חורבן התאומים חשף את עומק הריק של 'תרבות המערב'. המהירות הדימיונית שבה קרסו המגדלים אל תוך עצמם, היא סמל להישאבות לוואקום התרבותי - הרוחני הקיים בבסיס התרבות הזו. לא רק התאומים קרסו, לא רק מרכז הסחר העולמי, מרכז משק החליפין של סחורות בערכים. קרסה תפיסת בטחון שווא באשליית שלום מדומה. מקום הוואקום התמלא בינתיים במרכז הטרור העולמי של רשעי האיסלאם, כובשי הר הבית במרמה שדימו לכבוש את מקום המקדש יחד עם עוזריהם מן היהודים, כך הם מדמים לכבוש את ארצות הברית והמערב כולו.
מהו המענה? האם רק המלחמה במוקדי הטרור תניב פירות של בטחון ושלום? בוודאי שלא. הצפוי הוא חורבן מוחלט. יד איש ברעהו. המענה הנכון והיחיד שיסתמן מאליו בשוך אבק החורבן, הוא הקמת בית המקדש על מכונו כבטוי לתשובת האנושות כולה. כלומר מי שיישאר לאחר ש"השלישית תיוותר" וה"עשיריה תבוער".
ללא ספק כך יקרה בתום גל המלחמות הצפוי בקרוב. אך אם כל אנשי התורה, הקבלה והאמונה ובעלי הלב בישראל יצליחו להסביר לעצמם מדוע המקדש השלישי הוא התשובה היחידה למשבר העמוק ביותר אליו נקלעה האנושות באופן טוטאלי. אפשר כבר מעכשיו להקדים רפואה למכה, ולהגיד אותיות מראש. כמאמר ה' ליונה הנביא. עולם שיש בו יותר משבעה מליארדי אדם כיצד לא תחוס עליו, כיצד לא תחוס על נינוה העיר הגדולה. מתפקיד היהודים להזהיר ולהחזיר בתשובה לא רק את בני עמם, אמנם בראש ובראשונה בני עמם אבל גם את כל העולם כולו.
אנו מתקרבים לפרשת המלך היא פרשת הקהל אשר בה במוצאי שנת השמיטה היה מקיים המלך
את מצות הקהל בעזרה בבית המקדש.
מעמד הקהל הוא קבלת התורה, מלכות ומשפט לפיכך יש לו משמעות מיוחדת בהר הבית אף על פי שאפשר לקיימו בכל מקום. הבריחה מהר הבית, שהיא בריחה מהמקדש מבטלת את המלכות ואת המשפט
ומבטלת את המדינה מעיקרה.
השנה, הרבנות הראשית נגררת למעין מעמד זכר הקהל כמי שכפאה שד. היא חוששת לקיים מעמד זכר הקהל שהוא מעמד המקבל על עצמו את סמכות המדינה והנשיא המלך כמעמד שיש לו תוקף הלכתי ולפיכך היא "מכשירה" אותו ומצטמצמת להכנסת ספר תורה ולשמחת הבית השואבה בכותל. זו הרבנות הראשית שחזרה והצהירה קבל עולם כי אין ליהודים כל כוונה להקים את בית המקדש בזמן הזה, רבנות שלא קראה לצום ומספד על משנה החורבן בהר הבית הנמשך זו השנה השלישית לעיני השמש.
מתפקיד הרבנות הראשית היה לקיים את מעמד התשובה הגדול ביותר, מעמד של שני מליון איש ולא בכותל, אלא בשערי ירושלים היכן שהתקיימה ההפגנה נגד בית המשפט העליון, מעמד בו כל אדם שלב יהודי בו היה חש בחובתו להיות נוכח לשמוע את דברי התורה הזאת. אבל אם הרבנות מתחמקת מתפקידה יש לזכור כי האחריות למעמד הקהל מוטלת ישירות על נשיא המדינה. זו פרשת המלך.
תפקיד הנשיא הוא להקהיל את כל העם, את כל ישראל למען ישמעו ולמען יראו ולמדו ליראה את ה' אלוקיהם ולא להיגרר אחרי הרבנים הראשיים, אשר אינם חפצים למעשה לקיים את המעמד כאשר במנשרם למעין מיני מעמד, שומעים את דברי הביקורת שלהם על האדר"ת זצ"ל, בעל הרעיון ואשר לפי דעתם אין לעשות כן.
