קיום מצוות הקהל במוצאי שמיטה אמור להיות חסם בפני הידרדרות לזוועות הזעם המתוארות בפרשת האזינו שהיא "השירה הזאת", למעשה עיקרה של כל התורה כולה, כל ההיסטוריה כל הנצח.
פרשת הקללה לעומת פרשת 'וזאת הברכה'. קללות וברכות בהקהל אמרום. סדר הפרשיות, בפרט בספר דברים, קובע את הגיונן הפנימי, את השתלשלותן ומשמען כי בספר דברים דורשים סמוכים.
מתוך מהלכיה של פרשת 'וילך', שבה כלולה מצוות ההקהל, למדים אנו כי כפי שרצה יונה הנביא להשתחרר מתפקידו מבלי להעיד בעם ובעולם כך משה רבנו רצה לסיים תפקידו בשקט. אבל הקב"ה אינו מאפשר לו להתחמק משליחותו, הוא כופה עליו לחזור ולבוא עם יהושע בן נון ולהעיד בעם את אשר יקרה באחרית הימים. משה רבנו רצה שדברו ההלכתי האחרון יהיה מצוות הקהל שמנינה תרי"ב ובזכות האזינו נוספה מצוות העדות: "כתבו לכם את השירה הזאת" היא התרי"ג.
עיקרו של מעמד הקהל הוא יצירת מעמד מחזורי נצחי בנוסף על סדרת המעמדות המצוינת בספר דברים שהוא כולו ספר המעמד או ספר המעמדות כמו ערבות מואב, מעמד סיני ומעמד עיבל וגריזים וכן פרשת ניצבים והיקהליות אחרות. הקהל עיקרו קבלת תורה ויראת שמים ובעקבות זאת חידוש הברית והשבועה, הביטחון והאמונה. "למען ישמעו ולמעו יראו" מבלי הקבלה הזו מתערערת אף ניתקת המחזוריות הנצחית של שבתות הארץ ואזי הארץ מקיאה את יושביה. המעגליות הזו אינה קשורה רק בציר ההיסטורי, אחרית וראשית, גזירת הבריאה וגזירת הגאולה, היא קשורה במחזורי השנים המקודשות, בשבתות במועדים ובחגים.
מיד לאחר פרשת ההקהל מופיעים פסוקי "הפרוזה" המבשרים את אימיה של פרשת האזינו ולאחריהם תוכנם מיוצג בשירה.
נרצה או לא נרצה אנו נמצאים כולנו בתוך קדם התופת של פרשת האזינו, שאחד מפסוקיה מצביע על מידה כנגד מידה. "הם קינאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא - עם, בגוי נבל אכעיסם". בן סירא אומר שהגוי הנבל הוא "עם נבל הדר בשכם", בזמנו הכוונה הייתה כנראה לשומרונים... הדרך היחידה להינצל מהתופת היא להעיד בנו היהודים ולהעיד בעולם את בשורתה המחרידה של השירה הזו. עניין זה מצריך מעמד לאומי כללי, מעמד תשובה ותפילה עצום שזמנו העיקרי מן התורה הוא מעמד הקהל.
לצערי מתוקף הנסיבות ההיסטוריות והפסיכולוגיות של העם היהודי כיום עניין מעמד זכר הקהל הפך לאנליזטור של הפרובלמטיקה בין העם לבין עצמו ובין העם לאלוקיו.
לפחות בשלושת השמיטות האחרונות ההקהל עלה או לא עולה בריבים עצומים שאי אפשר להימלט מהם על אף תפילתו של דוד המלך ו"תפלטני מריבי עמי".
מאמרו של הרב שלמה אישון על ספר הקהל מערב שבת האזינו, בנוסף להתהוויות המיוחדות השונות והמשונות של מעמד זכר הקהל של שנה זו גרמו לי להגיב ולהתייחס ולנסות להסביר לציבור מה קורה בעצם לא ברמה הרכילותית שהיא עניין מרתק ומבחיל בפני עצמו אלא ברמה הרוחנית.
