תפילת נעילה - יום כיפור - קרית שמונה
צופרי האזעקה נשמעו היטב בכל רחבי קרית שמונה. הם היו מכרים היטב לתושבי הקריה. הם העידו על התקפת קטיושות קרובה.
תושבי הקריה כבר מרגלים בכך. בכל פעם שהם שומעים אזעקה הם יורדים למקלטים או לחדרי הבטחון. אף אחד מהם לא מסתכן לחנם, אף אחד לא יודע היכן תנחת הקטיושה הבאה.
בשכון ו', כלם היו מכנסים במקלט השכונתי. הם התכנסו למטרה אחרת, הם הפכו את המקלט לבית כנסת של יום אחד, בית כנסת של יום כפור.
החזן שלהם הוא אורי, חביבם של כל אנשי השכונה, חביבם של כל הילדים. תמיד מחיך לכלם ועוזר לכל מי שצריך, תמיד מציע עזרה רגע לפני שבקשו ממנו. תמיד נמצא במקום שצריך אותו, עכשו הוא היה "חזן", הוא עמד לפני התבה, התפלל ובכה לפני בורא עולם.
צפירת האזעקה לא קטעה את התפלה, רק מספר חילים ששמרו ברחוב השכונתי נכנסו לחסות במקלט, שהפך לבית כנסת. המתפללים היו באמצע תפלת נעילה של יום כפור כשהחלה ההפגזה. צבור גדול של מתפללים דתיים וחלוניים הצטופף בבית הכנסת. הם התפללו בצותא ללא כל הבדל בין אחד לשני, הם בקשו רחמים על עם ישראל, הם בקשו רחמים על קרית שמונה.
פעמים רבות נצלו אנשי הקריה בנס מהתקפות של קטיושות שירו המחבלים מעבר לגבול. עשרות רבות של קטיושות נפלו בשדות הריקים. לפעמים הן נפלו ברחובות בשעה שהיו ריקים. לעתים נפלו הפגזים על דירות שיושביהן היו בעבודה, אבל לעתים רחוקות היה גם אסון, ואסון כזה נחרט היטב בנפש כל תושבי הקריה. כלם היו משפחה אחת ברגעים כאלה, כלם כאבו כמשפחה אחת. עכשו כלם התפללו כמשפחה אחת, הם התפללו, שה' ישלח את מלאכו הטוב ויסיט את הקטיושות מהקריה. הם התפללו, שהמחבלים הרשעים יכשלו בהפעלת המטענים, ש"חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה". הם התפללו, שה' יסיר מהם את השנאה של המחבלים, שנאה חסרת הגיון.
דלתות ההיכל היו פתוחות, ספרי התורה נראו מבפנים כשנשמעו השריקות הנוראות של מעוף הקטיושה. כלם ידעו שבעקבותיהם יבוא הפצוץ הנורא. הם קוו, שזה לא יפל עליהם. לפתע נתעצם קולו של החזן, של אורי. הוא קרא אל ה' מקירות לבו: "אבינו מלכנו, חוס ורחם עלינו".
קולו של אורי החזיר את המתפללים אל ארון הקדש, וכלם תלו את עיניהם לאביהם שבשמים. הם חשבו על החילים שבודאי עושים כעת את דרכם להכות עושי רשעה.
"בום".
נשמע קול נפילה רחוקה של קטיושה.
"עננו, אלקי אברהם, עננו".
השריקות והפצוצים נשמעו היטב בבית הכנסת. כל הקולות הללו הביאו את המתפללים לתפלה נרגשת.
"קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצרה", קרא אורי החזן בקול רם.
כלם חזרו אחריו וקראו בכל לבם אל ה'. הם לא שמו לב לאדם שנכנס באותו רגע לבית הכנסת. הוא לא היה שונה מכלם, ובודאי לא בשעה זו. אך אם מישהו היה מתבונן בו, הוא היה מבחין שהוא לא תושב מתושבי קרית שמונה.
"ה' הוא האלקים", קרא אורי.
"ה' הוא האלקים", קראו אחריו המתפללים.
הזר רצה לגשת אל אורי. הוא גם רצה, שאף אחד ממתפללי בית הכנסת לא יראה אותו. הוא היה מפקד בכיר בשב"כ והחשאיות היתה לחם חקו. אורי הכיר אותו היטב. קראו לו אסף. הם היו הרבה פעמים יחד בפעלות מסכנות למען עם ישראל.
הוא לא היה יכול לגשת אליו באמצע התפלה, אע"פ שהיתה לו הודעה דחופה. הוא בא בשליחות מיחדת של ראש השב"כ, שהורה לו לפני שעתים "תביא לכאן דחוף את אורי!!".
"אבל היום יום כפור!" אמר אסף.
"זה פקוח נפש!!" אמר ראש השב"כ.
"אבל אורי בחור דתי, חכה עד מוצאי הצום".
"כל שניה חשובה!" אמר ראש השב"כ. "מכרחים לפעל דחוף!! אחרת עלול להיות אסון גדול! סע אליו עכשו. תביא אותו אפלו באמצע התפלה. שים לב שאף אחד לא יראה אותך!!".
אסף רצה לגשת אל אורי, אך כל העינים של המתפללים היו נשואות אל החזן, אל אורי, והדבר האחרון שאסף רצה, זה למשך תשומת לב.
לפתע נשתררה דממה בחלל בית הכנסת. אורי קרב את השופר אל פיו והחל לתקע: טווווו...
תקיעה.
שברים.
תרועה.
תקיעה.
הצליל של השופר נשמע היטב ורומם את המתפללים לתחושה של התעלות מיחדת. דממה קלה נשמעה בין תשר"ת לתש"ת כשלפתע התערבב קול השופר בקול שריקת קטיושה. הפעם זה נשמע קרוב.
טוווווו נשמע קול השופר.
ווווווווווו נשמעה שריקת הקטיושה.
טו טו טו נשמעו השברים.
"בום".
קול הפצוץ של הקטיושה התמזג עם התקיעה האחרונה של השופר. זה נשמע מאד קרוב, עשן חריף מלא את בית הכנסת, ריח של גפרית. כל האורות כבו!! חשך!!
"מישהו נפגע?"
"רכב עולה באש!" צעק אחד החילים.
"לא לצאת|!" אמר חיל שעמד בפתח המקלט.
"מכבים את האש".
"אין נפגעים".
אורי המשיך בתפלה. רק תאורת החרום פעלה. בהמלה שנוצרה באותו רגע ראה אורי את אסף. הוא הבין, שיש לו הודעה דחופה.
"דחוף!" רמז אסף ללא קול.
"חמש דקות!" סמן אורי.
"נס קרה פה", אמר החיל שעמד בפתח המקלט. "לפני שתי דקות הגיע מישהו עם רכב ויצא ממנו לפני שנחתה עליו קטיושה".
"ממש נס", אמר החיל.
"התקיעות שלך הצילו אותו", אמר אחד המתפללים.
אסף הבין, שהרכב שלו נפגע. הוא הבין, שעכשו יחפשו אותו. הוא לא רצה שיזהו אותו, עכשו צריך להעלם. הוא נדחק לפנת בית הכנסת וחכה שאורי יסים את תפלת הנעילה.
כלם היו נרגשים מהנס שקרה להם. הקטיושה נפלה סמוך כל כך לבית הכנסת, קרוב אליהם, ולא פגעה באיש. אלו היתה סטיה של שלשה מטרים בקטיושה היא היתה פוגעת במקלט פגיעה ישירה, זה היה יכול להיות אסון גדול לבית הכנסת שהמה מתפללים. אף אחד לא רצה לתאר לעצמו את שהיה עלול לקרות באותה שעה. גם האיש הזה שבא באוטו באמצע יום כפור ונצל ממש בדרך נס, מיהו?
אורי ואסף יצאו מבית הכנסת בדרך צדדית כשאורי מקפל את הטלית.
"צריך לרוץ!! המפקד צריך אותך דחוף!! כל רגע חשוב. צלצול טלפון קטע את השיחה בין אסף לאורי. שניהם המשיכו לרוץ כשאסף מאזין לטלפון הנייד שלו.
"הקטיושות הפסיקו. יש אישור למסוק לנחות בקרית שמונה. הוא יקח אותנו למטה הפיקוד. יש לך רבע שעה להתארגן עד שיבוא המסוק!!" אמר אסף לאורי תוך כדי ריצה.
"מה בוער?" שאל אורי.
"תשמע מהמפקד!"
אורי ואסף נכנסו לבית. דקה אח"כ נכנסה גם רחל, אשתו של אורי. היא ראתה את אסף נכנס לבית הכנסת והבינה הכל, זו לא פעם ראשונה שמזעיקים את אורי שלה לפעלות חשובות להצלת עם ישראל.
