יום שישי - בונקר פיקוד שב"כ
"אנחנו לא מצליחים לגלות שום דבר על התכניות של הרשות הפלשתינאית. דאוד נעלם וזה חשוד. נראה, שהם מתכננים משהו גדול", אמרו אסף וצחי לראש השב"כ.
"היום בצהרים היתה פגישה של חברי הכנסת עם היו"ר. הוא בזה אותם וצחק עליהם, נתן להם לחכות שעתים ובינתים לא עשה כלום. אחרי הפגישה הם יצאו לעתונאים וספרו מול מצלמות הטלויזיה שיש התקדמות גדולה בתהליך השלום?".
"כל זה רגיל. אבל ממחה שלנו נכנס יחד אתם לפגישה. ונתח את התגובות של יו"ר הרשות הפלשתינאית. הוא גם צלם אותו במצלמה נסתרת. את הסרט נתנו לממחים שלנו. הם שמו אותו במכונת אמת וגלו, שהיו"ר הוא שקרן גדול".
"אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר" צטט אסף.
"כל פעם שהיו"ר אומר שהוא 'נגד הטרור', המכשירים מראים שהוא 'משקר מאד'".
"הנה, תראה", אמר צחי לראש השב"כ והפעיל מכשיר וידאו.
"אנחנו פועלים כעת לעצר את הטרור", נשמעו דברי היו"ר.
"נפעיל את המכשיר לאט", אמר צחי. מהמכשיר נשמעו דברי היו"ר בהלוך אטי. "אנחנו פועלים כעת". ברגע שהיו"ר אמר "כעת" הוא חיך לרגע חיוך של לגלוג וחזר מיד לעטות על פניו ארשת פנים של מסכן.
"תראה בעצמך!" אמר צחי לראש השב"כ, הממחים אומרים ש"כעת" הוא מכין משהו. תראה שוב!!".
צחי הפעיל את המכשיר ועצר במלה "כעת".
חיוך רחב של לגלוג היה מרוח על פניו של היו"ר. החיוך היה לשניה קלילה, אך בתמונה הוא נשאר לארך זמן.
"תשאיר את המכשיר דלוק!!" אמר ראש השב"כ והתבונן ארכות בפניו המלגלגות של היו"ר.
"מה קורה עם אורי?"
"הוא בכלא, בחדר של עבד, ומציג את ההצגה שלו בכשרון רב. בינתים הוא לא יצר שום קשר אתנו. נחכה ונראה".
"אסור לחכות", אמר ראש השב"כ. "אם הם מתכננים משהו גדול, אנחנו צריכים להיות מוכנים".
"הסוכנים לא מצליחים לגלות כלום".
"אני רוצה לומר לך משהו" אמר אסף לראש השב"כ "אורי סיפר לי שיש דבר שנקרא "צילא דמהמנותא" ששומר עלינו. אני לא יודע מה זה אבל זה מוכרח הפעם לעזור".
"אני מאוד מקווה" ענה ראש השב"כ. אנחנו בבעיה גדולה.
איך אמרת קוראים לזה? שאל ראש השב"כ.
"צילא דמהמנותא".
"טוב נחזור לענין". אמר ראש השב"כ "יש לכם מיקרופון בחדר של יו"ר הרשות בעצמו?".
"לא", ענה צחי. "אתה יודע, שראש הממשלה לא מאשר דבר כזה!!".
"אבל אתה לא צריך לדעת שהוא לא מאשר!" אמר ראש השב"כ לצחי.
"הבנתי!!" אמר צחי.
יום שבת - כלא שאטא
"מתי אתה משתחרר?" שאל אחמד את עבד.
"מחר אני משתחרר והולך לנקם מה שעשו לך", אמר עבד. "מחר אני הולך לרשות הפלשתינאית ומבקש מהם שיתנו לי להיות מתאבד".
אורי הסתכל בעבד במבט של פליאה. "קדוש אתה, תהיה 'שהיד' " אמר אורי בהערצה. "אבל חאראם על האשה והילדים. אשתך בודאי מחכה לך בבית".
כעס נצת בעינו של עבד.
"כלבה!! חמש שנים אני פה ואשתי לא באה לבקר אותי. לא שלחה לי כלום. כמה מכתבים שכתבתי, לא ענתה לי. כלם פה מקבלים מכתבים ואני כלום!!".
"בטח התחתנה עם מישהו אחר!! אין לי לאן לחזר!!".
"אני הולך להיות מתאבד!. אני אהיה 'שהיד' בשמים. יהיה לי כל מה שאני רוצה".
"אני מקוה, שגם אני אשתחרר ואוכל לבוא יחד אתך!" אמר אורי.
יום ראשון - עזה
טנדר נעצר ברחוב הראשי של עזה ליד בנין דירות מהדר ששכן במרחק של 200 מטר ממשרדו של ראש הרשות הפלשתינאית. שני פועלים הורידו מהטנדר הישן צלחת לקליטת שדורי טלויזיה. הם העלו את הצלחת לגג. אף אחד לא שאל למי מרכיבים את הצלחת בבנין שגרים בו 40 דירים. כל אחד חשב, שמרכיבים אותה לשכן שלו.
מגג הבנין הגבוה ראו הטכנאים מעט בתים יפים פזורים ברחבי עזה. אבל היו שם אלפי אלפים של "חושות" - סכות עלובות מענפים ועלים. גרו בתוכם אלפי פליטים. הם היו עניים מכדי שיוכלו לגור בתוך בית. זה היה מזעזע לראות מצד אחד בתים מפארים עם עשר אגדי, ומצד שני חושות עלובות שחיו שם אנשים בצורה גרועה יותר מחיות.
"תראה את העשירים חיים בעשר כזה מפאר. לא מתחשבים בכלל באחים שלהם, העניים המסכנים האלו", אמר פועל אחד לחברו.
"חבל שהעשירים האלו לא היו שבוע אחד בתוך ה'חושות' האלו. הם צריכים לגור שבוע אחד בסכות האלו, אז הם היו מבינים את הכאב של העניים. אם הם היו מרגישים שבוע אחד כמו עניים - אולי הם היו מרחמים עליהם קצת", ענה השני.
"בשביל זה יש חג סוכות"
שני הפועלים דברו בעברית, אבל הם נראו כמו ערבים לכל דבר. הם חברו את האנטנה התמימה בגג הבנין. הצלחת-אנטנה היתה שונה רק במעט מכל אנטנה אחרת. היא שדרה ללוין במקום לקלט ממנו. מצד אחד היא היתה מכונת לחלון משרדו של יו"ר הרשות. משם היא קלטה כל מה שדברו בחדר. כל דבור במשרדי היו"ר היה מרעיד את זכוכית החלון. כל רעדה בחלון היתה נקלטת במכשיר המיחד המתקן על הגג. מגג הבנין שדרה הצלחת את הדבורים אל הלוין המיחד של רשת הרגול הישראלית.
הטכנאים סימו את ההתקנה והסתלקו.
יום שני - עזה
"אנחנו מתקדמים", אמר עטיף. "חמש מאות קילו ט.נ.ט. נמצאים בתוך שתי קפסאות מתכת סגורות הרמטית. בתוך הקפסאות יש מצת אלקטרוני חשמלי שמפעל על ידי שלט רחוק. ה"שלט" נמצא בידי".
"מי יודע על כך?" שאל יו"ר הרשות.
"כעת, אף אחד חוץ משנינו".
"החבלן, שהרכיב את המטען, והמסגר שעשה את הקפסאות נמצאים כעת בגן עדן. שלחתי אותם לשם מיד אחרי העבודה, והתפללתי לעלוי נשמתם", צחק עטיף.
"טוב, טוב אתה". נהנה יו"ר הרשות הפלשתינאית.
"מי יבצע את הפצוץ הזה?" שאל יו"ר הרשות הפלשתינאית את סגנו, עטיף.
"צריך מישהו שלא מזהה עם הרשות הפלשתינאית. צריך, למעשה, שנים כדי לסחב כל כך הרבה חמר נפץ. הם צריכים להיות אמינים לגמרי. הם צריכים להיות לא מכרים כנציגי פת"ח. ואחרי הפגוע צריך לחסל אותם אם הם לא יתפוצצו עם חמר הנפץ. הם צריכים להיות 'שהידים' - מתאבדים. אני רוצה שהם ימותו אחרי הפעלה, שלא יספרו מי שלח אותם באמת".
עטיף חיך חיוך של שביעות רצון.
"יש לי בדיוק מה שאתה רוצה!! שני אנשים השתחררו אתמול מכלא שאטה. אחד ישב חמש שנים ואנחנו מכירים אותו טוב. אשתו ברחה לו ואין לו מה לחפש בעולם. הוא מאד כועס על הישראלים. קוראים לו 'עבד', הוא נאמן לנו לחלוטין. הוא רוצה לפעל. אין יותר טוב ממנו!!".