היהדות החרדית הליטאית בעקבות הפרובלמטיקה של הציונות והתהוות המדינה אינה יכולה לקבל
שלמדינה כמו לחברה היהודית שבתוכה הרוצה להגדיר עצמה כחברה לאומית ריבונית יש מעמד הלכתי כריבון לגיטימי בארץ ישראל מן התורה וממילא לא למי שמייצג אותה נשיא המדינה אף אם יהיה זה יהודי צדיק כשר וישר ומקיים מצוות כחזקיהו המלך או לפחות כיאשיהו שמצא את משנה תורה פתוח מאז ההקהל האחרון חזר והחזיר את העם בתשובה. עצם הרעיון שהמדינה מעמידה "זכר הקהל" נראה כסוג של "רצחת וגם ירשת" כגזלת התורה שבכל ימות השנה, עוסקים בביטולה וכשמגיע זמן הקהל הוא מנוצל בעיקר לפסטיבלים, "עשאוני ככנור שמנגנים בו לצים" דבר שאכן קרה השנה במיוחד, אבל הוכשר בהתלהבות רבה בשנים הקודמות.
סביבי ההקהל השנה גרמו לי לתהות על הראשונות. כלומר האם לא צדקו החרדים מלכתחילה. האם היה מקום להקהל הגדול בשנת תשמ"ח. שבו השתתפו נשיא המדינה דאז חיים הרצוג זכרונו לברכה ורבי העם כולל נשיא בית המשפט העליון שהוציא את ספר התורה מן הארון כשהמשמעות הסמלית הייתה שלמשפט יש משמעות בארץ רק אם הוא יונק כוחו מן התורה.
הנישא הרצוג עצר את קריאתו ומסרה לבעל הקורא חנוך קליין לנוכח פרק א' פסוקים ז-ח' בספר דברים" "עד הנהר הגדול, נהר פרת... בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם" כנראה מפני שהפסוק כל כך מנוגד ל"שאיפות השלום" של ידה המושטת של ישראל לסכין האויב כדי להשיג שלום. מה שכמובן לא ניתן לומר בחברה ישראלית מכובדת אלא בימין השוליים הסהרורי שיש לי הכבוד להימנות עליו כי הקשבתי לתורה בהקהל הקודם. כמובן ההתחמקות או מחיקת הפסוק היא מקור כל אסון היא ההתכחשות וההכחשה מחשש שאין זה 'דבר הנשמע'. וכי התורה הייתה דבר הנשמע מחוץ לישראל כשאמרו בסיני נעשה ונשמע.
מדוע בכל אופן ועל אף הכל לא צדקו החרדים הליטאים. נתבונן קמעה בפרשת הרב ש"ך בשנות פעילותו האחרונות. שהיו בעיקר בראשית שלטון רבין כאשר יהדות התורה במנהיגותו סרבה להצטרף, כפי שמצופה היה, לממשלת שמאל. הרב ש"ך קרא לממשלת רבין ממשלת שמד. הוא הבין שתהליך השלום מותנה בהשתמדותו של העם היהודי. לפיכך הוא נאלץ כביכול לתמוך באגף הימני המדומה הכמו ציוני כדי
להציל את העם ותורתו מפני רעה גדולה יותר. מה ניתן להסיק? כי הסכנה הקיומית לכלל ישראל בארץ ובגולה מאלצת ליצור קואליציות רוחניות מסוימות ומוגבלות מלבד הקואליציות הפוליטיות החיצונות משום פיקוח נפש של כלל ישראל כמו חסידים ומתנגדים ונועזות מהן מה גם שבפרספקטיבות היסטוריות מסוימות עתים שהוויכוחים הללו תש כוחם.
ההשתמטות של היהודים החרדים והדתיים, מלקיחת אחריות טוטאלית אקטיבית על הנעשה במדינת היהודים ועל כל הנעשה בעולם היא שגורמת לדעתי למכלול האסונות הלאומיים והעולמיים.
שאלת הציונות וההיסטוריה של המדינה אינה מעלה ואינה מורידה לגבי עצם קיום העולם העומד על סף חורבן גמור. מי שיכול להציל את העולם הם היהודים והיהודים בלבד באמצעות אמונתם ותורתם ולא בעלי הברית המגונים של ארצות הברית לרבות היא עצמה.