כל פעלה כזאת היתה קשה לה מאד. היא ידעה היטב את תפקידו המסכן של אורי. היא ידעה היטב, שהוא מרגל בתוך מוקדי המטכ"ל של המדינות הערביות סביב ישראל. היא ידעה, שאם הוא יתגלה אין לה סכוי לראות אותו חי. רק היא ידעה את זה. אף אחד מחבריו של אורי ותלמידיו לא ידע על תפקידו המסכן חוץ מראש הישיבה שלו. כלם חשבו שהוא חיל רגיל כמו כלם. כשהיו שואלים אותו איפה אתה משרת, הוא היה עונה בחיוך: "במטכ"ל".
רק רחל וראש הישיבה ידעו, שאורי "משרת מלואים" במטכ"ל הסורי או העירקי.
למרות החשש והדאגה, היתה לה עכשו הרגשה טובה, אורי יוצא לשליחות מתוך תפלת יום כפור, מתוך טהרה גדולה, מתוך שמחה של תשובה. היא ראתה, כמו כלם, את הנס שקרה ליד בית הכנסת. ה' הראה היום לכלם שהוא שומר עלינו. הקטיושה, שנפלה כל כך סמוך לבית הכנסת ולא פגעה באסף, למדה אותה, שה' נמצא קרוב קרוב אלינו. היא מהרה לבית כדי לאחל לו הצלחה לפני יציאתו למשימה החדשה.
"חמש עשרה דקות!" אמר אסף. "מסוק מחכה לך בשדה התעופה. ישר למטכ"ל".
רחל נכנסה לבית כשאורי החזיק בידו גביע של יין להבדלה של מוצאי כפור.
"המבדיל בין קדש לחול ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול".
אורי שתה רביעית מהיין וברך ברכה אחרונה.
"מה יהיה עם הסכה? שבוע הבא סכות" שאלה רחל.
"טוב שהכנו את כל העצים לפני יום כפור", אמר אורי. "הילדים יוכלו לגמר את כל הסכה לבד. הם יודעים לבנות אותה. הבנות יכינו יחד אתך קשוטים ואני אשתדל להגיע לחג".
"תשימי לב שישימו את הסכך אחרי שיציבו את הדפנות. הם עלולים לשכח" אמר אורי.
"אל תדאג לזה", ענתה רחל. "אריאל לומד השנה את כל משניות סכה בעל פה. שמעתי אותו מסביר לאחים שלו, שהסכך צריך להגיע עד לדפנות. רוח בין סכך לדפן עד ג' טפחים זה כשר".
"יש לך עוד עשר דקות" אמר אסף.
"אתה רוצה לעשות משהו בסכה?" אמרה רחל. "כל שנה אתה מקפיד להתחיל לבנות את הסכה במוצאי כפור! לך תבנה משהו!! אני אכין לך בינתים משהו לאכל בדרך".
אסף הסתכל בשניהם בתמהון. "יש לכם עשר דקות ואתם מתעסקים עם הסכה?"
הסוכה הזאת מגינה עלינו.
"הקרשים האלו?" שאל אסף. "יותר מבטון ??"
"כן" ענה אורי היא "צילא דמהמנותא"!!
"מה זה הדבר הזה???!!"
"ה' שומר עלינו בסוכה. כמו ששמר במדבר סיני כשיצאנו מצרים"
ומה יהיה איתי ואתך כשלא נהיה בסוכה?
"ה' ישמור עלינו כמו על כל החיילים".
אתה תלמד אותי את המילה הזאת. איך אמרת?
"צילא דמהמנותא" חזר אורי.
"צילא" חזר אסף "צילא דמהמנותא" "צילא דמהמנותא" "אם לא יועיל - לא יזיק".
אסף הכיר את אורי מפעלות קודמות. הם היו חברים אמתיים. הם היו מוכנים למסר את הנפש אחד למען השני. הם סכנו את החיים איש למען רעהו יותר מפעם אחת. אבל היו להם חיים שונים. אורי היה רב בישיבה ואסף היה חבר קבוץ חלוני. זו לא הפעם הראשונה שהוא לא מבין את אורי. לא נורא!!
אורי רץ להכין משהו בסכה, ורחל מהרה למטבח. דפיקות הפטיש של אורי נשמעו ברמה. רחל הכינה לאורי ולאסף כוס מיץ וצידה לדרך.
###
קולות הריצה של הילדים העולים במדרגות נשמעו היטב לרחל. "מסכנים הילדים" היא הרהרה לעצמה. "תמיד הוא הולך בחגים למלואים והם נשארים לבד".
איפה אבא? תבעה לדעת אפרת הבת הקטנה שנכנסה לבית בסערה יחד עם אחיה אריאל. "הוא עושה סוכה בלי לקרוא לנו?".
"אבא יוצא הערב למילואים" התחילה אמא להסביר "הוא עוזר לעם ישראל", אמרה אמא, "גם אתם עוזרים לי בזה שאתם לא מתלוננים וזה עוזר לאבא. כך כלנו עוזרים לעם ישראל".
הילדים לא שמעו את סופו של ההסבר הם רצו לסוכה לעזור במשהו לאבא בבנית הסוכה.
אורי עמד על הסולם, פטיש בידו. אסף החזיק את הקרש שאורי חיבר במסמרים.
"אבא!!!" שאלה אפרת הקטנה. "העננים נמצאים בשמים?"
"כן"??
"אז למה לא עושים סכות בשמים!? הרי סכות הם זכר לעננים!?!.
"???"
"ענני הכבוד".
"רגע, רגע", אמר אריאל. "כשבני ישראל יצאו ממצרים הם לא היו בשמים, הם היו במדבר סיני. הם היו על האדמה!!".
"לא נכון!" אמרה אפרת. "כתוב 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי' בני ישראל טסו לארץ ישראל על נשרים כמו באוירון!" פסקה אפרת. "זה פשוט!".
"לא נכון!" התרעם אריאל. "תשאלי את אבא!!".
"מה השאלה?" ענה אבא ממרומי הסולם.
"איפה בני ישראל היו ביציאת מצרים, בשמים או בארץ?".
"בודאי בארץ. הם חיו בסכות במדבר ארבעים שנה. מה פתאום בשמים?".
"כן!!" אמרה אפרת נעלבת. "כתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. נשרים עפים בשמים, אז בני ישראל היו גם בשמים!!"
אבא לא חיכה לשאלה כזאת. בודאי לא כשהוא עומד על הסולם ופטיש בידו, מסוק מחכה לו בשדה התעופה. מפקד השב"כ מחכה לו בבונקר הפיקוד של המטכ"ל. אסף ממהר כל כך. אבל אי אפשר שלא לענות לבת שלו הקטנה. מצווה לענות לילדים כשהם שואלים שאלות. "אבל איזו תשובה עונים לשאלה כזאת?" הרהר אורי.
אריאל הציל את המצב "אני חושב, שזה כמו במתן תורה. ה' הוריד את השמים וחבר אותם לארץ, כך גם היה עם בני ישראל במדבר".
"בני ישראל ישבו בסכות עשויות מעצים וגם בענני כבוד, גם בארץ וגם בשמים".
"איך אפשר להוריד שמים לארץ?" שאלה אפרת.
"למה לא?" אמר אריאל. "מי שברא את השמים, ברא גם את הארץ, והוא יכול גם לחבר את שניהם. כמו בעקדת יצחק".
"אז למה ה' הוריד את השמים לארץ? יותר טוב, שיעלה את הארץ לשמים!!" שאלה, קבעה אפרת.
"המסוק מחכה!!" אמרה רחל כשהיא מופיעה בפתח הסוכה עם שתי שקיות בידיה. "אבא ממהר". "בואו. אני אקח אתכם לשדה התעופה!! "האוטו של אסף נפגע בקטיושה והלך כפרה על עם ישראל". אמרה רחל "זוהי חליפתכם, תמורתכם, כפרתכם, זה האוטו נשרף בקטיושה, ואתם תצאו לחיים טובים ולשלום".
אורי, אסף ורחל ירדו במהירות לאוטו כשאורי לקח אתו שקית של טלית ותפלין ורחל לקחה שתי שקיות.
"אני אנהג", אמרה רחל. "יש לך נעלים בשקית אחת ואכל בשקית השניה. לא שמתי לך לחם כי אין לך זמן לנטילת ידים וברכת המזון. תאכל משהו עכשו לפני שאתה טס. יש שם עוגות גם בשבילך וגם בשביל אסף".
אורי ברך בקול "בורא מיני מזונות", ואסף שם את היד על הראש במבוכה ואמר "אמן".
מסוק מיחד חכה להם בשדה התעופה של קרית שמונה. הוא היה צריך להטיס אותם למטכ"ל בתל-אביב שם חכה להם ראש השב"כ בקצר רוח.
"אין אשור להמראה", אמר הטיס. "מפחדים מקטיושות נוספות. אני מנסה להשיג את צחי שיתן להם אשור מיחד".
"זה טוב"! אמר אורי "אספיק בינתים לברך 'ברכת הלבנה'
". "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם".
"כשם שאני מרקד כנגדך ואיני יכול לגע בך כך לא יוכלו כל אויבי לנגע בי לרעה", אמר אורי ורקד. "תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן".