"יחד אתו יצא עוד מישהו שעבד מאד סומך עליו. קוראים לו 'אחמד'. עבד אומר, שהוא נאמן במאה אחוז. לדעתו אפשר לסמך עליו בעינים עצומות. הוא קבל מהישראלים מכות רצח ועכשו הוא רוצה לנקם בהם".
"איך תקח את אחמד לעבודה הזאת כשאתה לא מכיר אותו?" שאל דאוד.
"עבד מכיר אותו. והוא בעצמו לא ידע כלום עד הרגע האחרון", אמר עטיף. "אל תדאגו, הכל בסדר".
"עבד ואחמד החבר שלו יעשו את העבודה!" קבע היו"ר. "אל תגלו להם מה הם צריכים לעשות עד הרגע האחרון. אף אחד לא ידע. ביום שלישי בלילה תכניסו אותם למסגד ותראו להם מה לעשות ובבקר של יום רביעי הם כבר יהיו בשמים ונאמר כלנו 'אללה אכבר' ".
יום שני - בונקר פיקוד שב"כ
"מה יהיה?" שאל ראש השב"כ.
"אלקים גדול", ענה צחי.
"נהיית דתי?" שאל ראש השב"כ בחשד.
"לא! אבל אורי דתי ואלקים יעזר לפחות לאורי".
"נקוה שגם יעזר לנו. אנחנו מגנים על עם ישראל. נדמה לי שכתוב באיזה מקום שעם ישראל אלו הבנים שלו".
"למה? יש בעיה?"
"אין לנו שום מידע מאורי", אמר צחי. "לפי מכשירי הצתות שיש לנו במשרד של המחבלים אנחנו יודעים שהוא ועבד נתבקשו לבצע איזה פעלה צבאית במסגד כלשהו ביום רביעי בבקר. הם לא רוצים לספר גם לאורי באיזו פעלה מדבר. נראה, שהם מתכננים להרג אותו בגמר הפעלה כדי לטשטש את השיכות של הרשות הפלשתינאית לפגוע".
"צריך הרבה תפלות הבחור הזה. אבל אני לא דואג לו. הוא יצא ממצבים הרבה יותר מסכנים".
"אבל צריך לעשות מעשה. אי אפשר לסמוך על הנס!!"
"מההאזנה ללשכתו של יו"ר הרשות הפלשתינאית אנחנו יודעים שהפגוע אמור להיות ביום רביעי בבקר", דוח אסף. "אנחנו לא יודעים עדין איפה. יש חשש שזה אמור להיות בכתל המערבי. לפי הערכות המודיעין יהיו שם כ-חמשים אלף איש בשעות הבקר. אין שום אפשרות לעצר את זרימת האנשים לכתל".
"מה אתם עושים?"
"חילים יצבו בכל הכניסות לכתל, וגם תעשה סריקה בבקר לפני התפלה. יחידה מיחדת של מג"ב תהיה על הר הבית למניעת התפרעיות, הם יעצרו כל נסיון של הערבים להשליך מטענים מלמעלה".
"זה לא נראה לי מספיק", אמר ראש השב"כ. "האם נוצר קשר עם אורי?"
"לא!"
"אבל לפי האזנות שלנו יש התרחשות גדולה בלשכת היו"ר לקראת יום רביעי בבקר. הוא מתכון באותו בקר להיות במצרים כדי לא להראות שיך לעסק הזה".
"אולי כדאי, שראש הממשלה יזהיר אותו". אמר צחי.
"חבל!!" אמר ראש השב"כ, "זה רק יפריע!! לא יעזר כלום, הוא יבטיח שהוא עושה ככל יכלתו לעצר את המחבלים. הוא יסביר לממשלה שאם לא יתנו לו נשק הוא לא יוכל לעצר את החמאס. יתנו לו נשק, והוא ישתמש בו להרג יהודים. אם הוא ירגיש שמבקשים ממנו, הוא ירגיש חזק. אם הוא לא הרגיש מספיק חזק עד עכשו, הוא רק יתחזק!!".
"מה עושים?"
"יש לי רעיון!!" אמר אסף. "הוא לא יפתר את הבעיה אבל יעזר לנו להפריע לו בבצוע הפגוע, אולי אפלו למנע אותו".
יום שני - שוק ארבעת המינים ירושלים
שוק ארבעת המינים המה אדם. בשוק מחנה יהודה בירושלים היו אלפי אנשים. קולות נשמעו מכל עבר:
"אתרוגים לא מרכבים!!"
אנשים חפשו אתרוגים שלמים ונקיים. היו כאלו שהסתכלו בזכוכית מגדלת לראות שאין חורים וחסרונות באתרוג. היו כאלה, שחפשו אתרוג עם פטם והיו שחפשו בלי פטם. היו כאלה שקנו אתרוג ואחר כך חפשו רבנים ומבינים לשאל האם הוא כשר. היו כאלה שחפשו לולבים ישרים ולא פתוחים. הם העמידו את הלולב כמו רובה מול העינים לראות שהוא ישר. אבל עקר המכירות היום היו של מוכרי הערבות. זה היה היום שלהם. הם צעקו בכל פה: "לבלוב. לבלוב".
הם התכונו, שהערבות שלהם ירקות וטריות והראש של הערבה מלבלב. לא שבלי לבלוב זה לא כשר, אבל כך הערבה נראית יותר ירקה וטריה.
"הדסים".
"הדסים משלשים!" צעק מישהו מרמת הגולן.
"הדסים מצפת!" ענה לו מתחרה מעבר למדרכה. "מהדרים, משלשים".
הרבה אנשים הסתובבו בין הדוכנים עם ילדיהם. חלק כבר עם אתרוג או לולב ביד. הם נזהרו שלא יקבל מכה מהדחק הגדול. חלק מחפשים קשוטים. הצד השוה בכלם שכלם ממהרים, כלם נחפזים לגמר את ההכנות של ערב חג מקדם, עוד צריך לקשר את ארבעת המינים, צריך לקשט את הסכה, להעביר אליה את השלחן והכסאות. אולי להוסיף קצת סכך, צריך לחבר חשמל לסכה, ועוד ועוד הרבה דברים.
לפתע נשמע צעקה שהחרידה את השוק: "מחבל".
"מחבל!!".
אשה כבת ארבעים הצביעה על איש בעל חזות ערבית. האיש היה חבוש כפה ונשא בידו תיק במאמץ רב. המאמץ, שהאיש עשה כדי להרים את התיק, למד, כי התיק כבד.
"מחבל! תפסו אותו!!".
אנשים החלו לברח, כלם צעקו "הצילו!" "מחבלים!!" היסטריה נוראה שררה שם. מספר בעלי אמץ שלפו אקדחים שהיו אתם כנראה להגנה עצמית.
אך פתאום כאלו במטה קסם הגיעו למקום אנשי משטרה וצעקו "לא לירות!!"
אנשי היס"מ (יחידת סיור מיחדת) שהגיעו למקום בתוך שניות. היו מתרגלים היטב למצבים כאלו. חלקם תפסו עמדות מאחורי עמודים. וחלקם הרחיקו בדחיפות את האנשים. שנים מהם, כנראה המימנים ביותר, רצו אל המחבל באקדחים שלופים.
המחבל הניח את התיק הכבד והחל לרוץ, להמלט מהמקום.
שריקה חדה נשמעה.
שני היסמ"ים זנקו על המחבל ממרחק רב והטיחו אותו בכח רב לרצפה. תוך שניות נקשרו עיניו של המחבל ואזקים הצמדו לידיו ולידיהם של שני היסמי"ם הוא הובל אל רכב היס"מ, שיצא משם בחריקת בלמים.
אופנועים כבדים של צלמי עתונות זריזים כבר הצליחו להגיע למקום ולצלם את המחבל הכפות מכסה עינים מובל אל רכב היס"מ. הם רדפו באופנועיהם אחרי היס"מ לצלם את המחבל, אך לשוא. רכב אחר של היס"מ חסם את דרכם של העתונאים.
הם החלו לראין ולהקליט את הנוכחים במקום. כל אחד מהנוכחים החל לתאר את שארע כיד הדמיון הטובה עליו. חלק מהם תארו מעשי גבורה דמיוניים אך בסך הכל התבהרה התמונה.
"נמנע אסון חמור!!".
בתוך דקות ספורות שדרה הידיעה הזאת בארץ ובעולם. זאת היתה הידיעה, שפתחה את החדשות בכל רשתות התקשרת בעולם.
האזרחים בישראל שוב קללו את המחבלים הארורים.