אבל מדינת ישראל של היום עוסקת בטיפוח העדר הזהות היהודית, בהעדר תביעה ליחודיות ולאותנטיות, שהיא בראש ובראשונה קבלת התורה. ראשיה שריה ויועציה של המדינה נותנים לגיטימציה לטרור באלף דרכים ואחת ולפיכך מרצונם ושלא מרצונם היהודים הללו מחנכים את העולם לקבל תבוסה אחר תבוסה, כגזרת קבלת "האחר" שלעולם בגל השני שלו הוא הופל למתנכר ונוקם. . כלומר המציאות הישראלית מחנכת להיכנע לטרור הרוחני קודם כל, זו הדמוקרטיה המדומה, ועמו הטרור הפיזי. לכן מחובת היהדות החרדית והדתית הוא לתקן את עצמה קודם כל במובן של קבלת תורה וקבלת עולו של כלל ישראל ועול העולם ולא לעמוד מנגד. כפי שיעקב אבינו הטמין את דינה באגדה מפני עשו אחיו ונענש בשכם בן חמור. בשל התנהגויות אלו נגרמו לאורך ההיסטוריה צרורות של צרות צרורות. אילו היהדות החרדית הייתה רואה עצמה חלק מכלל ישראל מבלי לוותר על ייחודה הייתה דואגת לזעקה כללית כפי שדאגה בימי המלחמה בבג"ץ.
יש לציין שהרב עובדיה הסכים בהקהל תשמ"ח לבוא למעמד ולקרוא בתורה מעמד שידע על כל מהלכו ותוכנו אילולא הרב ש"ך הוריד אותו מבימת העץ. בשנת תשנ"ד הופיעו פרסומים בעיתונות ש"ס כאילו מעולם לא הסכים והשנה תוכיח. כשפנינו לרב עובדיה שיופיע בהקהל תשמ"ח שאלנו קודם לכן את בנו שאמר לנו לא רק שאבא מסכים אלא גם הורה בהלכותיו ובאחת מתשובותיו שיש לברך בהקהל בשם ובמלכות.
בשנת תשנ"ד בערך כשבועיים לפני המעמד שהיה אמור להתקיים טילפן הרב יהודא גץ זכרונו לברכה ואמר כי לרבנים הראשיים דהיום אין כל כוונה לקיים מעמד הקהל ולפיכך אם לא נזדרז להודיע על קיום המעמד לא יהיה מעמד. לפיכך התכנסו רבנים אחדים בעלי סמכות ציבורית והודיעו ופרסמו בעיתון 'הצופה' על קיום המעמד בבוקרו של אחד מימי חול המועד. לא חלפה שעה והרבנים הראשיים הודיעו גם הם על קיום המעמד שאכן התקיים תחת חופת ניילון שחורה בצהרי יום סוכות חם כשאנו מגניבים את תוקעי אלקנה ומכון המקדש לפאר במידת מה את המעמד.
השנה בערך אותו דבר. עד ליום חמישי לא שובץ הנשיא לקריאה בתורה. כעת הוא בספר שני. כותרתו העיקרית של המעמד הוסבה ל'הכנסת ספר תורה' ול'שמחת בית השואבה', עניין שאינו מחייב לא קריאת הפרשיות של ההקהל ולא הברכות של ההקהל. אילולא לחץ כבד ואיומים שהופעלו על הסתלקותו של הנשיא מן המעמד אם לא יקרא בתורה, כך ממש בערב החג הזה, כנראה שהמעמד היה מתבטל.
מעמד שטוב שהוא מתקיים בכל צורה שהיא.