לצערנו, ה"הקהל" הפך השנה למותג פרסומי לכל מיני אירועי בידור מעורבים או גרוע מהם אירועי כפייה פמיניסטית במסווה הקהל. או שיחות לתוך הלילה עם מנהיג התנועה האיסלאמית הדרומית, רבניות רפורמיות ועמירה הס. הפסטיבלים הללו ימשכו שנה שלמה כבימי המלך אחשורוש.
המצב החמור שבו נמצא העם היהודי היה צריך לגרום למעמד ההקהל להיות של מעמד של "הדרוה וקבלוה", של קבלת תורה מחדש. הטרגדיה היא שהמנהיגויות התורניות מסרבות להשתחרר מהסקטוריאליות הבזויה ובכך הן מכלות את ישראל.
נקודת אור תהיה אם יצטרפו הכול למעין מיני מעמד אם יתקיים, ולקרוא לכל אנשי התורה בשמותם להצטרף למעמד "זכר הקהל", ושיהפוך אותו ממעמד צנוע וחמקמק למעמד גדול יותר ומשמעותי יותר מכל הנצפה, מעמד של תשובה. לקרוא לרב אלישיב ולרב שטיינמן ולרב אליהו ולרב שפירא ולמחנה דרעי וכל המקובלים ולאנשי חב"ד וברסלב ושאר החסידיות ומנהיגי הציבור החילוני, חברי הכנסת , השרים ראשי כל המפלגות היהודיות לאנשי הימין הקיצוני ולאנשי השמאל הקיצוני היהודים, לכל התנועות החוץ פרלמטריות ולארגן מקומות ישיבה נקובי שם לכל רב ומורה הוראה בישראל ולכל אישיות ציבורית, כדי שיראו מי נפקד כסאו ומושבו ויבואו איש על מחנהו ואיש על דגלו. ומי ישמע ולא יבוא? ואם כך יהיה נוכל לומר לקדוש ברוך הוא בלב תמים יותר עשינו אנו את שלנו עשה אתה את שלך, אבל עכשיו מה נאמר ?
שובו בנים שובבים שלושה ימים לפני יום הכיפורים.
===================
פרופ' הלל ויס הוא יו"ר שוחרי המקדש- המטה המאוחד לתנועת הר-הבית והמקדש.
מהו המענה? האם רק המלחמה במוקדי הטרור תניב פירות של בטחון ושלום? בוודאי שלא. הצפוי הוא חורבן מוחלט. יד איש ברעהו. המענה הנכון והיחיד שיסתמן מאליו בשוך אבק החורבן, הוא הקמת בית המקדש על מכונו כבטוי לתשובת האנושות כולה. כלומר מי שיישאר לאחר ש"השלישית תיוותר" וה"עשיריה תבוער".
ללא ספק כך יקרה בתום גל המלחמות הצפוי בקרוב. אך אם כל אנשי התורה, הקבלה והאמונה ובעלי הלב בישראל יצליחו להסביר לעצמם מדוע המקדש השלישי הוא התשובה היחידה למשבר העמוק ביותר אליו נקלעה האנושות באופן טוטאלי. אפשר כבר מעכשיו להקדים רפואה למכה, ולהגיד אותיות מראש. כמאמר ה' ליונה הנביא. עולם שיש בו יותר משבעה מליארדי אדם כיצד לא תחוס עליו, כיצד לא תחוס על נינוה העיר הגדולה. מתפקיד היהודים להזהיר ולהחזיר בתשובה לא רק את בני עמם, אמנם בראש ובראשונה בני עמם אבל גם את כל העולם כולו.
אנו מתקרבים לפרשת המלך היא פרשת הקהל אשר בה במוצאי שנת השמיטה היה מקיים המלך
את מצות הקהל בעזרה בבית המקדש.
מעמד הקהל הוא קבלת התורה, מלכות ומשפט לפיכך יש לו משמעות מיוחדת בהר הבית אף על פי שאפשר לקיימו בכל מקום. הבריחה מהר הבית, שהיא בריחה מהמקדש מבטלת את המלכות ואת המשפט
ומבטלת את המדינה מעיקרה.