###
"כל הכבוד לכם!" אמר המחבל שנתפס במחנה יהודה.
"אם לא הייתם באים מהר היו יכולים לעשות 'לינץ'. הם חשבו שאני באמת מחבל. היו שם שני בחורים שבאו אלי עם אקדחים שלופים, פחדתי שהם יירו בי, לא נעים לחטף כדורים, אפלו שיש לי שכפ"ץ. טוב שבאתם מהר".
"מה עכשו?" שאל המחבל המדמה.
"גמרת את תפקידך. אתה משחרר".
טלפון נזעם משר הבטחון התקבל בלשכתו של יו"ר הרשות הפלשתינאית. "איפה אנשי הבטחון המסכל שלכם?" שאל שר הבטחון.
"אתה יודע איזה נס זה?" צעק שר הבטחון. "איך לא גליתם אותו קדם?".
"אני לא יודע מי זה המחבל הזה!!" אמר יו"ר הרשות, והפעם באמת.
"מה שמו של המחבל הזה?".
"אני לא יכול להגיד לך", אמר שר הבטחון. "עוד לא הצלחנו לברר את כל הפרטים", וטרק את הטלפון.
###
"מי זה המטמטם הזה?" שאל היו"ר בכעס בלשכתו. הפעם הוא באמת לא ידע מי זה המחבל שנסה לעשות פגוע ולא הצליח.
"מי הולך לעשות פגוע ולא מצליח?" שאל היו"ר את עטיף ודאוד. "כעת כל שרותי הביון הישראלים על הרגלים".
"אולי זה מהחמאס?" שאל הסגן.
"לא יכול להיות!!" אמר היו"ר. "הכל מתאם אתם!!".
"אם זה היה פגוע שלהם הם היו אומרים לי קדם! עד היום הם אמרו לי הכל!!".
"אז מי זה?".
"אולי מישהו על דעת עצמו!" אמר הסגן.
"מאיפה יש לו עשרים ק"ג של ט.נ.ט?".
###
"קול ישראל מירושלים. מחבל נתפס בשוק מחנה יהודה בירושלים. בשוק היו באותה שעה אנשים רבים, הם באו להשלים את קניותיהם לחג. דובר משטרת ישראל צין לשבח את גברת כהן, שגלתה ערנות ותשומת לב. היא תקבל עטור".
"ממשלת ישראל החליטה להטיל סגר על השטחים. לא תהיה כניסה ויציאה של פועלים מהשטחים לישראל עד אחרי החגים".
###
"טוב שיש סגר על השטחים", אמר אסף לראש השב"כ.
"השגנו את המטרה הראשונה. יותר קל לנו להשמר מהפגוע המתכנן של הרשות הפלשתינאית. נראה עכשו איך הם יעבירו את המחבלים עבד ואורי מעזה לירושלים כשיש סגר".
"מה פרוש איך?" אמר צחי. "במטוס של היו"ר".
"אבל אסור לו", צחק אסף.
"אני מקוה, שכך הם יעשו. כך נוכל לעקב אחרי אורי ועבד ונראה לאן הם נוסעים. אולי גם נוכל ליצר קשר עם אורי".
###
"טוב שיש סגר על השטחים", אמר הרב בשעור. "רב הלולבים מגיעים מיריחו ומעזה. כשיש סגר יהודים לא קוטפים את הלולבים, וזה יותר טוב".
"למה, זה יותר טוב שהערבים יקטפו?".
"לא", אמר הרב "יותר טוב שלא יקטפו בכלל, כל קטיף שלהם זה גזל!".
"למה גזל? אלו אדמות שלהם!!".
"אולי זה רשום על שמם בטבו, אבל זה גזל בידם!!".
"כל האדמות שיש בידי הערבים בארץ ישראל הן בחזקת אדמות גזולות. אלו היו אדמות של יהודים שנגזלו על ידי הערבים או אחרים. לקחו מהם את האדמות בכח לפני עשרות ומאות ואולי אלפי שנים.
אבל מספר השנים לא משנה. יש כלל הלכתי שאומר, כי "קרקע אינה נגזלת". היא נשארת של הבעלים הראשון לתמיד. מי שקוטף מקרקע גזולה בלי רשות הבעלים האמתי - נקרא 'גזלן', אפלו אחרי אלפים שנה. לכן, מי שקוטף לולב מעץ של ערבים הוא, למעשה, גוזל בידים את בעל הקרקע האמתי או את יורשיו".
"אז מה זה מועיל שערבי קוטף את הלולב? הרי זה לולב הגזול?"
"אם הערבי קוטף, הוא הגזלן והוא חיב לשלם את מחיר הלולב לבעל הקרקע. הלולב עצמו כשר. אבל אם היהודי קוטף הריהו גוזל לולב מיהודי אחר, וזו מצוה הבאה בעברה, שכמובן, אינה מצוה".
"ובכן, טוב שיש סגר". סכם הרב את שעורו. "ואולי כך יקנו סחורה של יהודי שבודאי אינה גנובה מאף אחד".
###
"טוב שיש סגר", אמר יו"ר הרשות הפלשתינאית "עכשו כל הפועלים הפלשתינאים כועסים על ישראל, אין להם עבודה. יותר קל עכשו למצא מתאבדים שיעשו פגועים בישראל".
"אבל אנשים רעבים!" מחה דאוד.
"שימותו!" אמר היו"ר תוך כדי שהוא לועס סטיק בפתה. "העקר המהפכה"!!.
"ומה עם התכנית שלנו?" שאל עטיף.
"היא תמשיך. נעביר את המחבלים שלנו במסוק שלי לרמאללה, ומשם נגניב אותם למסגדים שעל ההר", אמר היו"ר.
###
יום שני - קרית שמונה "איך משיגים את אבא? יש לנו כל כך הרבה שאלות בסכה ואבא לא נמצא. לאן הוא הולך בערב חג סכות? מי יקנה לנו ארבעת המינים?? תמיד לוקחים אותו. אי אפשר לקחת מישהו אחר?" את כל השאלות שאלה, כמובן, אפרת, אבל כלם היו שתפים לשאלה.
גם אמא הרגישה היטב בחסרונו של אורי בערב חג סכות, אבל היא לפחות ידעה שהוא עושה תפקיד חשוב. היא נסתה להתערב לטובתו.
"מה השאלה, אפרת?" אמרה אמא.
"למה אתם עושים ארבע דפנות לסכה? הרי למדנו בכתה שמספיק שתים ועוד טפח?".
"נכון", אמר אריאל "אפשר שתים ואפשר לעשות שלש אבל עדיף שיהיו ארבע דפנות כך תהיה סכה יותר חזקה. היא תהיה יותר כמו בית. וצריך לגור בסכה כמו בבית".
"מה פתאום?" נזדעקה אפרת. "סכה כמו בית?".
"סכה כמו בית היא לא כשרה!!!" אמרה אפרת.
"נכון, צריך לגור בסכה כמו שגרים בבית, לא שהיא תהיה בנויה כמו בית", אמר אריאל. "חוץ מזה, הדפנות צריכות להיות קשורות חזק, אם הן תהיינה מבד מתנפנף ברוח הן לא כשרות. הכי טוב מעץ ואפלו מאבן".
"אז למה לא תעשה גם סכך מרעפים?"
"כי העקר בסכה הוא הסכך, והתורה אמרה, שהוא צריך להיות מהקטיף של השדה או הכרם. אפלו דיקטים של עץ זה לא טוב. אם שמים יותר מדי ענפים והסכך עבה - זה לא טוב, צריך להוריד קצת ענפים".
"זה כמו המשכן", אמרה אמא. "הדפנות של המשכן היו מעצים עבים - והתקרה היתה מבדים עדינים".
"אבל בד זה לא כשר לסכך", אמר אריאל.
"למה לא?" אמרה אפרת. "אמא אמרה לי פעם, שעושים את הבגדים מצמחים".
"נכון", אמר אריאל "אבל בגד מקבל טמאה!!".
"אז תטבל אותו במקוה ותשים אותו כסכך!!".
"לא!!" אמר אריאל "זה לא בגלל שהוא טמא. זה בגלל שהוא יכול לקבל טמאה".
"אז מה?" שאלה אפרת.
"אז..." גמגם אריאל.
"אז הוא לא יכול להיות חלק מהשמים", הבריק אריאל.
"ואנחנו כן יכולים להיות חלק מהשמים?", שאלה אפרת בחשש.
"נראה שכן", אמר אריאל.
"ואו", צעקה אפרת. "איזה כיף. אני כבר רוצה להיות בסכות. אני אכל רק בסכה. אני אישן יחד עם כל הילדים בסכה. לא תוציאו אותי כמו בשנה שעברה. עכשו אני כבר גדולה. אני מתלבשת לבד ואני אישן בסכה".