"דוד מלך ישראל חי וקים".
###
"יש אשור טיסה!" צעק הטיס.
"להתראות" אמרה רחל. "תשתדל להגיע הביתה לסכות, נכין סכה גדולה ויפה. יהיה מקום לכלם גם לשבת וגם לישן. מחכים לך!!".
"אשתדל", אמר אורי.
"בהצלחה", אמרה רחל. קולה נבלע ברעש של להבי המסוק.
אסף התחיל לעדכן את אורי במסוק "קבלנו מידע, שהרשות הפלשתינאית מתכננת פגוע גדול בחג סכות. אנחנו לא מצליחים לדעת איפה ומתי. אם הם יצליחו להתחמק מאתנו זה יהיה אסון גדול. כל המודיעים מדוחים על הכנת פגוע קשה ביותר, אך מקומו לא ידוע. אנחנו בלחץ גדול. אנחנו מרגישים שהם מכינים פצוץ גדול. אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל", הסביר אסף בקצור.
"קרא את דוחו"ת המודיעין האחרונים". אורי קרא בעיון ובמהירות את כל הדוחות במהלך הטיסה הקצרה. הוא היה רגיל לעבור על חומר מורכב במהירות ובריכוז רב.
"אני קורא, שיש מידע מדאוד על פגוע צפוי בשבוע הבא. האם דאוד נחשב מודיע נאמן?" שאל אורי.
"הוא אחד מראשי אש"ף ברצועה. אמא שלו היא יהודיה שנחטפה או ברחה והתחתנה עם ערבי. לפני שנתים הוא גלה שהוא למעשה נחשב ליהודי על פי ההלכה והתחיל להעביר לנו ידיעות. אנחנו לא סומכים עליו לגמרי, כל מה שקבלנו ממנו עד עכשו היה נכון. אולי הוא מסר מידע נכון על מנת שנאמין לו בהמשך. לא יודעים".
"נראה בינתים אמין!!" סים אסף.
###
מוצאי כיפור - בונקר פיקוד שב"כ "תפקידך, אורי, לחדר לרשות הפלשתינאית ולהשיג מידע דחוף".
"איפה"? שאל אורי.
"זהו בדיוק, אנחנו לא יודעים איפה להתחיל. בעזה או ביריחו? ברמאללה או באורינט האוס? אין לנו שום תכנית, חוץ משמירה מגברת. אנחנו יודעים, שזה לא שומר הרמטי, אבל זה עדיף מכלום", הסביר צחי, סגנו של ראש השב"כ. "אנחנו צריכים מידע דחוף!!".
"איך?" שאל אורי.
"בשביל זה אתם פה!" אמר ראש השב"כ לאורי המרגל, לצחי הסגן שלו ולאסף שעבר כל כך הרבה פעולות מסוכנות ביחד עם אורי מעבר לקווי האויב.
אורי, צחי ואסף ישבו ונסו לחשב על דרך מקורית לפתר את הבעיה.
"תביא את ה'צילא' שלך" אמר אסף לאורי, ספק בצחוק ספק ברצינות.
"היא כבר פה" אמר אורי "יש לי רעיון".
###
"יש איזה אסיר פלשתינאי שצריך להשתחרר?" שאל אורי.
"יש אסיר אחד שאמור להשתחרר מחר, ביום חמישי. זה אסיר מבית לחם שישב חמש שנים בכלא שאטה", אמר צחי.
"באיזו שעה?" שאל אורי.
"בדרך כלל האסירים משתחררים בשעה 10.00 בבקר. לפעמים מעכבים אותם עד השעה 1.00 בצהרים. המשפחה שלו לא תבוא לקבל את פניו בשערי הכלא. הם מתכננים לו מסבה ענקית בבית לחם".
"זה לא טוב", אמר אורי. "יש מישהו אחר?".
אסף אורי וצחי עינו בתיקים שלפניהם.
"יש" קרא אורי.
יש שני אסירים שצריכים להשתחרר בקרוב "עבד" משפחתו נמצאת בלבנון והוא נחשב דג רקק. ו"אחמד" ערבי ישראלי מחיפה. אני אתחפש ל"אחמד" ואכנס לתא של "עבד" בתור "אחמד" הוא כבר יוביל אותי אל המקום שאני צריך.
"תביאו את התמונה של אחמד ואת הפרטים", אמר צחי לשליש הצבאי. הוא יצא וחזר אחרי שתי דקות כשהוא מניח תיק על השלחן.
"זה טוב", אמר אורי. "הוא דומה לי" "שימו אותי בתא אחד יחד אתו, אני אלמד עליו קצת. אדע מיהו ומי משפחתו ואחר כך אני אלבש את הזהות שלו. כשאני אצא מהתא שלו תעבירו אותו לכלא מבודד ותספרו לכולם ששיחררתם את אחמד. תעלימו אותו מהכלא הזה, כדי שלא ידעו בחוץ שהוא עדין בפנים".
"מתי אתה נכנס לתא שלו?" שאל צחי.
"בעוד שלש שעות".
###
מוצאי כיפור - כלא שאטא עבד המחבל עמד להשתחרר בעוד יומים. הוא ספר את הרגעים האחרונים שהיו לו בכלא הישראלי. הוא תכנן לנקם בישראלים הארורים.
"חמש שנים אבדתי כאן", חשב עבד. "הישראלים ישלמו על זה ביקר".
חמש שנים קדם לכן, בשעת בקר מקדמת נכנסו ישראלים לביתו בבקעה בלבנון והוציאו אותו מהמטה לעיני אשתו וילדיו. מישהו ספר להם שהוא, עבד, מתכנן להטיס גלשן לקרית שמונה ולהשתלט על בית ספר יהודי.
התכנית היתה מוכנה, הגלשן היה מוכן, גם רוח צפונית היתה צריכה לנשב באותו בקר, חמרי הנפץ היו מוכנים. הוא בא ללון לילה אחרון בביתו לפני הפעלה.
"הישראלים, כנראה, יודעים הכל" חשב עבד. הם נכנסו לביתו שעות אחדות לפני הפעלה ועצרו אותו.
עכשו הוא עמד להשתחרר. הוא לא ידע עדין אם לחזר לביתו ללבנון, אולי הוא יצטרף למחבלים בעזה. הוא לא שמע חמש שנים מאשתו וילדיו. הוא לא ידע אם אשתו נשארה באותו כפר או שחזרה לבית הוריה. "אולי נשאה למישהו אחר?" חשב בחלחלה.
מחשבה זו הציקה לו חמש שנים, וככל שנקפו השנים ואשתו לא שלחה מכתב ולא באה, היא הציקה יותר ויותר.
צעקות נוראות קטעו את מחשבותיו. צעקות נשמעו במסדרונות הכלא.
"די!!".
מכות ודחיפות הדהדו בין המסדרונות.
"ואו!!!".
דלת החדר של עבד נפתחה. אדם חבול כלו נזרק לחדר. פניו היו שרוטות. מכות כחלות היו על גופו. הוא צעק מכאב.
"תסביר לו איך חיים פה!!" אמר הסוהר לעבד.
"מה אסביר לו?" שאל עבד בכעס.
"שלא כדאי להתחיל אתנו"! ענה הסוהר וטרק את דלת התא.
יבבות ואנחות נשמעו מהזר ששכב על הרצפה.
"אוי".
עבד נגש אל המחבל ששכב על רצפת התא ונאנח. הוא נסה לעזר לו במלה טובה. הוא לקח מעט מים ובא לשפך על שפתיו הפגועות.
"אוי, יא אבא", נאנח הפצוע המדומה.
אם היה לעבד חשד שמא המחבל הוא "משתף פעלה" שמעביר מידע ליהודים, זה נעלם מיד. מראהו הנורא של המחבל הפצוע הסיר כל ספק מלבו. האנחות, הבכי, הדבור בערבית אמתית כמו ערבי מבטן ולדה, הכל היה אמתי.
"מי אתה?" שאל הפצוע בחשד.
"אחיך", ענה עבד.
הפצוע הסתכל על עבד בחסר אמון ונאנח.
"אוי, אחי זה כואב!!".
"נתנו לי מכות, היהודים האלו".
"אוי".
עבד הרגיש רגשי אשמה על כך שהוא יוצא בעוד מספר ימים מבית הסהר הקשה הזה, ואלו המסכן הזה יתחיל כעת לשבת בכלא במקומו.
"תשתה משהו?" אמר עבד.
"קצת", אמר הפצוע המדמה.
עבד הרים את הפצוע מהרצפה כשהלה חושק את שפתיו שלא להוציא אנחה מפיו. על פניו נכר כאבו הגדול. הוא התענה בשעת המעבר לדרגש הקשה.
עבד נקה את פצעיו של המחבל החדש שנכנס לתא.
"שו אסמק? "מה שמך?".
"אחמד".
"ואנתה? ואתה מה שמך?".
"עבד. מן לבנון".