על יחשוב איש שיכולת הרבנים הראשים , מטרותיהם, אופקיהם צרים או רחבים מאופקיהם של רוב רבני הציונות הדתית או רבני החרדים באשר הם שכאשר הייתה "המלכות בידם" וכן בידי המפד"ל הרי יכלו לעשות הרבה יותר כדי למנוע את כל מה שהתדרדרנו אליו מבלי חזית דתית מאוחדת המונהגת על ידי הנהגה אוהבת כלל ישראל הדבר אינו ניתן. אבל השמיכה העבה של הוד קדושת המדינה גרמה לכך שנהיה מן הצועקים על העבר. בינתיים מתכנפים רבנים, בעיקר צעירים רבים או המוחזקים לצעירים תחת כותרת מחפירה של אירוע בשם "מפגשים מן הסוג הדתי" וחלק אחר גם באירועי הקהל אפעל אירוע בזוי שבבזויים. אירועים שלפי דעתי הופכים את התורה ואת השימוש בשם הקהל למותג פרסומי בלבד. הענין משתקף בכמיהה לכתוב עשרת הדיברות לאורתודכסיה המודרנית שגרסתן מתחלפת מעיתון לעיתון. אלו מהלכי כפרה הנמשכים בהתמדה בלתי נלאית מאז רצח רבין ושאת תוצאותיהם הרוחניות ניתן לראות באלפי המאמרים, המפגשים, הפרסומים השיחות, האירועים שכנראה רובם ככולם לא יעמדו לעם ישראל ביום פקודה הקרב ובא.
מעמד הקהל הוא למען ישמעו ולמען יראו, הוא מעמד שיש בו התחייבות לקבל את התורה ללא חוכמות יתרות, תורה מן השמים, זו משמעות האורתודכסיה ובעניין אלמנטרי זה היא אינה יכולה להיות מודרנית. אסור לשתף גם בדיבורים על התורה יהודים רפורמים, קונסרבטיביים תחת דגלם זה, כמו את ראש התנועה האיסלמית המזרחית, אפילו הוא מוסלמי צדיק כמו גם עיתונאים שונאי ישראל מובהקים , פמיניסטיות אקטיביסטיות חיצוניות אקסטרוברטיות הרסניות, אומנים מעוותים כולם תחת דגל ההקהל. כל יהודי יש לו חלק בתורה, אבל רצוי שלא יבוא תחת דגלו. לא הסקטוריאלי, לא האידיאולוגי, לא הדתי, לא החרדי ולא החילוני. לא השמאלני ולא הימני.
ישראל בלבד. כל איש ישראל- כדי לשמוע ולקבל את התורה הזאת . אז יש טעם לזכר הקהל.
עוף לא צייץ- אלא כל העולם שותק ומחריש.
============================
פרופ' הלל וייס הוא יו"ר העמותה "הקהל לישראל".
פרשת הקללה לעומת פרשת 'וזאת הברכה'. קללות וברכות בהקהל אמרום. סדר הפרשיות, בפרט בספר דברים, קובע את הגיונן הפנימי, את השתלשלותן ומשמען כי בספר דברים דורשים סמוכים.
מתוך מהלכיה של פרשת 'וילך', שבה כלולה מצוות ההקהל, למדים אנו כי כפי שרצה יונה הנביא להשתחרר מתפקידו מבלי להעיד בעם ובעולם כך משה רבנו רצה לסיים תפקידו בשקט. אבל הקב"ה אינו מאפשר לו להתחמק משליחותו, הוא כופה עליו לחזור ולבוא עם יהושע בן נון ולהעיד בעם את אשר יקרה באחרית הימים. משה רבנו רצה שדברו ההלכתי האחרון יהיה מצוות הקהל שמנינה תרי"ב ובזכות האזינו נוספה מצוות העדות: "כתבו לכם את השירה הזאת" היא התרי"ג.
עיקרו של מעמד הקהל הוא יצירת מעמד מחזורי נצחי בנוסף על סדרת המעמדות המצוינת בספר דברים שהוא כולו ספר המעמד או ספר המעמדות כמו ערבות מואב, מעמד סיני ומעמד עיבל וגריזים וכן פרשת ניצבים והיקהליות אחרות. הקהל עיקרו קבלת תורה ויראת שמים ובעקבות זאת חידוש הברית והשבועה, הביטחון והאמונה. "למען ישמעו ולמעו יראו" מבלי הקבלה הזו מתערערת אף ניתקת המחזוריות הנצחית של שבתות הארץ ואזי הארץ מקיאה את יושביה. המעגליות הזו אינה קשורה רק בציר ההיסטורי, אחרית וראשית, גזירת הבריאה וגזירת הגאולה, היא קשורה במחזורי השנים המקודשות, בשבתות במועדים ובחגים.