"אבל את לא חיבת", אמר אריאל.
"גם אתה קטן ולא חיב" השיבה אפרת.
"אני חיב מדין חנוך", אמר אריאל.
"גם אני אישן בסכה מדין חנוך", סכמה אפרת את הוכוח.
"אם אבא לא מחנך אותי, אני אחנך את עצמי!!".
איך?
אני אסע לירושלים!!??
מתי?
"בוא תראה". אפרת משכה אחריה את אריאל לרחוב הראשי של קרית שמונה שם היתה תלויות מודעות ענק שכמותה הדבקו בכל הארץ:
הכונו לברכת כהנים המונית בכתל המערבי
ביום רביעי בבקר א' חול המועד סכות,
יבואו מאות כהנים לכתל המערבי לברך את עם ישראל
על פי המקבלים
יש בזה סגלה גדולה להגן על עם ישראל.
כל בני ישראל מזמנים לבוא לברכת הכהנים.
"אמא", אמרה אפרת, "בואי נסע כלנו לירושלים לברכת הכהנים!!!".
"יש מודעה על ברכת הכהנים בירושלים ביום רביעי בתחלת חול המועד. "בואי נסע!!! בבקשה, אמא".
"יהיה צפוף. יהיו שם אלפי אנשים", אמרה אמא. "הם יבואו לעלות לכתל שבירושלים, יהיה צפוף מאד!!".
"ואם אבא יבוא?".
"שיבוא אתנו לכתל!".
"אולי נפגש אותו שם שומר בכתל כמו הרבה חילים?" אמר אריאל.
"אם אבא יבוא, הוא לא ירצה לעזב את הסכה. הוא ירצה להיות כל החג בסכה", אמרה אמא.
"אבל ירושלים זה כמו סכה!!!" אמרה אפרת.
"ירושלים כמו סכה?" אמר אריאל.
"בטח!!!" אמרה אפרת. "כתוב בתפלה 'הפורש סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים'.
כלם צחקו ונהנו מהחכמה.
"מה אתם צוחקים??" נעלבה אפרת. "כתוב, שה' פורס סכה על ירושלים".
"ואיפה הדפנות?" שאל אריאל. "סכה בלי דפנות היא לא כשרה!!!".
"לעיר העתיקה יש חומות", אמרה אפרת.
"גם לעיר החדשה יש", אמרה אמא.
"ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם".
"אז נהיה בסכות בירושלים?" שאלה אפרת בתקוה.
"כן", אמרה אמא.
"יש!" צעקה אפרת בשמחה.
"מה יש?" שאל אריאל. "איפה נאכל ואיפה נישן? צריכים סכה!!. איך נאכל בסכה? איך נישן בסכה?".
"שמעתי אותך אתמול לומד גמרא ואמרת ש'הולכי דרכים פטורים מהסכה'!" אמרה אפרת.
"אבל כשהם מגיעים לעיר הם חיבים בסכה!" אמר אריאל. "איפה נהיה בירושלים בסכה?".
"יש לי עצה", אמרה אפרת. "נפתח את הגג של האוטו ונקשר שם סכך ונעשה את האוטו לסכה, כך נישן כלנו בסכה בדרך לירושלים, ונאכל בסכה בירושלים עצמה".
"זה רעיון מצין!" אמרה אמא.
"יפי", אמרה אפרת. "ביום רביעי נהיה כלנו בברכת כהנים בירושלים".
"ומה עם אבא?", שאל אריאל.
"נקוה, שגם הוא יהיה שם", אמרה אמא.
יום שלישי - חג סוכות - עזה
"אתם תהיו בירושלים ביום רביעי", אמר עטיף לעבד ולאחמד, הלא הוא אורי. "את המשימה נאמר לכם בירושלים!!".
"אתם תהיו החלוצים שיעשו את המהפכה של העם הפלשתינאי. בעזרתכם נזרק את כל היהודים לים, ונקים מדינה פלשתינאית מהים ועד הירדן".
"אתם יודעים, שבינתים אנחנו מקבלים מהישראלים הטפשים כסף ואדמות ועוד נשק. בשביל זה אנחנו צריכים לומר שאנחנו נגד הטרור. לכן אם חלילה יתפסו אתכם וישאלו אתכם מי שלח אתכם, תגידו שאתם מהחמאס!! ברור?".
"כן, כן", אמר עבד.
"ואתה?" שאל עטיף את אחמד.
"חבל, חבל!" אמר אחמד.
"מה חבל?" שאל היו"ר בתמיהה.
"חשבתי להתאבד ולהיות 'שהיד' ". אמר אחמד.
היו"ר הבליע מתחת לשפמו חיוך קטן, ומיד עטה על פניו ארשת של עצבות והשתתפות בכאב.
"כן, כן", אמר היו"ר וצחק בלבו על טפשותו של אחמד.
"בעזרת אללה גם אתה תזכה להקריב את עצמך על מזבח המולדת הפלשתינאית, אולי אפלו עכשו!!"
"אללה אכבר", אמר אורי ונפל על ברכיו לנשק את רגליו של היו"ר. "משפחתי תהיה גאה בי סוף סוף".
"איפה משפחתך?" שאל היו"ר.
"בפלשתין הכבושה", אמר אחמד. "בחיפה. שם גם נתפסתי על ידי היהודים בחשד שאני שיך לתנועת הפת"ח. הם לא הצליחו להוציא ממני מאומה", אמר אחמד בגאוה ובכאב. "כמה שענו אותי לא אמרתי כלום".
"כן, כן", אמר עבד. "אני ראיתי. הוא קבל מכות חזקות, מכות נוראות!!!".
"איזה מכות קבל אחמד המסכן. כמעט הרגו אותו היהודים הארורים", אמר עבד בהתלהבות.
"קרוב יום הנקמה!" אמר היו"ר.
"אללה אכבר".
###
"אחמד המסכן" הלא הוא "אורי" שכב במטתו בעזה במטה של הרשות הפלשתינאית. הוא לא ישן בסכה. היה לו קשה מאד לישן לא בסכה, במיחד בלילה הראשון. אמנם הוא היה עסוק במצוה של הצלת נפשות שהיא חשובה יותר מכל מצוה אחרת, אפלו ממצות סכה, אבל הוא אהב את מצות הסכה והיה לו קשה להרדם. הוא היה בטוח שאשתו תעשה כל שביכלתה שילדיו יהיו שמחים בסכות, וזה נחם אותו קצת.
אורי ידע, שהם אמורים לנסע מחר לירושלים במטוס של היו"ר. הוא ידע על הפגוע. הוא ידע על "ברכת הכהנים". והוא הבין מתוך הענין על התכנית הנוראית של יו"ר הרשות הפלשתינאית לפוצץ את הכתל המערבי ביום רביעי בבקר בשעה שהכתל הומה מתפללים.
הוא הפך בדעתו איך אפשר לעצר את המזמה הנוראה הזאת, הוא הפך והפך בדעתו על כל הדרכים שאפשר לעשות, ולא מצא פתרון מניח את הדעת.
לפי התכנית של היו"ר הוא ועבד אינם אמורים לדעת מה התכנית רק עד מחר בלילה. באותה שעה הם אמורים להכנס למחלות שמתחת למסגד אל אקצא על הר הבית ולהגיע דרכן עד מאחורי הכתל המערבי, שם הם אמורים להניח פצצה שתפיל את כל הכתל על המתפללים.
כך נראתה לאורי התכנית, והוא לא מצא דרך לשבש אותה. "צריך לסכל את התכנית וגם את המחשבה שאפשר לבצע תכנית כזו", החליט אורי.
אורי שכב במטתו, חשב וחשב ולא מצא פתרון. במקרה הגרוע אורי היה מוכן לפוצץ את המטענים מיד כשיקבל אותם יחד עם עבד. הם יתפוצצו במחסנים הפנימיים מתחת למסגד אל אקצא. רק אז האנשים שליד הכתל ינצלו ממות ודאי וכל עושי הרשעה מהרה יכרתו. אבל דבר זה היה עולה לו בחייו, והתורה צותה "ובחרת בחיים".
"אם לא תהיה בררה", החליט אורי, "זה יהיה הפתרון הגרוע ביותר, אבל זה פתרון".
"אי אפשר כעת לברח. זה לא ימנע את הפגוע הנורא", חשב אורי. הוא גם לא היה רגיל לברח מהמערכה בשעת סכנה.
"אני אכנס לתוך הר הבית ואמשיך לשתף פעלה עם הרשות הפלשתינאית בתקוה שאמצא מוצא לבעיה זו וגם אשאר בחיים", החליט אורי.