עבד נקה את פצעיו של אחמד והשקה אותו מים בטפות טפות. "אורי", הלא הוא אחמד המחבל הפצוע המדמה, עצם את עיניו תוך כדי טפול ונרדם.
"אמחי אסמם", קלל עבד את הישראלים. "חאראם. אסור ככה לעשות לבן אדם".
עבד לא ידע, שכל הפצעים, הדם והמכות הכחלות יוצרו במרתפי השב"כ לפי בקשתו של אורי. הוא רצה להראות אמין ביותר. אין זמן לקחת סכונים. זה צריך להראות אמין.
מוצאי כיפור - עזה יו"ר הרשות הפלשתינאית, סגנו עטיף, וחבר יועציו דאוד, חביב, מוסה, ומחמוד ישבו במשרדו של היו"ר בעזה וצחקו בקול.
"בשבוע הבא יש חג "אל עריש" של היהוד. הם עוזבים את הבית ויושבים ב"עריש" - בסכה הם גם קונים הרבה לולבים מעזה ויריחו בשביל החג הזה. השנה סדרנו אותם. הם תמיד מחפשים לולבים סגורים, השנה פתחנו את כל הראשים של הלולבים שמכרנו להם".
"חה חה חה!!" צחקו כלם.
"טפשים".
"נרמה אותם, נשקר להם, נצחק עליהם, ונכה בהם עד שיעלמו כלם".
"טפשים, הישראלים הללו".
"צריך לזרק אותם לים!"
"לעשות להם כמו שכתוב בקוראן".
"דין מוחמד בסיף".
###
"מחר יש לך פגישה עם חברי הכנסת הישראלים", אמר עטיף.
"איפה?" שאל היו"ר.
"כאן, בעזה".
"מתי?"
"ב 12.00 בצהרים", ענה הסגן.
"טוב מאד", אמר היו"ר. "תתנו להם לחכות שעתים ואחר כך נפגש אותם עשרים דקות".
"חה חה חה!!" צחקו כלם.
"שידעו, שזו זכות לפגש אותי".
"מה הם רוצים"? שאל דאוד.
"שהיו"ר יגנה את הטרור", צחק סגנו.
"בשביל מה?" אמר היו"ר "גם ככה הכל בסדר".
"למה שנגנה?"
"תגנה את הטרור ותעשה פיגוע המוני" אמר עטיף.
"איפה?"
"בירושלים, בהר הבית".
"אתה יודע, בחג סכות יהיו חמשים אלף יהוד ב"אל קודס" בכתל המערבי. הם רוצים לבנות את בית המקדש במקום המסגדים שלנו. כך כתוב בסדורים שלהם. אנחנו נעשה שם פצוץ גדול וימותו כמה אלפי כלבים יהודים בכתל המערבי. כך הם ילמדו, שלא לחלם על בית המקדש. שישכחו ממנו".
"זה לא מסכן מדי לפוצץ חמשים אלף איש?" שאל דאוד.
"כן, מסכן" אמר היו"ר.
"יש לי עצה", אמר עטיף ליו"ר.
"אתה תגנה את הטרור. תפגש עם היהודים, תוריד מהם את החשש. אפלו תעצר שני אנשים מהחמאס ליד מצלמות הטלויזיה ותשחרר אותם למחרת. תגיד ליהודים, שאנחנו נלחמים בטרור. ישבחו אותך כל היהודים, ואחר כך נכה בהם ביד חזקה".
"טוב" אמר היו"ר.
"אחר כך תגיד שזה החמאס", אמר עטיף.
"חה חה חה!!" צחקו כלם.
"זה טוב".
###
"יש חמר נפץ בהר הבית?" שאל היו"ר.
"יש עשרה טון של חמרי נפץ במחסנים של מסגד אל אקצה", אמר דאוד. "אפשר להפעיל שם צבא שלם עם הנשק שיש לנו שם. אבל איך תפעיל אותו?".
"יש רעיון", אמר עטיף. "יש מחלה, שמגיעה מהמסגדים עד לכתל המערבי. אנחנו נטמין ליד הכתל חמש מאות קילו ט.נ.ט ונפוצץ אותו כשיהיו שם כל היהודים. הכתל המערבי יפל באמצע "ברכת כהנים" על כל מי שיהיה בכתל. אחר כך נגיד שזו מזמה ישראלית!!".
"חה חה חה" צחק היו"ר.
"ואם הישראלים יתפסו מישהו שיגיד שזה אנחנו? הם לא ישתקו אחרי פגוע כזה!!" אמר דאוד.
"אל תדאג", אמר עטיף. "אנחנו נחסל את כל מי שיטפל בענין הזה. אחרי הפגוע לא ידע מזה אף אחד חוץ מאתנו. אני אלך להכין את המטען עם חבלן ערבי ממחה משלנו בירושלים. נכניס את המטען לתוך קפסת ברזל סגורה ומלחמת. אחר כך אני אשלח את החבלן והמסגר לגן עדן בשמים. שם הם לא יוכלו לדבר", סים עטיף וגלגל עיניו לשמים.
"הוא ימות על מזבח המולדת, יהיה לו מקום כבוד בגן עדן".
"מצין" אמר דאוד כשלבו מפרפר.
"אז צריך לשמר את התכנית בסוד עד היום האחרון" אמר היו"ר.
"אבל תזהרו. יש לישראלים מרגלים בכל מקום. עטיף ילך ויכין את החמרים במסגדים. ומהחדר הזה אף אחד לא יוצא עד לבצוע הפעלה. אם הישראלים ידעו מזה משהו, זה רק מכאן, מהחדר" אמר היו"ר באיום.
###
דאוד כבר החליט שהוא בצד של הישראלים. הוא היה מספיק חכם לא להסגיר את מחשבותיו אפילו לא ברמז קל לחבריו ברשות הפלשתינאית. בשקט בשקט הוא יצר קשר עם בכירי השב"כ ומסר להם מידע חיוני על פיגועים גדולים שמתוכננים במשרדי יו"ר הרשות הפלשתינאית.
עכשיו הוא יצטרך למצוא דרך להעביר את המידע הזה לשב"כ מתחת לאפו של היו"ר.
בדרך כלל הוא היה מעביר ידיעות חיוניות דרך בית הקפה "קהווה" שהיה ממוקם מול משרדו של היו"ר עארפת. הוא היה יורד לשם מידי פעם, וכשהיו לו ידיעות חשובות הוא היה מניח פיתקה בתוך השאריות של כוס הקפה. המלצר ידע להעביר את הפיתקה לידים הנכונות.
"הפעם זה לא ילך" חשב דאוד "לא יוצאים מפה" הודיע היו"ר עארפת. "ואי אפשר להעביר ידיעה בכוס קפה" הוא אימץ את מוחו למצוא פיתרון. הוא היה בטוח שימצא. כבר פעמים רבות הוא ראה איך פיגועים המוניים שמתוכננים במשרדי היו"ר עראפת נכשלים באמצע הדרך. פעם המטען לא מתפוצץ, ופעמים רבות הוא התפוצץ בידים של מניחי המטען. כמה וכמה חברים טובים של דאוד הלכו לעולמם בשעה שהם הכינו מטענים רבי עוצמה עם מהנדסים מומחים מהשורה הראשונה. כל פעם היתה תקלה אחרת והפיגועים ההמוניים לא היו מצליחים.
עראפת היה מקלל את הישראלים והאמריקאים שעוזרים להם, אבל דאוד ידע בודאות שיש כח עליון שמסייע לישראלים. מישהו משמים. הוא ידע יותר טוב מכל ישראלי אחר מכמה וכמה אסונות נוראיים הם נצלו. ממש בנס.
בתחילה כשהתברר לו שאמא שלו יהודיה הוא לא ידע את עצמו. כל ימיו הוא חונך לשנוא יהודים ופתאום מתברר לו שהוא יהודי??! עכשיו הוא שלם עם עצמו. "כדאי להיות עם אלוקים. ואלוקים נמצא עם היהודים".
דאוד לא הבין את הישראלים. הם ידעו היטב כמה וכמה פיגועים רצחנים מתוכננים על ידי היו"ר בעצמו ואף על פי כן הם סייעו לו בכסף ובאמצעי לחימה. החיילים של עראפת היו יורים על יהודים בנשק שקיבלו מהיהודים על מנת להלחם בטרור. היהודים היו יודעים את זה וממשיכים לתת נשק לרשות הפלשתינאית.
לא היתה לו את מי לשאול על כך. אבל הוא החליט שעל אף כל השאלות הוא ממשיך להעביר ידיעות. וה' הטוב ירחם.
"הפעם זה יהיה קשה" חשב דאוד. "הם מתכננים את הפיגוע הגדול ביותר. אם אני לא מצליח להעביר ידיעה - אני בורח מעזה ומגיע בעצמי לתל אביב למפקד השב"כ בכבודו ובעצמו. זה יהיה סוף תפקידי כאן בעזה, אבל מוכרחים להציל אלפי מתפללים שעלולים למות בכותל באמצע החג".