מיד לאחר פרשת ההקהל מופיעים פסוקי "הפרוזה" המבשרים את אימיה של פרשת האזינו ולאחריהם תוכנם מיוצג בשירה.
נרצה או לא נרצה אנו נמצאים כולנו בתוך קדם התופת של פרשת האזינו, שאחד מפסוקיה מצביע על מידה כנגד מידה. "הם קינאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא - עם, בגוי נבל אכעיסם". בן סירא אומר שהגוי הנבל הוא "עם נבל הדר בשכם", בזמנו הכוונה הייתה כנראה לשומרונים... הדרך היחידה להינצל מהתופת היא להעיד בנו היהודים ולהעיד בעולם את בשורתה המחרידה של השירה הזו. עניין זה מצריך מעמד לאומי כללי, מעמד תשובה ותפילה עצום שזמנו העיקרי מן התורה הוא מעמד הקהל.
לצערי מתוקף הנסיבות ההיסטוריות והפסיכולוגיות של העם היהודי כיום עניין מעמד זכר הקהל הפך לאנליזטור של הפרובלמטיקה בין העם לבין עצמו ובין העם לאלוקיו.
לפחות בשלושת השמיטות האחרונות ההקהל עלה או לא עולה בריבים עצומים שאי אפשר להימלט מהם על אף תפילתו של דוד המלך ו"תפלטני מריבי עמי".
מאמרו של הרב שלמה אישון על ספר הקהל מערב שבת האזינו, בנוסף להתהוויות המיוחדות השונות והמשונות של מעמד זכר הקהל של שנה זו גרמו לי להגיב ולהתייחס ולנסות להסביר לציבור מה קורה בעצם לא ברמה הרכילותית שהיא עניין מרתק ומבחיל בפני עצמו אלא ברמה הרוחנית.
היהדות החרדית הליטאית בעקבות הפרובלמטיקה של הציונות והתהוות המדינה אינה יכולה לקבל
שלמדינה כמו לחברה היהודית שבתוכה הרוצה להגדיר עצמה כחברה לאומית ריבונית יש מעמד הלכתי כריבון לגיטימי בארץ ישראל מן התורה וממילא לא למי שמייצג אותה נשיא המדינה אף אם יהיה זה יהודי צדיק כשר וישר ומקיים מצוות כחזקיהו המלך או לפחות כיאשיהו שמצא את משנה תורה פתוח מאז ההקהל האחרון חזר והחזיר את העם בתשובה. עצם הרעיון שהמדינה מעמידה "זכר הקהל" נראה כסוג של "רצחת וגם ירשת" כגזלת התורה שבכל ימות השנה, עוסקים בביטולה וכשמגיע זמן הקהל הוא מנוצל בעיקר לפסטיבלים, "עשאוני ככנור שמנגנים בו לצים" דבר שאכן קרה השנה במיוחד, אבל הוכשר בהתלהבות רבה בשנים הקודמות.
סביבי ההקהל השנה גרמו לי לתהות על הראשונות. כלומר האם לא צדקו החרדים מלכתחילה. האם היה מקום להקהל הגדול בשנת תשמ"ח. שבו השתתפו נשיא המדינה דאז חיים הרצוג זכרונו לברכה ורבי העם כולל נשיא בית המשפט העליון שהוציא את ספר התורה מן הארון כשהמשמעות הסמלית הייתה שלמשפט יש משמעות בארץ רק אם הוא יונק כוחו מן התורה.
הנישא הרצוג עצר את קריאתו ומסרה לבעל הקורא חנוך קליין לנוכח פרק א' פסוקים ז-ח' בספר דברים" "עד הנהר הגדול, נהר פרת... בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם" כנראה מפני שהפסוק כל כך מנוגד ל"שאיפות השלום" של ידה המושטת של ישראל לסכין האויב כדי להשיג שלום. מה שכמובן לא ניתן לומר בחברה ישראלית מכובדת אלא בימין השוליים הסהרורי שיש לי הכבוד להימנות עליו כי הקשבתי לתורה בהקהל הקודם. כמובן ההתחמקות או מחיקת הפסוק היא מקור כל אסון היא ההתכחשות וההכחשה מחשש שאין זה 'דבר הנשמע'. וכי התורה הייתה דבר הנשמע מחוץ לישראל כשאמרו בסיני נעשה ונשמע.