"אנחנו לא מצליחים לגלות שום דבר על התכניות של הרשות הפלשתינאית. דאוד נעלם וזה חשוד. נראה, שהם מתכננים משהו גדול", אמרו אסף וצחי לראש השב"כ.
"היום בצהרים היתה פגישה של חברי הכנסת עם היו"ר. הוא בזה אותם וצחק עליהם, נתן להם לחכות שעתים ובינתים לא עשה כלום. אחרי הפגישה הם יצאו לעתונאים וספרו מול מצלמות הטלויזיה שיש התקדמות גדולה בתהליך השלום?".
"כל זה רגיל. אבל ממחה שלנו נכנס יחד אתם לפגישה. ונתח את התגובות של יו"ר הרשות הפלשתינאית. הוא גם צלם אותו במצלמה נסתרת. את הסרט נתנו לממחים שלנו. הם שמו אותו במכונת אמת וגלו, שהיו"ר הוא שקרן גדול".
"אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר" צטט אסף.
"כל פעם שהיו"ר אומר שהוא 'נגד הטרור', המכשירים מראים שהוא 'משקר מאד'".
"הנה, תראה", אמר צחי לראש השב"כ והפעיל מכשיר וידאו.
"אנחנו פועלים כעת לעצר את הטרור", נשמעו דברי היו"ר.
"נפעיל את המכשיר לאט", אמר צחי. מהמכשיר נשמעו דברי היו"ר בהלוך אטי. "אנחנו פועלים כעת". ברגע שהיו"ר אמר "כעת" הוא חיך לרגע חיוך של לגלוג וחזר מיד לעטות על פניו ארשת פנים של מסכן.
"תראה בעצמך!" אמר צחי לראש השב"כ, הממחים אומרים ש"כעת" הוא מכין משהו. תראה שוב!!".
צחי הפעיל את המכשיר ועצר במלה "כעת".
חיוך רחב של לגלוג היה מרוח על פניו של היו"ר. החיוך היה לשניה קלילה, אך בתמונה הוא נשאר לארך זמן.
"תשאיר את המכשיר דלוק!!" אמר ראש השב"כ והתבונן ארכות בפניו המלגלגות של היו"ר.
"מה קורה עם אורי?"
"הוא בכלא, בחדר של עבד, ומציג את ההצגה שלו בכשרון רב. בינתים הוא לא יצר שום קשר אתנו. נחכה ונראה".
"אסור לחכות", אמר ראש השב"כ. "אם הם מתכננים משהו גדול, אנחנו צריכים להיות מוכנים".
"הסוכנים לא מצליחים לגלות כלום".
"אני רוצה לומר לך משהו" אמר אסף לראש השב"כ "אורי סיפר לי שיש דבר שנקרא "צילא דמהמנותא" ששומר עלינו. אני לא יודע מה זה אבל זה מוכרח הפעם לעזור".
"אני מאוד מקווה" ענה ראש השב"כ. אנחנו בבעיה גדולה.
איך אמרת קוראים לזה? שאל ראש השב"כ.
"צילא דמהמנותא".
"טוב נחזור לענין". אמר ראש השב"כ "יש לכם מיקרופון בחדר של יו"ר הרשות בעצמו?".
"לא", ענה צחי. "אתה יודע, שראש הממשלה לא מאשר דבר כזה!!".
"אבל אתה לא צריך לדעת שהוא לא מאשר!" אמר ראש השב"כ לצחי.
"הבנתי!!" אמר צחי.
יום שבת - כלא שאטא
"מתי אתה משתחרר?" שאל אחמד את עבד.
"מחר אני משתחרר והולך לנקם מה שעשו לך", אמר עבד. "מחר אני הולך לרשות הפלשתינאית ומבקש מהם שיתנו לי להיות מתאבד".
אורי הסתכל בעבד במבט של פליאה. "קדוש אתה, תהיה 'שהיד' " אמר אורי בהערצה. "אבל חאראם על האשה והילדים. אשתך בודאי מחכה לך בבית".
כעס נצת בעינו של עבד.
"כלבה!! חמש שנים אני פה ואשתי לא באה לבקר אותי. לא שלחה לי כלום. כמה מכתבים שכתבתי, לא ענתה לי. כלם פה מקבלים מכתבים ואני כלום!!".
"בטח התחתנה עם מישהו אחר!! אין לי לאן לחזר!!".
"אני הולך להיות מתאבד!. אני אהיה 'שהיד' בשמים. יהיה לי כל מה שאני רוצה".
"אני מקוה, שגם אני אשתחרר ואוכל לבוא יחד אתך!" אמר אורי.
יום ראשון - עזה
טנדר נעצר ברחוב הראשי של עזה ליד בנין דירות מהדר ששכן במרחק של 200 מטר ממשרדו של ראש הרשות הפלשתינאית. שני פועלים הורידו מהטנדר הישן צלחת לקליטת שדורי טלויזיה. הם העלו את הצלחת לגג. אף אחד לא שאל למי מרכיבים את הצלחת בבנין שגרים בו 40 דירים. כל אחד חשב, שמרכיבים אותה לשכן שלו.
מגג הבנין הגבוה ראו הטכנאים מעט בתים יפים פזורים ברחבי עזה. אבל היו שם אלפי אלפים של "חושות" - סכות עלובות מענפים ועלים. גרו בתוכם אלפי פליטים. הם היו עניים מכדי שיוכלו לגור בתוך בית. זה היה מזעזע לראות מצד אחד בתים מפארים עם עשר אגדי, ומצד שני חושות עלובות שחיו שם אנשים בצורה גרועה יותר מחיות.
"תראה את העשירים חיים בעשר כזה מפאר. לא מתחשבים בכלל באחים שלהם, העניים המסכנים האלו", אמר פועל אחד לחברו.
"חבל שהעשירים האלו לא היו שבוע אחד בתוך ה'חושות' האלו. הם צריכים לגור שבוע אחד בסכות האלו, אז הם היו מבינים את הכאב של העניים. אם הם היו מרגישים שבוע אחד כמו עניים - אולי הם היו מרחמים עליהם קצת", ענה השני.
"בשביל זה יש חג סוכות"
שני הפועלים דברו בעברית, אבל הם נראו כמו ערבים לכל דבר. הם חברו את האנטנה התמימה בגג הבנין. הצלחת-אנטנה היתה שונה רק במעט מכל אנטנה אחרת. היא שדרה ללוין במקום לקלט ממנו. מצד אחד היא היתה מכונת לחלון משרדו של יו"ר הרשות. משם היא קלטה כל מה שדברו בחדר. כל דבור במשרדי היו"ר היה מרעיד את זכוכית החלון. כל רעדה בחלון היתה נקלטת במכשיר המיחד המתקן על הגג. מגג הבנין שדרה הצלחת את הדבורים אל הלוין המיחד של רשת הרגול הישראלית.
הטכנאים סימו את ההתקנה והסתלקו.
יום שני - עזה
"אנחנו מתקדמים", אמר עטיף. "חמש מאות קילו ט.נ.ט. נמצאים בתוך שתי קפסאות מתכת סגורות הרמטית. בתוך הקפסאות יש מצת אלקטרוני חשמלי שמפעל על ידי שלט רחוק. ה"שלט" נמצא בידי".
"מי יודע על כך?" שאל יו"ר הרשות.
"כעת, אף אחד חוץ משנינו".
"החבלן, שהרכיב את המטען, והמסגר שעשה את הקפסאות נמצאים כעת בגן עדן. שלחתי אותם לשם מיד אחרי העבודה, והתפללתי לעלוי נשמתם", צחק עטיף.
"טוב, טוב אתה". נהנה יו"ר הרשות הפלשתינאית.
"מי יבצע את הפצוץ הזה?" שאל יו"ר הרשות הפלשתינאית את סגנו, עטיף.
"צריך מישהו שלא מזהה עם הרשות הפלשתינאית. צריך, למעשה, שנים כדי לסחב כל כך הרבה חמר נפץ. הם צריכים להיות אמינים לגמרי. הם צריכים להיות לא מכרים כנציגי פת"ח. ואחרי הפגוע צריך לחסל אותם אם הם לא יתפוצצו עם חמר הנפץ. הם צריכים להיות 'שהידים' - מתאבדים. אני רוצה שהם ימותו אחרי הפעלה, שלא יספרו מי שלח אותם באמת".
עטיף חיך חיוך של שביעות רצון.
"יש לי בדיוק מה שאתה רוצה!! שני אנשים השתחררו אתמול מכלא שאטה. אחד ישב חמש שנים ואנחנו מכירים אותו טוב. אשתו ברחה לו ואין לו מה לחפש בעולם. הוא מאד כועס על הישראלים. קוראים לו 'עבד', הוא נאמן לנו לחלוטין. הוא רוצה לפעל. אין יותר טוב ממנו!!".