צופרי האזעקה נשמעו היטב בכל רחבי קרית שמונה. הם היו מכרים היטב לתושבי הקריה. הם העידו על התקפת קטיושות קרובה.
תושבי הקריה כבר מרגלים בכך. בכל פעם שהם שומעים אזעקה הם יורדים למקלטים או לחדרי הבטחון. אף אחד מהם לא מסתכן לחנם, אף אחד לא יודע היכן תנחת הקטיושה הבאה.
בשכון ו', כלם היו מכנסים במקלט השכונתי. הם התכנסו למטרה אחרת, הם הפכו את המקלט לבית כנסת של יום אחד, בית כנסת של יום כפור.
החזן שלהם הוא אורי, חביבם של כל אנשי השכונה, חביבם של כל הילדים. תמיד מחיך לכלם ועוזר לכל מי שצריך, תמיד מציע עזרה רגע לפני שבקשו ממנו. תמיד נמצא במקום שצריך אותו, עכשו הוא היה "חזן", הוא עמד לפני התבה, התפלל ובכה לפני בורא עולם.
צפירת האזעקה לא קטעה את התפלה, רק מספר חילים ששמרו ברחוב השכונתי נכנסו לחסות במקלט, שהפך לבית כנסת. המתפללים היו באמצע תפלת נעילה של יום כפור כשהחלה ההפגזה. צבור גדול של מתפללים דתיים וחלוניים הצטופף בבית הכנסת. הם התפללו בצותא ללא כל הבדל בין אחד לשני, הם בקשו רחמים על עם ישראל, הם בקשו רחמים על קרית שמונה.
פעמים רבות נצלו אנשי הקריה בנס מהתקפות של קטיושות שירו המחבלים מעבר לגבול. עשרות רבות של קטיושות נפלו בשדות הריקים. לפעמים הן נפלו ברחובות בשעה שהיו ריקים. לעתים נפלו הפגזים על דירות שיושביהן היו בעבודה, אבל לעתים רחוקות היה גם אסון, ואסון כזה נחרט היטב בנפש כל תושבי הקריה. כלם היו משפחה אחת ברגעים כאלה, כלם כאבו כמשפחה אחת. עכשו כלם התפללו כמשפחה אחת, הם התפללו, שה' ישלח את מלאכו הטוב ויסיט את הקטיושות מהקריה. הם התפללו, שהמחבלים הרשעים יכשלו בהפעלת המטענים, ש"חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה". הם התפללו, שה' יסיר מהם את השנאה של המחבלים, שנאה חסרת הגיון.
דלתות ההיכל היו פתוחות, ספרי התורה נראו מבפנים כשנשמעו השריקות הנוראות של מעוף הקטיושה. כלם ידעו שבעקבותיהם יבוא הפצוץ הנורא. הם קוו, שזה לא יפל עליהם. לפתע נתעצם קולו של החזן, של אורי. הוא קרא אל ה' מקירות לבו: "אבינו מלכנו, חוס ורחם עלינו".
קולו של אורי החזיר את המתפללים אל ארון הקדש, וכלם תלו את עיניהם לאביהם שבשמים. הם חשבו על החילים שבודאי עושים כעת את דרכם להכות עושי רשעה.
"בום".
נשמע קול נפילה רחוקה של קטיושה.
"עננו, אלקי אברהם, עננו".
השריקות והפצוצים נשמעו היטב בבית הכנסת. כל הקולות הללו הביאו את המתפללים לתפלה נרגשת.
"קראתי בכל לב ענני ה' חקיך אצרה", קרא אורי החזן בקול רם.
כלם חזרו אחריו וקראו בכל לבם אל ה'. הם לא שמו לב לאדם שנכנס באותו רגע לבית הכנסת. הוא לא היה שונה מכלם, ובודאי לא בשעה זו. אך אם מישהו היה מתבונן בו, הוא היה מבחין שהוא לא תושב מתושבי קרית שמונה.
"ה' הוא האלקים", קרא אורי.
"ה' הוא האלקים", קראו אחריו המתפללים.
הזר רצה לגשת אל אורי. הוא גם רצה, שאף אחד ממתפללי בית הכנסת לא יראה אותו. הוא היה מפקד בכיר בשב"כ והחשאיות היתה לחם חקו. אורי הכיר אותו היטב. קראו לו אסף. הם היו הרבה פעמים יחד בפעלות מסכנות למען עם ישראל.
הוא לא היה יכול לגשת אליו באמצע התפלה, אע"פ שהיתה לו הודעה דחופה. הוא בא בשליחות מיחדת של ראש השב"כ, שהורה לו לפני שעתים "תביא לכאן דחוף את אורי!!".
"אבל היום יום כפור!" אמר אסף.
"זה פקוח נפש!!" אמר ראש השב"כ.
"אבל אורי בחור דתי, חכה עד מוצאי הצום".
"כל שניה חשובה!" אמר ראש השב"כ. "מכרחים לפעל דחוף!! אחרת עלול להיות אסון גדול! סע אליו עכשו. תביא אותו אפלו באמצע התפלה. שים לב שאף אחד לא יראה אותך!!".
אסף רצה לגשת אל אורי, אך כל העינים של המתפללים היו נשואות אל החזן, אל אורי, והדבר האחרון שאסף רצה, זה למשך תשומת לב.
לפתע נשתררה דממה בחלל בית הכנסת. אורי קרב את השופר אל פיו והחל לתקע: טווווו...
תקיעה.
שברים.
תרועה.
תקיעה.
הצליל של השופר נשמע היטב ורומם את המתפללים לתחושה של התעלות מיחדת. דממה קלה נשמעה בין תשר"ת לתש"ת כשלפתע התערבב קול השופר בקול שריקת קטיושה. הפעם זה נשמע קרוב.
טוווווו נשמע קול השופר.
ווווווווווו נשמעה שריקת הקטיושה.
טו טו טו נשמעו השברים.
"בום".
קול הפצוץ של הקטיושה התמזג עם התקיעה האחרונה של השופר. זה נשמע מאד קרוב, עשן חריף מלא את בית הכנסת, ריח של גפרית. כל האורות כבו!! חשך!!
"מישהו נפגע?"
"רכב עולה באש!" צעק אחד החילים.
"לא לצאת|!" אמר חיל שעמד בפתח המקלט.
"מכבים את האש".
"אין נפגעים".
אורי המשיך בתפלה. רק תאורת החרום פעלה. בהמלה שנוצרה באותו רגע ראה אורי את אסף. הוא הבין, שיש לו הודעה דחופה.
"דחוף!" רמז אסף ללא קול.
"חמש דקות!" סמן אורי.
"נס קרה פה", אמר החיל שעמד בפתח המקלט. "לפני שתי דקות הגיע מישהו עם רכב ויצא ממנו לפני שנחתה עליו קטיושה".
"ממש נס", אמר החיל.
"התקיעות שלך הצילו אותו", אמר אחד המתפללים.
אסף הבין, שהרכב שלו נפגע. הוא הבין, שעכשו יחפשו אותו. הוא לא רצה שיזהו אותו, עכשו צריך להעלם. הוא נדחק לפנת בית הכנסת וחכה שאורי יסים את תפלת הנעילה.
כלם היו נרגשים מהנס שקרה להם. הקטיושה נפלה סמוך כל כך לבית הכנסת, קרוב אליהם, ולא פגעה באיש. אלו היתה סטיה של שלשה מטרים בקטיושה היא היתה פוגעת במקלט פגיעה ישירה, זה היה יכול להיות אסון גדול לבית הכנסת שהמה מתפללים. אף אחד לא רצה לתאר לעצמו את שהיה עלול לקרות באותה שעה. גם האיש הזה שבא באוטו באמצע יום כפור ונצל ממש בדרך נס, מיהו?
אורי ואסף יצאו מבית הכנסת בדרך צדדית כשאורי מקפל את הטלית.
"צריך לרוץ!! המפקד צריך אותך דחוף!! כל רגע חשוב. צלצול טלפון קטע את השיחה בין אסף לאורי. שניהם המשיכו לרוץ כשאסף מאזין לטלפון הנייד שלו.
"הקטיושות הפסיקו. יש אישור למסוק לנחות בקרית שמונה. הוא יקח אותנו למטה הפיקוד. יש לך רבע שעה להתארגן עד שיבוא המסוק!!" אמר אסף לאורי תוך כדי ריצה.
"מה בוער?" שאל אורי.
"תשמע מהמפקד!"
אורי ואסף נכנסו לבית. דקה אח"כ נכנסה גם רחל, אשתו של אורי. היא ראתה את אסף נכנס לבית הכנסת והבינה הכל, זו לא פעם ראשונה שמזעיקים את אורי שלה לפעלות חשובות להצלת עם ישראל.