מדוע בכל אופן ועל אף הכל לא צדקו החרדים הליטאים. נתבונן קמעה בפרשת הרב ש"ך בשנות פעילותו האחרונות. שהיו בעיקר בראשית שלטון רבין כאשר יהדות התורה במנהיגותו סרבה להצטרף, כפי שמצופה היה, לממשלת שמאל. הרב ש"ך קרא לממשלת רבין ממשלת שמד. הוא הבין שתהליך השלום מותנה בהשתמדותו של העם היהודי. לפיכך הוא נאלץ כביכול לתמוך באגף הימני המדומה הכמו ציוני כדי
להציל את העם ותורתו מפני רעה גדולה יותר. מה ניתן להסיק? כי הסכנה הקיומית לכלל ישראל בארץ ובגולה מאלצת ליצור קואליציות רוחניות מסוימות ומוגבלות מלבד הקואליציות הפוליטיות החיצונות משום פיקוח נפש של כלל ישראל כמו חסידים ומתנגדים ונועזות מהן מה גם שבפרספקטיבות היסטוריות מסוימות עתים שהוויכוחים הללו תש כוחם.
ההשתמטות של היהודים החרדים והדתיים, מלקיחת אחריות טוטאלית אקטיבית על הנעשה במדינת היהודים ועל כל הנעשה בעולם היא שגורמת לדעתי למכלול האסונות הלאומיים והעולמיים.
שאלת הציונות וההיסטוריה של המדינה אינה מעלה ואינה מורידה לגבי עצם קיום העולם העומד על סף חורבן גמור. מי שיכול להציל את העולם הם היהודים והיהודים בלבד באמצעות אמונתם ותורתם ולא בעלי הברית המגונים של ארצות הברית לרבות היא עצמה.
אבל מדינת ישראל של היום עוסקת בטיפוח העדר הזהות היהודית, בהעדר תביעה ליחודיות ולאותנטיות, שהיא בראש ובראשונה קבלת התורה. ראשיה שריה ויועציה של המדינה נותנים לגיטימציה לטרור באלף דרכים ואחת ולפיכך מרצונם ושלא מרצונם היהודים הללו מחנכים את העולם לקבל תבוסה אחר תבוסה, כגזרת קבלת "האחר" שלעולם בגל השני שלו הוא הופל למתנכר ונוקם. . כלומר המציאות הישראלית מחנכת להיכנע לטרור הרוחני קודם כל, זו הדמוקרטיה המדומה, ועמו הטרור הפיזי. לכן מחובת היהדות החרדית והדתית הוא לתקן את עצמה קודם כל במובן של קבלת תורה וקבלת עולו של כלל ישראל ועול העולם ולא לעמוד מנגד. כפי שיעקב אבינו הטמין את דינה באגדה מפני עשו אחיו ונענש בשכם בן חמור. בשל התנהגויות אלו נגרמו לאורך ההיסטוריה צרורות של צרות צרורות. אילו היהדות החרדית הייתה רואה עצמה חלק מכלל ישראל מבלי לוותר על ייחודה הייתה דואגת לזעקה כללית כפי שדאגה בימי המלחמה בבג"ץ.
יש לציין שהרב עובדיה הסכים בהקהל תשמ"ח לבוא למעמד ולקרוא בתורה מעמד שידע על כל מהלכו ותוכנו אילולא הרב ש"ך הוריד אותו מבימת העץ. בשנת תשנ"ד הופיעו פרסומים בעיתונות ש"ס כאילו מעולם לא הסכים והשנה תוכיח. כשפנינו לרב עובדיה שיופיע בהקהל תשמ"ח שאלנו קודם לכן את בנו שאמר לנו לא רק שאבא מסכים אלא גם הורה בהלכותיו ובאחת מתשובותיו שיש לברך בהקהל בשם ובמלכות.