"יחד אתו יצא עוד מישהו שעבד מאד סומך עליו. קוראים לו 'אחמד'. עבד אומר, שהוא נאמן במאה אחוז. לדעתו אפשר לסמך עליו בעינים עצומות. הוא קבל מהישראלים מכות רצח ועכשו הוא רוצה לנקם בהם".
"איך תקח את אחמד לעבודה הזאת כשאתה לא מכיר אותו?" שאל דאוד.
"עבד מכיר אותו. והוא בעצמו לא ידע כלום עד הרגע האחרון", אמר עטיף. "אל תדאגו, הכל בסדר".
"עבד ואחמד החבר שלו יעשו את העבודה!" קבע היו"ר. "אל תגלו להם מה הם צריכים לעשות עד הרגע האחרון. אף אחד לא ידע. ביום שלישי בלילה תכניסו אותם למסגד ותראו להם מה לעשות ובבקר של יום רביעי הם כבר יהיו בשמים ונאמר כלנו 'אללה אכבר' ".
יום שני - בונקר פיקוד שב"כ
"מה יהיה?" שאל ראש השב"כ.
"אלקים גדול", ענה צחי.
"נהיית דתי?" שאל ראש השב"כ בחשד.
"לא! אבל אורי דתי ואלקים יעזר לפחות לאורי".
"נקוה שגם יעזר לנו. אנחנו מגנים על עם ישראל. נדמה לי שכתוב באיזה מקום שעם ישראל אלו הבנים שלו".
"למה? יש בעיה?"
"אין לנו שום מידע מאורי", אמר צחי. "לפי מכשירי הצתות שיש לנו במשרד של המחבלים אנחנו יודעים שהוא ועבד נתבקשו לבצע איזה פעלה צבאית במסגד כלשהו ביום רביעי בבקר. הם לא רוצים לספר גם לאורי באיזו פעלה מדבר. נראה, שהם מתכננים להרג אותו בגמר הפעלה כדי לטשטש את השיכות של הרשות הפלשתינאית לפגוע".
"צריך הרבה תפלות הבחור הזה. אבל אני לא דואג לו. הוא יצא ממצבים הרבה יותר מסכנים".
"אבל צריך לעשות מעשה. אי אפשר לסמוך על הנס!!"
"מההאזנה ללשכתו של יו"ר הרשות הפלשתינאית אנחנו יודעים שהפגוע אמור להיות ביום רביעי בבקר", דוח אסף. "אנחנו לא יודעים עדין איפה. יש חשש שזה אמור להיות בכתל המערבי. לפי הערכות המודיעין יהיו שם כ-חמשים אלף איש בשעות הבקר. אין שום אפשרות לעצר את זרימת האנשים לכתל".
"מה אתם עושים?"
"חילים יצבו בכל הכניסות לכתל, וגם תעשה סריקה בבקר לפני התפלה. יחידה מיחדת של מג"ב תהיה על הר הבית למניעת התפרעיות, הם יעצרו כל נסיון של הערבים להשליך מטענים מלמעלה".
"זה לא נראה לי מספיק", אמר ראש השב"כ. "האם נוצר קשר עם אורי?"
"לא!"
"אבל לפי האזנות שלנו יש התרחשות גדולה בלשכת היו"ר לקראת יום רביעי בבקר. הוא מתכון באותו בקר להיות במצרים כדי לא להראות שיך לעסק הזה".
"אולי כדאי, שראש הממשלה יזהיר אותו". אמר צחי.
"חבל!!" אמר ראש השב"כ, "זה רק יפריע!! לא יעזר כלום, הוא יבטיח שהוא עושה ככל יכלתו לעצר את המחבלים. הוא יסביר לממשלה שאם לא יתנו לו נשק הוא לא יוכל לעצר את החמאס. יתנו לו נשק, והוא ישתמש בו להרג יהודים. אם הוא ירגיש שמבקשים ממנו, הוא ירגיש חזק. אם הוא לא הרגיש מספיק חזק עד עכשו, הוא רק יתחזק!!".
"מה עושים?"
"יש לי רעיון!!" אמר אסף. "הוא לא יפתר את הבעיה אבל יעזר לנו להפריע לו בבצוע הפגוע, אולי אפלו למנע אותו".
יום שני - שוק ארבעת המינים ירושלים
שוק ארבעת המינים המה אדם. בשוק מחנה יהודה בירושלים היו אלפי אנשים. קולות נשמעו מכל עבר:
"אתרוגים לא מרכבים!!"
אנשים חפשו אתרוגים שלמים ונקיים. היו כאלו שהסתכלו בזכוכית מגדלת לראות שאין חורים וחסרונות באתרוג. היו כאלה, שחפשו אתרוג עם פטם והיו שחפשו בלי פטם. היו כאלה שקנו אתרוג ואחר כך חפשו רבנים ומבינים לשאל האם הוא כשר. היו כאלה שחפשו לולבים ישרים ולא פתוחים. הם העמידו את הלולב כמו רובה מול העינים לראות שהוא ישר. אבל עקר המכירות היום היו של מוכרי הערבות. זה היה היום שלהם. הם צעקו בכל פה: "לבלוב. לבלוב".
הם התכונו, שהערבות שלהם ירקות וטריות והראש של הערבה מלבלב. לא שבלי לבלוב זה לא כשר, אבל כך הערבה נראית יותר ירקה וטריה.
"הדסים".
"הדסים משלשים!" צעק מישהו מרמת הגולן.
"הדסים מצפת!" ענה לו מתחרה מעבר למדרכה. "מהדרים, משלשים".
הרבה אנשים הסתובבו בין הדוכנים עם ילדיהם. חלק כבר עם אתרוג או לולב ביד. הם נזהרו שלא יקבל מכה מהדחק הגדול. חלק מחפשים קשוטים. הצד השוה בכלם שכלם ממהרים, כלם נחפזים לגמר את ההכנות של ערב חג מקדם, עוד צריך לקשר את ארבעת המינים, צריך לקשט את הסכה, להעביר אליה את השלחן והכסאות. אולי להוסיף קצת סכך, צריך לחבר חשמל לסכה, ועוד ועוד הרבה דברים.
לפתע נשמע צעקה שהחרידה את השוק: "מחבל".
"מחבל!!".
אשה כבת ארבעים הצביעה על איש בעל חזות ערבית. האיש היה חבוש כפה ונשא בידו תיק במאמץ רב. המאמץ, שהאיש עשה כדי להרים את התיק, למד, כי התיק כבד.
"מחבל! תפסו אותו!!".
אנשים החלו לברח, כלם צעקו "הצילו!" "מחבלים!!" היסטריה נוראה שררה שם. מספר בעלי אמץ שלפו אקדחים שהיו אתם כנראה להגנה עצמית.
אך פתאום כאלו במטה קסם הגיעו למקום אנשי משטרה וצעקו "לא לירות!!"
אנשי היס"מ (יחידת סיור מיחדת) שהגיעו למקום בתוך שניות. היו מתרגלים היטב למצבים כאלו. חלקם תפסו עמדות מאחורי עמודים. וחלקם הרחיקו בדחיפות את האנשים. שנים מהם, כנראה המימנים ביותר, רצו אל המחבל באקדחים שלופים.
המחבל הניח את התיק הכבד והחל לרוץ, להמלט מהמקום.
שריקה חדה נשמעה.
שני היסמ"ים זנקו על המחבל ממרחק רב והטיחו אותו בכח רב לרצפה. תוך שניות נקשרו עיניו של המחבל ואזקים הצמדו לידיו ולידיהם של שני היסמי"ם הוא הובל אל רכב היס"מ, שיצא משם בחריקת בלמים.
אופנועים כבדים של צלמי עתונות זריזים כבר הצליחו להגיע למקום ולצלם את המחבל הכפות מכסה עינים מובל אל רכב היס"מ. הם רדפו באופנועיהם אחרי היס"מ לצלם את המחבל, אך לשוא. רכב אחר של היס"מ חסם את דרכם של העתונאים.
הם החלו לראין ולהקליט את הנוכחים במקום. כל אחד מהנוכחים החל לתאר את שארע כיד הדמיון הטובה עליו. חלק מהם תארו מעשי גבורה דמיוניים אך בסך הכל התבהרה התמונה.
"נמנע אסון חמור!!".
בתוך דקות ספורות שדרה הידיעה הזאת בארץ ובעולם. זאת היתה הידיעה, שפתחה את החדשות בכל רשתות התקשרת בעולם.
האזרחים בישראל שוב קללו את המחבלים הארורים.