כל פעלה כזאת היתה קשה לה מאד. היא ידעה היטב את תפקידו המסכן של אורי. היא ידעה היטב, שהוא מרגל בתוך מוקדי המטכ"ל של המדינות הערביות סביב ישראל. היא ידעה, שאם הוא יתגלה אין לה סכוי לראות אותו חי. רק היא ידעה את זה. אף אחד מחבריו של אורי ותלמידיו לא ידע על תפקידו המסכן חוץ מראש הישיבה שלו. כלם חשבו שהוא חיל רגיל כמו כלם. כשהיו שואלים אותו איפה אתה משרת, הוא היה עונה בחיוך: "במטכ"ל".
רק רחל וראש הישיבה ידעו, שאורי "משרת מלואים" במטכ"ל הסורי או העירקי.
למרות החשש והדאגה, היתה לה עכשו הרגשה טובה, אורי יוצא לשליחות מתוך תפלת יום כפור, מתוך טהרה גדולה, מתוך שמחה של תשובה. היא ראתה, כמו כלם, את הנס שקרה ליד בית הכנסת. ה' הראה היום לכלם שהוא שומר עלינו. הקטיושה, שנפלה כל כך סמוך לבית הכנסת ולא פגעה באסף, למדה אותה, שה' נמצא קרוב קרוב אלינו. היא מהרה לבית כדי לאחל לו הצלחה לפני יציאתו למשימה החדשה.
"חמש עשרה דקות!" אמר אסף. "מסוק מחכה לך בשדה התעופה. ישר למטכ"ל".
רחל נכנסה לבית כשאורי החזיק בידו גביע של יין להבדלה של מוצאי כפור.
"המבדיל בין קדש לחול ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, ברוך אתה ה' המבדיל בין קדש לחול".
אורי שתה רביעית מהיין וברך ברכה אחרונה.
"מה יהיה עם הסכה? שבוע הבא סכות" שאלה רחל.
"טוב שהכנו את כל העצים לפני יום כפור", אמר אורי. "הילדים יוכלו לגמר את כל הסכה לבד. הם יודעים לבנות אותה. הבנות יכינו יחד אתך קשוטים ואני אשתדל להגיע לחג".
"תשימי לב שישימו את הסכך אחרי שיציבו את הדפנות. הם עלולים לשכח" אמר אורי.
"אל תדאג לזה", ענתה רחל. "אריאל לומד השנה את כל משניות סכה בעל פה. שמעתי אותו מסביר לאחים שלו, שהסכך צריך להגיע עד לדפנות. רוח בין סכך לדפן עד ג' טפחים זה כשר".
"יש לך עוד עשר דקות" אמר אסף.
"אתה רוצה לעשות משהו בסכה?" אמרה רחל. "כל שנה אתה מקפיד להתחיל לבנות את הסכה במוצאי כפור! לך תבנה משהו!! אני אכין לך בינתים משהו לאכל בדרך".
אסף הסתכל בשניהם בתמהון. "יש לכם עשר דקות ואתם מתעסקים עם הסכה?"
הסוכה הזאת מגינה עלינו.
"הקרשים האלו?" שאל אסף. "יותר מבטון ??"
"כן" ענה אורי היא "צילא דמהמנותא"!!
"מה זה הדבר הזה???!!"
"ה' שומר עלינו בסוכה. כמו ששמר במדבר סיני כשיצאנו מצרים"
ומה יהיה איתי ואתך כשלא נהיה בסוכה?
"ה' ישמור עלינו כמו על כל החיילים".
אתה תלמד אותי את המילה הזאת. איך אמרת?
"צילא דמהמנותא" חזר אורי.
"צילא" חזר אסף "צילא דמהמנותא" "צילא דמהמנותא" "אם לא יועיל - לא יזיק".
אסף הכיר את אורי מפעלות קודמות. הם היו חברים אמתיים. הם היו מוכנים למסר את הנפש אחד למען השני. הם סכנו את החיים איש למען רעהו יותר מפעם אחת. אבל היו להם חיים שונים. אורי היה רב בישיבה ואסף היה חבר קבוץ חלוני. זו לא הפעם הראשונה שהוא לא מבין את אורי. לא נורא!!
אורי רץ להכין משהו בסכה, ורחל מהרה למטבח. דפיקות הפטיש של אורי נשמעו ברמה. רחל הכינה לאורי ולאסף כוס מיץ וצידה לדרך.
###
קולות הריצה של הילדים העולים במדרגות נשמעו היטב לרחל. "מסכנים הילדים" היא הרהרה לעצמה. "תמיד הוא הולך בחגים למלואים והם נשארים לבד".
איפה אבא? תבעה לדעת אפרת הבת הקטנה שנכנסה לבית בסערה יחד עם אחיה אריאל. "הוא עושה סוכה בלי לקרוא לנו?".
"אבא יוצא הערב למילואים" התחילה אמא להסביר "הוא עוזר לעם ישראל", אמרה אמא, "גם אתם עוזרים לי בזה שאתם לא מתלוננים וזה עוזר לאבא. כך כלנו עוזרים לעם ישראל".
הילדים לא שמעו את סופו של ההסבר הם רצו לסוכה לעזור במשהו לאבא בבנית הסוכה.
אורי עמד על הסולם, פטיש בידו. אסף החזיק את הקרש שאורי חיבר במסמרים.
"אבא!!!" שאלה אפרת הקטנה. "העננים נמצאים בשמים?"
"כן"??
"אז למה לא עושים סכות בשמים!? הרי סכות הם זכר לעננים!?!.
"???"
"ענני הכבוד".
"רגע, רגע", אמר אריאל. "כשבני ישראל יצאו ממצרים הם לא היו בשמים, הם היו במדבר סיני. הם היו על האדמה!!".
"לא נכון!" אמרה אפרת. "כתוב 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי' בני ישראל טסו לארץ ישראל על נשרים כמו באוירון!" פסקה אפרת. "זה פשוט!".
"לא נכון!" התרעם אריאל. "תשאלי את אבא!!".
"מה השאלה?" ענה אבא ממרומי הסולם.
"איפה בני ישראל היו ביציאת מצרים, בשמים או בארץ?".
"בודאי בארץ. הם חיו בסכות במדבר ארבעים שנה. מה פתאום בשמים?".
"כן!!" אמרה אפרת נעלבת. "כתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. נשרים עפים בשמים, אז בני ישראל היו גם בשמים!!"
אבא לא חיכה לשאלה כזאת. בודאי לא כשהוא עומד על הסולם ופטיש בידו, מסוק מחכה לו בשדה התעופה. מפקד השב"כ מחכה לו בבונקר הפיקוד של המטכ"ל. אסף ממהר כל כך. אבל אי אפשר שלא לענות לבת שלו הקטנה. מצווה לענות לילדים כשהם שואלים שאלות. "אבל איזו תשובה עונים לשאלה כזאת?" הרהר אורי.
אריאל הציל את המצב "אני חושב, שזה כמו במתן תורה. ה' הוריד את השמים וחבר אותם לארץ, כך גם היה עם בני ישראל במדבר".
"בני ישראל ישבו בסכות עשויות מעצים וגם בענני כבוד, גם בארץ וגם בשמים".
"איך אפשר להוריד שמים לארץ?" שאלה אפרת.
"למה לא?" אמר אריאל. "מי שברא את השמים, ברא גם את הארץ, והוא יכול גם לחבר את שניהם. כמו בעקדת יצחק".
"אז למה ה' הוריד את השמים לארץ? יותר טוב, שיעלה את הארץ לשמים!!" שאלה, קבעה אפרת.
"המסוק מחכה!!" אמרה רחל כשהיא מופיעה בפתח הסוכה עם שתי שקיות בידיה. "אבא ממהר". "בואו. אני אקח אתכם לשדה התעופה!! "האוטו של אסף נפגע בקטיושה והלך כפרה על עם ישראל". אמרה רחל "זוהי חליפתכם, תמורתכם, כפרתכם, זה האוטו נשרף בקטיושה, ואתם תצאו לחיים טובים ולשלום".
אורי, אסף ורחל ירדו במהירות לאוטו כשאורי לקח אתו שקית של טלית ותפלין ורחל לקחה שתי שקיות.
"אני אנהג", אמרה רחל. "יש לך נעלים בשקית אחת ואכל בשקית השניה. לא שמתי לך לחם כי אין לך זמן לנטילת ידים וברכת המזון. תאכל משהו עכשו לפני שאתה טס. יש שם עוגות גם בשבילך וגם בשביל אסף".
אורי ברך בקול "בורא מיני מזונות", ואסף שם את היד על הראש במבוכה ואמר "אמן".
מסוק מיחד חכה להם בשדה התעופה של קרית שמונה. הוא היה צריך להטיס אותם למטכ"ל בתל-אביב שם חכה להם ראש השב"כ בקצר רוח.
"אין אשור להמראה", אמר הטיס. "מפחדים מקטיושות נוספות. אני מנסה להשיג את צחי שיתן להם אשור מיחד".
"זה טוב"! אמר אורי "אספיק בינתים לברך 'ברכת הלבנה'
". "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם".
"כשם שאני מרקד כנגדך ואיני יכול לגע בך כך לא יוכלו כל אויבי לנגע בי לרעה", אמר אורי ורקד. "תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן".
