטט אותם, הוא שלטרור הערפאתי יש מטרה מדינית הגיונית. בניגוד לבן-לאדן הפלשתינים נלחמים על עצמאותם ולכן אי אפשר להשוות. למרות שמשמיעי הטענה מכחישים את זה בתוקף, הטענה הזאת בהחלט מעניקה לגיטימציה לטרור של ערפאת. אבל שאלת הטרור היא שאלה של שיטה ולא של מטרה. עקרון המלחמה בטרור אומר שהשיטה הטרוריסטית היא פסולה ובלתי חוקית בלי כל קשר לוויכוח על המטרה. למען כל מטרה שתהיה - טרור הוא טרור.
בדעת הקהל האמריקנית, המעוצבת באופן כל-כך ויזואלי וטלוויזיוני, אין סיכוי לתיאוריה חכמולוגית מהסוג הזה. תמונות הזוועה מפיגועי ההתאבדות בישראל שודרו שוב ושוב בחודשים האחרונים, והיו עד ליום שלישי האחרון החדשות המסעירות ביותר בעולם. הן לא נמחקו מן הזכרון. להיפך, הפיגוע הענק בניו-יורק רק מעלה אותן מחדש לסף ההכרה וביתר עוצמה. באופן פשוט, כל אדם בר-דעת רואה שגם ערפאת וגם בן-לאדן פועלים בשיטה השטנית של מתאבד שמתפוצץ לתוך קהל ולוקח איתו לשמיים אנשים נשים וילדים רבים ככל שיוכל. גם כאן וגם כאן המשלחים הם אנשי דת מוסלמים שפועלים במסגרת תנועות דתיות-פוליטיות. גם הצורה החיצונית המוקיונית, המשונה, של יאסר ערפאת, מזכירה במשהו את הבן-לאדניזם. יתר על כן, מזה חודשים אפשר להבחין בהפגנות פלשתיניות במפגינים נושאי תמונת בן-לאדן, ובין אנשי בן-לאדן יש הערצה לאחדים מגדולי הטרוריסטים הפלשתינים.
לכן ערפאת זקוק נואשות לפגישה עם פרס. זאת לא תיאוריה של חכמולוגים, סחורה שאפשר למכור בתל-אביב ובפאריס. פגישה עם פרס היא חומר ויזואלי. לחיצת היד תחת דגל ישראל, ואולי הפעם יהיה אפילו חיבוק, זה הדבר שיכול להוציא אותו מהמשבצת של בן-לאדן. בלעדיה הוא לא יוכל להכלל בקואליציה של המלחמה בטרור. והוא יודע שאם הוא לא בפנים, הוא על הכוונת. לכן גם מימשל בוש מאוד מעוניין בפגישת פרס -ערפאת. בלעדיה הוא לא יוכל לכלול את ערפאת ואת הרשות הפלשתינית בתוך הקואליציה שלו. בלי התפייסות ישראלית מצולמת, ברית עם ערפאת לא תעבור ברחוב האמריקני, אנשים פשוט יצחקו.
ערפאת צריך את זה כאוויר לנשימה, בוש צריך את זה כי כך יהיה לו יותר נוח. רק ישראל ממש לא צריכה את זה. להיפך. זה נוגד לחלוטין את האינטרס שלנו. עם כל הכבוד והידידות, אנחנו גם לא חייבים את זה למימשל בוש. בלי ערפאת יהיה לו קצת יותר קשה לבנות קואליציה, אבל הוא יתגבר על זה.
מדינות ערביות כאילו מתנות את השתתפותן בזה שגם הפלשתינים יהיו בעסק, אבל זה לא הולך להיות תנאי בל-יעבור. מצרים וסעודיה, ואפילו סוריה, ישמחו לעזור לערפאת להחלץ מהבוץ אם זה לא עולה להן כלום, אבל לא ישכבו על הגדר למענו. הם לא עשו את זה אף פעם. העניין הזה תלוי רק בנו. אם נרצה, ערפאת יהיה בקואליציה של הטובים. אם לא נרצה, תהיה קואליציה והוא יהיה בחוץ, במשבצת של החשודים ובמגרש של אלה שמשלמים על מעשי הטרור שלהם.
ערפאת מאוד צריך את הפגישה עם פרס, בוש די מעוניין בה. אבל למה לעזאזל פרס צריך אותה?
======================
כתבתו של אורי אליצור התפרסמה בעיתון "ידיעות" ב- ד' תשרי תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".