###
"כל הכבוד לכם!" אמר המחבל שנתפס במחנה יהודה.
"אם לא הייתם באים מהר היו יכולים לעשות 'לינץ'. הם חשבו שאני באמת מחבל. היו שם שני בחורים שבאו אלי עם אקדחים שלופים, פחדתי שהם יירו בי, לא נעים לחטף כדורים, אפלו שיש לי שכפ"ץ. טוב שבאתם מהר".
"מה עכשו?" שאל המחבל המדמה.
"גמרת את תפקידך. אתה משחרר".
טלפון נזעם משר הבטחון התקבל בלשכתו של יו"ר הרשות הפלשתינאית. "איפה אנשי הבטחון המסכל שלכם?" שאל שר הבטחון.
"אתה יודע איזה נס זה?" צעק שר הבטחון. "איך לא גליתם אותו קדם?".
"אני לא יודע מי זה המחבל הזה!!" אמר יו"ר הרשות, והפעם באמת.
"מה שמו של המחבל הזה?".
"אני לא יכול להגיד לך", אמר שר הבטחון. "עוד לא הצלחנו לברר את כל הפרטים", וטרק את הטלפון.
###
"מי זה המטמטם הזה?" שאל היו"ר בכעס בלשכתו. הפעם הוא באמת לא ידע מי זה המחבל שנסה לעשות פגוע ולא הצליח.
"מי הולך לעשות פגוע ולא מצליח?" שאל היו"ר את עטיף ודאוד. "כעת כל שרותי הביון הישראלים על הרגלים".
"אולי זה מהחמאס?" שאל הסגן.
"לא יכול להיות!!" אמר היו"ר. "הכל מתאם אתם!!".
"אם זה היה פגוע שלהם הם היו אומרים לי קדם! עד היום הם אמרו לי הכל!!".
"אז מי זה?".
"אולי מישהו על דעת עצמו!" אמר הסגן.
"מאיפה יש לו עשרים ק"ג של ט.נ.ט?".
###
"קול ישראל מירושלים. מחבל נתפס בשוק מחנה יהודה בירושלים. בשוק היו באותה שעה אנשים רבים, הם באו להשלים את קניותיהם לחג. דובר משטרת ישראל צין לשבח את גברת כהן, שגלתה ערנות ותשומת לב. היא תקבל עטור".
"ממשלת ישראל החליטה להטיל סגר על השטחים. לא תהיה כניסה ויציאה של פועלים מהשטחים לישראל עד אחרי החגים".
###
"טוב שיש סגר על השטחים", אמר אסף לראש השב"כ.
"השגנו את המטרה הראשונה. יותר קל לנו להשמר מהפגוע המתכנן של הרשות הפלשתינאית. נראה עכשו איך הם יעבירו את המחבלים עבד ואורי מעזה לירושלים כשיש סגר".
"מה פרוש איך?" אמר צחי. "במטוס של היו"ר".
"אבל אסור לו", צחק אסף.
"אני מקוה, שכך הם יעשו. כך נוכל לעקב אחרי אורי ועבד ונראה לאן הם נוסעים. אולי גם נוכל ליצר קשר עם אורי".
###
"טוב שיש סגר על השטחים", אמר הרב בשעור. "רב הלולבים מגיעים מיריחו ומעזה. כשיש סגר יהודים לא קוטפים את הלולבים, וזה יותר טוב".
"למה, זה יותר טוב שהערבים יקטפו?".
"לא", אמר הרב "יותר טוב שלא יקטפו בכלל, כל קטיף שלהם זה גזל!".
"למה גזל? אלו אדמות שלהם!!".
"אולי זה רשום על שמם בטבו, אבל זה גזל בידם!!".
"כל האדמות שיש בידי הערבים בארץ ישראל הן בחזקת אדמות גזולות. אלו היו אדמות של יהודים שנגזלו על ידי הערבים או אחרים. לקחו מהם את האדמות בכח לפני עשרות ומאות ואולי אלפי שנים.
אבל מספר השנים לא משנה. יש כלל הלכתי שאומר, כי "קרקע אינה נגזלת". היא נשארת של הבעלים הראשון לתמיד. מי שקוטף מקרקע גזולה בלי רשות הבעלים האמתי - נקרא 'גזלן', אפלו אחרי אלפים שנה. לכן, מי שקוטף לולב מעץ של ערבים הוא, למעשה, גוזל בידים את בעל הקרקע האמתי או את יורשיו".
"אז מה זה מועיל שערבי קוטף את הלולב? הרי זה לולב הגזול?"
"אם הערבי קוטף, הוא הגזלן והוא חיב לשלם את מחיר הלולב לבעל הקרקע. הלולב עצמו כשר. אבל אם היהודי קוטף הריהו גוזל לולב מיהודי אחר, וזו מצוה הבאה בעברה, שכמובן, אינה מצוה".
"ובכן, טוב שיש סגר". סכם הרב את שעורו. "ואולי כך יקנו סחורה של יהודי שבודאי אינה גנובה מאף אחד".
###
"טוב שיש סגר", אמר יו"ר הרשות הפלשתינאית "עכשו כל הפועלים הפלשתינאים כועסים על ישראל, אין להם עבודה. יותר קל עכשו למצא מתאבדים שיעשו פגועים בישראל".
"אבל אנשים רעבים!" מחה דאוד.
"שימותו!" אמר היו"ר תוך כדי שהוא לועס סטיק בפתה. "העקר המהפכה"!!.
"ומה עם התכנית שלנו?" שאל עטיף.
"היא תמשיך. נעביר את המחבלים שלנו במסוק שלי לרמאללה, ומשם נגניב אותם למסגדים שעל ההר", אמר היו"ר.
###
יום שני - קרית שמונה "איך משיגים את אבא? יש לנו כל כך הרבה שאלות בסכה ואבא לא נמצא. לאן הוא הולך בערב חג סכות? מי יקנה לנו ארבעת המינים?? תמיד לוקחים אותו. אי אפשר לקחת מישהו אחר?" את כל השאלות שאלה, כמובן, אפרת, אבל כלם היו שתפים לשאלה.
גם אמא הרגישה היטב בחסרונו של אורי בערב חג סכות, אבל היא לפחות ידעה שהוא עושה תפקיד חשוב. היא נסתה להתערב לטובתו.
"מה השאלה, אפרת?" אמרה אמא.
"למה אתם עושים ארבע דפנות לסכה? הרי למדנו בכתה שמספיק שתים ועוד טפח?".
"נכון", אמר אריאל "אפשר שתים ואפשר לעשות שלש אבל עדיף שיהיו ארבע דפנות כך תהיה סכה יותר חזקה. היא תהיה יותר כמו בית. וצריך לגור בסכה כמו בבית".
"מה פתאום?" נזדעקה אפרת. "סכה כמו בית?".
"סכה כמו בית היא לא כשרה!!!" אמרה אפרת.
"נכון, צריך לגור בסכה כמו שגרים בבית, לא שהיא תהיה בנויה כמו בית", אמר אריאל. "חוץ מזה, הדפנות צריכות להיות קשורות חזק, אם הן תהיינה מבד מתנפנף ברוח הן לא כשרות. הכי טוב מעץ ואפלו מאבן".
"אז למה לא תעשה גם סכך מרעפים?"
"כי העקר בסכה הוא הסכך, והתורה אמרה, שהוא צריך להיות מהקטיף של השדה או הכרם. אפלו דיקטים של עץ זה לא טוב. אם שמים יותר מדי ענפים והסכך עבה - זה לא טוב, צריך להוריד קצת ענפים".
"זה כמו המשכן", אמרה אמא. "הדפנות של המשכן היו מעצים עבים - והתקרה היתה מבדים עדינים".
"אבל בד זה לא כשר לסכך", אמר אריאל.
"למה לא?" אמרה אפרת. "אמא אמרה לי פעם, שעושים את הבגדים מצמחים".
"נכון", אמר אריאל "אבל בגד מקבל טמאה!!".
"אז תטבל אותו במקוה ותשים אותו כסכך!!".
"לא!!" אמר אריאל "זה לא בגלל שהוא טמא. זה בגלל שהוא יכול לקבל טמאה".
"אז מה?" שאלה אפרת.
"אז..." גמגם אריאל.
"אז הוא לא יכול להיות חלק מהשמים", הבריק אריאל.
"ואנחנו כן יכולים להיות חלק מהשמים?", שאלה אפרת בחשש.
"נראה שכן", אמר אריאל.
"ואו", צעקה אפרת. "איזה כיף. אני כבר רוצה להיות בסכות. אני אכל רק בסכה. אני אישן יחד עם כל הילדים בסכה. לא תוציאו אותי כמו בשנה שעברה. עכשו אני כבר גדולה. אני מתלבשת לבד ואני אישן בסכה".