"דוד מלך ישראל חי וקים".
###
"יש אשור טיסה!" צעק הטיס.
"להתראות" אמרה רחל. "תשתדל להגיע הביתה לסכות, נכין סכה גדולה ויפה. יהיה מקום לכלם גם לשבת וגם לישן. מחכים לך!!".
"אשתדל", אמר אורי.
"בהצלחה", אמרה רחל. קולה נבלע ברעש של להבי המסוק.
אסף התחיל לעדכן את אורי במסוק "קבלנו מידע, שהרשות הפלשתינאית מתכננת פגוע גדול בחג סכות. אנחנו לא מצליחים לדעת איפה ומתי. אם הם יצליחו להתחמק מאתנו זה יהיה אסון גדול. כל המודיעים מדוחים על הכנת פגוע קשה ביותר, אך מקומו לא ידוע. אנחנו בלחץ גדול. אנחנו מרגישים שהם מכינים פצוץ גדול. אנחנו לא יודעים מאיפה להתחיל", הסביר אסף בקצור.
"קרא את דוחו"ת המודיעין האחרונים". אורי קרא בעיון ובמהירות את כל הדוחות במהלך הטיסה הקצרה. הוא היה רגיל לעבור על חומר מורכב במהירות ובריכוז רב.
"אני קורא, שיש מידע מדאוד על פגוע צפוי בשבוע הבא. האם דאוד נחשב מודיע נאמן?" שאל אורי.
"הוא אחד מראשי אש"ף ברצועה. אמא שלו היא יהודיה שנחטפה או ברחה והתחתנה עם ערבי. לפני שנתים הוא גלה שהוא למעשה נחשב ליהודי על פי ההלכה והתחיל להעביר לנו ידיעות. אנחנו לא סומכים עליו לגמרי, כל מה שקבלנו ממנו עד עכשו היה נכון. אולי הוא מסר מידע נכון על מנת שנאמין לו בהמשך. לא יודעים".
"נראה בינתים אמין!!" סים אסף.
###
מוצאי כיפור - בונקר פיקוד שב"כ "תפקידך, אורי, לחדר לרשות הפלשתינאית ולהשיג מידע דחוף".
"איפה"? שאל אורי.
"זהו בדיוק, אנחנו לא יודעים איפה להתחיל. בעזה או ביריחו? ברמאללה או באורינט האוס? אין לנו שום תכנית, חוץ משמירה מגברת. אנחנו יודעים, שזה לא שומר הרמטי, אבל זה עדיף מכלום", הסביר צחי, סגנו של ראש השב"כ. "אנחנו צריכים מידע דחוף!!".
"איך?" שאל אורי.
"בשביל זה אתם פה!" אמר ראש השב"כ לאורי המרגל, לצחי הסגן שלו ולאסף שעבר כל כך הרבה פעולות מסוכנות ביחד עם אורי מעבר לקווי האויב.
אורי, צחי ואסף ישבו ונסו לחשב על דרך מקורית לפתר את הבעיה.
"תביא את ה'צילא' שלך" אמר אסף לאורי, ספק בצחוק ספק ברצינות.
"היא כבר פה" אמר אורי "יש לי רעיון".
###
"יש איזה אסיר פלשתינאי שצריך להשתחרר?" שאל אורי.
"יש אסיר אחד שאמור להשתחרר מחר, ביום חמישי. זה אסיר מבית לחם שישב חמש שנים בכלא שאטה", אמר צחי.
"באיזו שעה?" שאל אורי.
"בדרך כלל האסירים משתחררים בשעה 10.00 בבקר. לפעמים מעכבים אותם עד השעה 1.00 בצהרים. המשפחה שלו לא תבוא לקבל את פניו בשערי הכלא. הם מתכננים לו מסבה ענקית בבית לחם".
"זה לא טוב", אמר אורי. "יש מישהו אחר?".
אסף אורי וצחי עינו בתיקים שלפניהם.
"יש" קרא אורי.
יש שני אסירים שצריכים להשתחרר בקרוב "עבד" משפחתו נמצאת בלבנון והוא נחשב דג רקק. ו"אחמד" ערבי ישראלי מחיפה. אני אתחפש ל"אחמד" ואכנס לתא של "עבד" בתור "אחמד" הוא כבר יוביל אותי אל המקום שאני צריך.
"תביאו את התמונה של אחמד ואת הפרטים", אמר צחי לשליש הצבאי. הוא יצא וחזר אחרי שתי דקות כשהוא מניח תיק על השלחן.
"זה טוב", אמר אורי. "הוא דומה לי" "שימו אותי בתא אחד יחד אתו, אני אלמד עליו קצת. אדע מיהו ומי משפחתו ואחר כך אני אלבש את הזהות שלו. כשאני אצא מהתא שלו תעבירו אותו לכלא מבודד ותספרו לכולם ששיחררתם את אחמד. תעלימו אותו מהכלא הזה, כדי שלא ידעו בחוץ שהוא עדין בפנים".
"מתי אתה נכנס לתא שלו?" שאל צחי.
"בעוד שלש שעות".
###
מוצאי כיפור - כלא שאטא עבד המחבל עמד להשתחרר בעוד יומים. הוא ספר את הרגעים האחרונים שהיו לו בכלא הישראלי. הוא תכנן לנקם בישראלים הארורים.
"חמש שנים אבדתי כאן", חשב עבד. "הישראלים ישלמו על זה ביקר".
חמש שנים קדם לכן, בשעת בקר מקדמת נכנסו ישראלים לביתו בבקעה בלבנון והוציאו אותו מהמטה לעיני אשתו וילדיו. מישהו ספר להם שהוא, עבד, מתכנן להטיס גלשן לקרית שמונה ולהשתלט על בית ספר יהודי.
התכנית היתה מוכנה, הגלשן היה מוכן, גם רוח צפונית היתה צריכה לנשב באותו בקר, חמרי הנפץ היו מוכנים. הוא בא ללון לילה אחרון בביתו לפני הפעלה.
"הישראלים, כנראה, יודעים הכל" חשב עבד. הם נכנסו לביתו שעות אחדות לפני הפעלה ועצרו אותו.
עכשו הוא עמד להשתחרר. הוא לא ידע עדין אם לחזר לביתו ללבנון, אולי הוא יצטרף למחבלים בעזה. הוא לא שמע חמש שנים מאשתו וילדיו. הוא לא ידע אם אשתו נשארה באותו כפר או שחזרה לבית הוריה. "אולי נשאה למישהו אחר?" חשב בחלחלה.
מחשבה זו הציקה לו חמש שנים, וככל שנקפו השנים ואשתו לא שלחה מכתב ולא באה, היא הציקה יותר ויותר.
צעקות נוראות קטעו את מחשבותיו. צעקות נשמעו במסדרונות הכלא.
"די!!".
מכות ודחיפות הדהדו בין המסדרונות.
"ואו!!!".
דלת החדר של עבד נפתחה. אדם חבול כלו נזרק לחדר. פניו היו שרוטות. מכות כחלות היו על גופו. הוא צעק מכאב.
"תסביר לו איך חיים פה!!" אמר הסוהר לעבד.
"מה אסביר לו?" שאל עבד בכעס.
"שלא כדאי להתחיל אתנו"! ענה הסוהר וטרק את דלת התא.
יבבות ואנחות נשמעו מהזר ששכב על הרצפה.
"אוי".
עבד נגש אל המחבל ששכב על רצפת התא ונאנח. הוא נסה לעזר לו במלה טובה. הוא לקח מעט מים ובא לשפך על שפתיו הפגועות.
"אוי, יא אבא", נאנח הפצוע המדומה.
אם היה לעבד חשד שמא המחבל הוא "משתף פעלה" שמעביר מידע ליהודים, זה נעלם מיד. מראהו הנורא של המחבל הפצוע הסיר כל ספק מלבו. האנחות, הבכי, הדבור בערבית אמתית כמו ערבי מבטן ולדה, הכל היה אמתי.
"מי אתה?" שאל הפצוע בחשד.
"אחיך", ענה עבד.
הפצוע הסתכל על עבד בחסר אמון ונאנח.
"אוי, אחי זה כואב!!".
"נתנו לי מכות, היהודים האלו".
"אוי".
עבד הרגיש רגשי אשמה על כך שהוא יוצא בעוד מספר ימים מבית הסהר הקשה הזה, ואלו המסכן הזה יתחיל כעת לשבת בכלא במקומו.
"תשתה משהו?" אמר עבד.
"קצת", אמר הפצוע המדמה.
עבד הרים את הפצוע מהרצפה כשהלה חושק את שפתיו שלא להוציא אנחה מפיו. על פניו נכר כאבו הגדול. הוא התענה בשעת המעבר לדרגש הקשה.
עבד נקה את פצעיו של המחבל החדש שנכנס לתא.
"שו אסמק? "מה שמך?".
"אחמד".
"ואנתה? ואתה מה שמך?".
"עבד. מן לבנון".