בשנת תשנ"ד בערך כשבועיים לפני המעמד שהיה אמור להתקיים טילפן הרב יהודא גץ זכרונו לברכה ואמר כי לרבנים הראשיים דהיום אין כל כוונה לקיים מעמד הקהל ולפיכך אם לא נזדרז להודיע על קיום המעמד לא יהיה מעמד. לפיכך התכנסו רבנים אחדים בעלי סמכות ציבורית והודיעו ופרסמו בעיתון 'הצופה' על קיום המעמד בבוקרו של אחד מימי חול המועד. לא חלפה שעה והרבנים הראשיים הודיעו גם הם על קיום המעמד שאכן התקיים תחת חופת ניילון שחורה בצהרי יום סוכות חם כשאנו מגניבים את תוקעי אלקנה ומכון המקדש לפאר במידת מה את המעמד.
השנה בערך אותו דבר. עד ליום חמישי לא שובץ הנשיא לקריאה בתורה. כעת הוא בספר שני. כותרתו העיקרית של המעמד הוסבה ל'הכנסת ספר תורה' ול'שמחת בית השואבה', עניין שאינו מחייב לא קריאת הפרשיות של ההקהל ולא הברכות של ההקהל. אילולא לחץ כבד ואיומים שהופעלו על הסתלקותו של הנשיא מן המעמד אם לא יקרא בתורה, כך ממש בערב החג הזה, כנראה שהמעמד היה מתבטל.
מעמד שטוב שהוא מתקיים בכל צורה שהיא.
על יחשוב איש שיכולת הרבנים הראשים , מטרותיהם, אופקיהם צרים או רחבים מאופקיהם של רוב רבני הציונות הדתית או רבני החרדים באשר הם שכאשר הייתה "המלכות בידם" וכן בידי המפד"ל הרי יכלו לעשות הרבה יותר כדי למנוע את כל מה שהתדרדרנו אליו מבלי חזית דתית מאוחדת המונהגת על ידי הנהגה אוהבת כלל ישראל הדבר אינו ניתן. אבל השמיכה העבה של הוד קדושת המדינה גרמה לכך שנהיה מן הצועקים על העבר. בינתיים מתכנפים רבנים, בעיקר צעירים רבים או המוחזקים לצעירים תחת כותרת מחפירה של אירוע בשם "מפגשים מן הסוג הדתי" וחלק אחר גם באירועי הקהל אפעל אירוע בזוי שבבזויים. אירועים שלפי דעתי הופכים את התורה ואת השימוש בשם הקהל למותג פרסומי בלבד. הענין משתקף בכמיהה לכתוב עשרת הדיברות לאורתודכסיה המודרנית שגרסתן מתחלפת מעיתון לעיתון. אלו מהלכי כפרה הנמשכים בהתמדה בלתי נלאית מאז רצח רבין ושאת תוצאותיהם הרוחניות ניתן לראות באלפי המאמרים, המפגשים, הפרסומים השיחות, האירועים שכנראה רובם ככולם לא יעמדו לעם ישראל ביום פקודה הקרב ובא.
מעמד הקהל הוא למען ישמעו ולמען יראו, הוא מעמד שיש בו התחייבות לקבל את התורה ללא חוכמות יתרות, תורה מן השמים, זו משמעות האורתודכסיה ובעניין אלמנטרי זה היא אינה יכולה להיות מודרנית. אסור לשתף גם בדיבורים על התורה יהודים רפורמים, קונסרבטיביים תחת דגלם זה, כמו את ראש התנועה האיסלמית המזרחית, אפילו הוא מוסלמי צדיק כמו גם עיתונאים שונאי ישראל מובהקים , פמיניסטיות אקטיביסטיות חיצוניות אקסטרוברטיות הרסניות, אומנים מעוותים כולם תחת דגל ההקהל. כל יהודי יש לו חלק בתורה, אבל רצוי שלא יבוא תחת דגלו. לא הסקטוריאלי, לא האידיאולוגי, לא הדתי, לא החרדי ולא החילוני. לא השמאלני ולא הימני.
ישראל בלבד. כל איש ישראל- כדי לשמוע ולקבל את התורה הזאת . אז יש טעם לזכר הקהל.
עוף לא צייץ- אלא כל העולם שותק ומחריש.
============================
פרופ' הלל וייס הוא יו"ר העמותה "הקהל לישראל".