השנה, הרבנות הראשית נגררת למעין מעמד זכר הקהל כמי שכפאה שד. היא חוששת לקיים מעמד זכר הקהל שהוא מעמד המקבל על עצמו את סמכות המדינה והנשיא המלך כמעמד שיש לו תוקף הלכתי ולפיכך היא "מכשירה" אותו ומצטמצמת להכנסת ספר תורה ולשמחת הבית השואבה בכותל. זו הרבנות הראשית שחזרה והצהירה קבל עולם כי אין ליהודים כל כוונה להקים את בית המקדש בזמן הזה, רבנות שלא קראה לצום ומספד על משנה החורבן בהר הבית הנמשך זו השנה השלישית לעיני השמש.
מתפקיד הרבנות הראשית היה לקיים את מעמד התשובה הגדול ביותר, מעמד של שני מליון איש ולא בכותל, אלא בשערי ירושלים היכן שהתקיימה ההפגנה נגד בית המשפט העליון, מעמד בו כל אדם שלב יהודי בו היה חש בחובתו להיות נוכח לשמוע את דברי התורה הזאת. אבל אם הרבנות מתחמקת מתפקידה יש לזכור כי האחריות למעמד הקהל מוטלת ישירות על נשיא המדינה. זו פרשת המלך.
תפקיד הנשיא הוא להקהיל את כל העם, את כל ישראל למען ישמעו ולמען יראו ולמדו ליראה את ה' אלוקיהם ולא להיגרר אחרי הרבנים הראשיים, אשר אינם חפצים למעשה לקיים את המעמד כאשר במנשרם למעין מיני מעמד, שומעים את דברי הביקורת שלהם על האדר"ת זצ"ל, בעל הרעיון ואשר לפי דעתם אין לעשות כן.
לצערנו, ה"הקהל" הפך השנה למותג פרסומי לכל מיני אירועי בידור מעורבים או גרוע מהם אירועי כפייה פמיניסטית במסווה הקהל. או שיחות לתוך הלילה עם מנהיג התנועה האיסלאמית הדרומית, רבניות רפורמיות ועמירה הס. הפסטיבלים הללו ימשכו שנה שלמה כבימי המלך אחשורוש.
המצב החמור שבו נמצא העם היהודי היה צריך לגרום למעמד ההקהל להיות של מעמד של "הדרוה וקבלוה", של קבלת תורה מחדש. הטרגדיה היא שהמנהיגויות התורניות מסרבות להשתחרר מהסקטוריאליות הבזויה ובכך הן מכלות את ישראל.
נקודת אור תהיה אם יצטרפו הכול למעין מיני מעמד אם יתקיים, ולקרוא לכל אנשי התורה בשמותם להצטרף למעמד "זכר הקהל", ושיהפוך אותו ממעמד צנוע וחמקמק למעמד גדול יותר ומשמעותי יותר מכל הנצפה, מעמד של תשובה. לקרוא לרב אלישיב ולרב שטיינמן ולרב אליהו ולרב שפירא ולמחנה דרעי וכל המקובלים ולאנשי חב"ד וברסלב ושאר החסידיות ומנהיגי הציבור החילוני, חברי הכנסת , השרים ראשי כל המפלגות היהודיות לאנשי הימין הקיצוני ולאנשי השמאל הקיצוני היהודים, לכל התנועות החוץ פרלמטריות ולארגן מקומות ישיבה נקובי שם לכל רב ומורה הוראה בישראל ולכל אישיות ציבורית, כדי שיראו מי נפקד כסאו ומושבו ויבואו איש על מחנהו ואיש על דגלו. ומי ישמע ולא יבוא? ואם כך יהיה נוכל לומר לקדוש ברוך הוא בלב תמים יותר עשינו אנו את שלנו עשה אתה את שלך, אבל עכשיו מה נאמר ?
שובו בנים שובבים שלושה ימים לפני יום הכיפורים.
===================
פרופ' הלל ויס הוא יו"ר שוחרי המקדש- המטה המאוחד לתנועת הר-הבית והמקדש.