"אבל את לא חיבת", אמר אריאל.
"גם אתה קטן ולא חיב" השיבה אפרת.
"אני חיב מדין חנוך", אמר אריאל.
"גם אני אישן בסכה מדין חנוך", סכמה אפרת את הוכוח.
"אם אבא לא מחנך אותי, אני אחנך את עצמי!!".
איך?
אני אסע לירושלים!!??
מתי?
"בוא תראה". אפרת משכה אחריה את אריאל לרחוב הראשי של קרית שמונה שם היתה תלויות מודעות ענק שכמותה הדבקו בכל הארץ:
הכונו לברכת כהנים המונית בכתל המערבי
ביום רביעי בבקר א' חול המועד סכות,
יבואו מאות כהנים לכתל המערבי לברך את עם ישראל
על פי המקבלים
יש בזה סגלה גדולה להגן על עם ישראל.
כל בני ישראל מזמנים לבוא לברכת הכהנים.
"אמא", אמרה אפרת, "בואי נסע כלנו לירושלים לברכת הכהנים!!!".
"יש מודעה על ברכת הכהנים בירושלים ביום רביעי בתחלת חול המועד. "בואי נסע!!! בבקשה, אמא".
"יהיה צפוף. יהיו שם אלפי אנשים", אמרה אמא. "הם יבואו לעלות לכתל שבירושלים, יהיה צפוף מאד!!".
"ואם אבא יבוא?".
"שיבוא אתנו לכתל!".
"אולי נפגש אותו שם שומר בכתל כמו הרבה חילים?" אמר אריאל.
"אם אבא יבוא, הוא לא ירצה לעזב את הסכה. הוא ירצה להיות כל החג בסכה", אמרה אמא.
"אבל ירושלים זה כמו סכה!!!" אמרה אפרת.
"ירושלים כמו סכה?" אמר אריאל.
"בטח!!!" אמרה אפרת. "כתוב בתפלה 'הפורש סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים'.
כלם צחקו ונהנו מהחכמה.
"מה אתם צוחקים??" נעלבה אפרת. "כתוב, שה' פורס סכה על ירושלים".
"ואיפה הדפנות?" שאל אריאל. "סכה בלי דפנות היא לא כשרה!!!".
"לעיר העתיקה יש חומות", אמרה אפרת.
"גם לעיר החדשה יש", אמרה אמא.
"ירושלים הרים סביב לה, וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם".
"אז נהיה בסכות בירושלים?" שאלה אפרת בתקוה.
"כן", אמרה אמא.
"יש!" צעקה אפרת בשמחה.
"מה יש?" שאל אריאל. "איפה נאכל ואיפה נישן? צריכים סכה!!. איך נאכל בסכה? איך נישן בסכה?".
"שמעתי אותך אתמול לומד גמרא ואמרת ש'הולכי דרכים פטורים מהסכה'!" אמרה אפרת.
"אבל כשהם מגיעים לעיר הם חיבים בסכה!" אמר אריאל. "איפה נהיה בירושלים בסכה?".
"יש לי עצה", אמרה אפרת. "נפתח את הגג של האוטו ונקשר שם סכך ונעשה את האוטו לסכה, כך נישן כלנו בסכה בדרך לירושלים, ונאכל בסכה בירושלים עצמה".
"זה רעיון מצין!" אמרה אמא.
"יפי", אמרה אפרת. "ביום רביעי נהיה כלנו בברכת כהנים בירושלים".
"ומה עם אבא?", שאל אריאל.
"נקוה, שגם הוא יהיה שם", אמרה אמא.
יום שלישי - חג סוכות - עזה
"אתם תהיו בירושלים ביום רביעי", אמר עטיף לעבד ולאחמד, הלא הוא אורי. "את המשימה נאמר לכם בירושלים!!".
"אתם תהיו החלוצים שיעשו את המהפכה של העם הפלשתינאי. בעזרתכם נזרק את כל היהודים לים, ונקים מדינה פלשתינאית מהים ועד הירדן".
"אתם יודעים, שבינתים אנחנו מקבלים מהישראלים הטפשים כסף ואדמות ועוד נשק. בשביל זה אנחנו צריכים לומר שאנחנו נגד הטרור. לכן אם חלילה יתפסו אתכם וישאלו אתכם מי שלח אתכם, תגידו שאתם מהחמאס!! ברור?".
"כן, כן", אמר עבד.
"ואתה?" שאל עטיף את אחמד.
"חבל, חבל!" אמר אחמד.
"מה חבל?" שאל היו"ר בתמיהה.
"חשבתי להתאבד ולהיות 'שהיד' ". אמר אחמד.
היו"ר הבליע מתחת לשפמו חיוך קטן, ומיד עטה על פניו ארשת של עצבות והשתתפות בכאב.
"כן, כן", אמר היו"ר וצחק בלבו על טפשותו של אחמד.
"בעזרת אללה גם אתה תזכה להקריב את עצמך על מזבח המולדת הפלשתינאית, אולי אפלו עכשו!!"
"אללה אכבר", אמר אורי ונפל על ברכיו לנשק את רגליו של היו"ר. "משפחתי תהיה גאה בי סוף סוף".
"איפה משפחתך?" שאל היו"ר.
"בפלשתין הכבושה", אמר אחמד. "בחיפה. שם גם נתפסתי על ידי היהודים בחשד שאני שיך לתנועת הפת"ח. הם לא הצליחו להוציא ממני מאומה", אמר אחמד בגאוה ובכאב. "כמה שענו אותי לא אמרתי כלום".
"כן, כן", אמר עבד. "אני ראיתי. הוא קבל מכות חזקות, מכות נוראות!!!".
"איזה מכות קבל אחמד המסכן. כמעט הרגו אותו היהודים הארורים", אמר עבד בהתלהבות.
"קרוב יום הנקמה!" אמר היו"ר.
"אללה אכבר".
###
"אחמד המסכן" הלא הוא "אורי" שכב במטתו בעזה במטה של הרשות הפלשתינאית. הוא לא ישן בסכה. היה לו קשה מאד לישן לא בסכה, במיחד בלילה הראשון. אמנם הוא היה עסוק במצוה של הצלת נפשות שהיא חשובה יותר מכל מצוה אחרת, אפלו ממצות סכה, אבל הוא אהב את מצות הסכה והיה לו קשה להרדם. הוא היה בטוח שאשתו תעשה כל שביכלתה שילדיו יהיו שמחים בסכות, וזה נחם אותו קצת.
אורי ידע, שהם אמורים לנסע מחר לירושלים במטוס של היו"ר. הוא ידע על הפגוע. הוא ידע על "ברכת הכהנים". והוא הבין מתוך הענין על התכנית הנוראית של יו"ר הרשות הפלשתינאית לפוצץ את הכתל המערבי ביום רביעי בבקר בשעה שהכתל הומה מתפללים.
הוא הפך בדעתו איך אפשר לעצר את המזמה הנוראה הזאת, הוא הפך והפך בדעתו על כל הדרכים שאפשר לעשות, ולא מצא פתרון מניח את הדעת.
לפי התכנית של היו"ר הוא ועבד אינם אמורים לדעת מה התכנית רק עד מחר בלילה. באותה שעה הם אמורים להכנס למחלות שמתחת למסגד אל אקצא על הר הבית ולהגיע דרכן עד מאחורי הכתל המערבי, שם הם אמורים להניח פצצה שתפיל את כל הכתל על המתפללים.
כך נראתה לאורי התכנית, והוא לא מצא דרך לשבש אותה. "צריך לסכל את התכנית וגם את המחשבה שאפשר לבצע תכנית כזו", החליט אורי.
אורי שכב במטתו, חשב וחשב ולא מצא פתרון. במקרה הגרוע אורי היה מוכן לפוצץ את המטענים מיד כשיקבל אותם יחד עם עבד. הם יתפוצצו במחסנים הפנימיים מתחת למסגד אל אקצא. רק אז האנשים שליד הכתל ינצלו ממות ודאי וכל עושי הרשעה מהרה יכרתו. אבל דבר זה היה עולה לו בחייו, והתורה צותה "ובחרת בחיים".
"אם לא תהיה בררה", החליט אורי, "זה יהיה הפתרון הגרוע ביותר, אבל זה פתרון".
"אי אפשר כעת לברח. זה לא ימנע את הפגוע הנורא", חשב אורי. הוא גם לא היה רגיל לברח מהמערכה בשעת סכנה.
"אני אכנס לתוך הר הבית ואמשיך לשתף פעלה עם הרשות הפלשתינאית בתקוה שאמצא מוצא לבעיה זו וגם אשאר בחיים", החליט אורי.