עבד נקה את פצעיו של אחמד והשקה אותו מים בטפות טפות. "אורי", הלא הוא אחמד המחבל הפצוע המדמה, עצם את עיניו תוך כדי טפול ונרדם.
"אמחי אסמם", קלל עבד את הישראלים. "חאראם. אסור ככה לעשות לבן אדם".
עבד לא ידע, שכל הפצעים, הדם והמכות הכחלות יוצרו במרתפי השב"כ לפי בקשתו של אורי. הוא רצה להראות אמין ביותר. אין זמן לקחת סכונים. זה צריך להראות אמין.
מוצאי כיפור - עזה יו"ר הרשות הפלשתינאית, סגנו עטיף, וחבר יועציו דאוד, חביב, מוסה, ומחמוד ישבו במשרדו של היו"ר בעזה וצחקו בקול.
"בשבוע הבא יש חג "אל עריש" של היהוד. הם עוזבים את הבית ויושבים ב"עריש" - בסכה הם גם קונים הרבה לולבים מעזה ויריחו בשביל החג הזה. השנה סדרנו אותם. הם תמיד מחפשים לולבים סגורים, השנה פתחנו את כל הראשים של הלולבים שמכרנו להם".
"חה חה חה!!" צחקו כלם.
"טפשים".
"נרמה אותם, נשקר להם, נצחק עליהם, ונכה בהם עד שיעלמו כלם".
"טפשים, הישראלים הללו".
"צריך לזרק אותם לים!"
"לעשות להם כמו שכתוב בקוראן".
"דין מוחמד בסיף".
###
"מחר יש לך פגישה עם חברי הכנסת הישראלים", אמר עטיף.
"איפה?" שאל היו"ר.
"כאן, בעזה".
"מתי?"
"ב 12.00 בצהרים", ענה הסגן.
"טוב מאד", אמר היו"ר. "תתנו להם לחכות שעתים ואחר כך נפגש אותם עשרים דקות".
"חה חה חה!!" צחקו כלם.
"שידעו, שזו זכות לפגש אותי".
"מה הם רוצים"? שאל דאוד.
"שהיו"ר יגנה את הטרור", צחק סגנו.
"בשביל מה?" אמר היו"ר "גם ככה הכל בסדר".
"למה שנגנה?"
"תגנה את הטרור ותעשה פיגוע המוני" אמר עטיף.
"איפה?"
"בירושלים, בהר הבית".
"אתה יודע, בחג סכות יהיו חמשים אלף יהוד ב"אל קודס" בכתל המערבי. הם רוצים לבנות את בית המקדש במקום המסגדים שלנו. כך כתוב בסדורים שלהם. אנחנו נעשה שם פצוץ גדול וימותו כמה אלפי כלבים יהודים בכתל המערבי. כך הם ילמדו, שלא לחלם על בית המקדש. שישכחו ממנו".
"זה לא מסכן מדי לפוצץ חמשים אלף איש?" שאל דאוד.
"כן, מסכן" אמר היו"ר.
"יש לי עצה", אמר עטיף ליו"ר.
"אתה תגנה את הטרור. תפגש עם היהודים, תוריד מהם את החשש. אפלו תעצר שני אנשים מהחמאס ליד מצלמות הטלויזיה ותשחרר אותם למחרת. תגיד ליהודים, שאנחנו נלחמים בטרור. ישבחו אותך כל היהודים, ואחר כך נכה בהם ביד חזקה".
"טוב" אמר היו"ר.
"אחר כך תגיד שזה החמאס", אמר עטיף.
"חה חה חה!!" צחקו כלם.
"זה טוב".
###
"יש חמר נפץ בהר הבית?" שאל היו"ר.
"יש עשרה טון של חמרי נפץ במחסנים של מסגד אל אקצה", אמר דאוד. "אפשר להפעיל שם צבא שלם עם הנשק שיש לנו שם. אבל איך תפעיל אותו?".
"יש רעיון", אמר עטיף. "יש מחלה, שמגיעה מהמסגדים עד לכתל המערבי. אנחנו נטמין ליד הכתל חמש מאות קילו ט.נ.ט ונפוצץ אותו כשיהיו שם כל היהודים. הכתל המערבי יפל באמצע "ברכת כהנים" על כל מי שיהיה בכתל. אחר כך נגיד שזו מזמה ישראלית!!".
"חה חה חה" צחק היו"ר.
"ואם הישראלים יתפסו מישהו שיגיד שזה אנחנו? הם לא ישתקו אחרי פגוע כזה!!" אמר דאוד.
"אל תדאג", אמר עטיף. "אנחנו נחסל את כל מי שיטפל בענין הזה. אחרי הפגוע לא ידע מזה אף אחד חוץ מאתנו. אני אלך להכין את המטען עם חבלן ערבי ממחה משלנו בירושלים. נכניס את המטען לתוך קפסת ברזל סגורה ומלחמת. אחר כך אני אשלח את החבלן והמסגר לגן עדן בשמים. שם הם לא יוכלו לדבר", סים עטיף וגלגל עיניו לשמים.
"הוא ימות על מזבח המולדת, יהיה לו מקום כבוד בגן עדן".
"מצין" אמר דאוד כשלבו מפרפר.
"אז צריך לשמר את התכנית בסוד עד היום האחרון" אמר היו"ר.
"אבל תזהרו. יש לישראלים מרגלים בכל מקום. עטיף ילך ויכין את החמרים במסגדים. ומהחדר הזה אף אחד לא יוצא עד לבצוע הפעלה. אם הישראלים ידעו מזה משהו, זה רק מכאן, מהחדר" אמר היו"ר באיום.
###
דאוד כבר החליט שהוא בצד של הישראלים. הוא היה מספיק חכם לא להסגיר את מחשבותיו אפילו לא ברמז קל לחבריו ברשות הפלשתינאית. בשקט בשקט הוא יצר קשר עם בכירי השב"כ ומסר להם מידע חיוני על פיגועים גדולים שמתוכננים במשרדי יו"ר הרשות הפלשתינאית.
עכשיו הוא יצטרך למצוא דרך להעביר את המידע הזה לשב"כ מתחת לאפו של היו"ר.
בדרך כלל הוא היה מעביר ידיעות חיוניות דרך בית הקפה "קהווה" שהיה ממוקם מול משרדו של היו"ר עארפת. הוא היה יורד לשם מידי פעם, וכשהיו לו ידיעות חשובות הוא היה מניח פיתקה בתוך השאריות של כוס הקפה. המלצר ידע להעביר את הפיתקה לידים הנכונות.
"הפעם זה לא ילך" חשב דאוד "לא יוצאים מפה" הודיע היו"ר עארפת. "ואי אפשר להעביר ידיעה בכוס קפה" הוא אימץ את מוחו למצוא פיתרון. הוא היה בטוח שימצא. כבר פעמים רבות הוא ראה איך פיגועים המוניים שמתוכננים במשרדי היו"ר עראפת נכשלים באמצע הדרך. פעם המטען לא מתפוצץ, ופעמים רבות הוא התפוצץ בידים של מניחי המטען. כמה וכמה חברים טובים של דאוד הלכו לעולמם בשעה שהם הכינו מטענים רבי עוצמה עם מהנדסים מומחים מהשורה הראשונה. כל פעם היתה תקלה אחרת והפיגועים ההמוניים לא היו מצליחים.
עראפת היה מקלל את הישראלים והאמריקאים שעוזרים להם, אבל דאוד ידע בודאות שיש כח עליון שמסייע לישראלים. מישהו משמים. הוא ידע יותר טוב מכל ישראלי אחר מכמה וכמה אסונות נוראיים הם נצלו. ממש בנס.
בתחילה כשהתברר לו שאמא שלו יהודיה הוא לא ידע את עצמו. כל ימיו הוא חונך לשנוא יהודים ופתאום מתברר לו שהוא יהודי??! עכשיו הוא שלם עם עצמו. "כדאי להיות עם אלוקים. ואלוקים נמצא עם היהודים".
דאוד לא הבין את הישראלים. הם ידעו היטב כמה וכמה פיגועים רצחנים מתוכננים על ידי היו"ר בעצמו ואף על פי כן הם סייעו לו בכסף ובאמצעי לחימה. החיילים של עראפת היו יורים על יהודים בנשק שקיבלו מהיהודים על מנת להלחם בטרור. היהודים היו יודעים את זה וממשיכים לתת נשק לרשות הפלשתינאית.
לא היתה לו את מי לשאול על כך. אבל הוא החליט שעל אף כל השאלות הוא ממשיך להעביר ידיעות. וה' הטוב ירחם.
"הפעם זה יהיה קשה" חשב דאוד. "הם מתכננים את הפיגוע הגדול ביותר. אם אני לא מצליח להעביר ידיעה - אני בורח מעזה ומגיע בעצמי לתל אביב למפקד השב"כ בכבודו ובעצמו. זה יהיה סוף תפקידי כאן בעזה, אבל מוכרחים להציל אלפי מתפללים שעלולים למות בכותל באמצע החג".