יום שלישי - חג סוכות - קרית שמונה
"עלו אשפיזין עילאין", אמרה רחל בליל חג סכות ראשון כשהיא עומדת בפתח הסכה.
"בוא, אברהם אבינו, לבקר בסכה שלנו. בעלי אמנם אינו כאן, אבל הוא בודאי ישמח שתבואו לסכתו".
באמת באותו ערב היו להם כמה אשפיזין - אורחים. השכנים שלהם, שאף פעם לא זכו לשבת בסכה, ראו לראשונה באותו ערב סכה. אם יבוא גם אברהם אבינו הוא בודאי ישמח לפגש אותם.
השכנים עצמם נהנו מאד לשבת בסכה הרחבה, הם נהנו מהאוירה המיחדת, שאולי קשה להסבירה במלים, אבל היא היתה מאד משמחת.
רחל אחזה בכוס הקדוש וברכה "הגפן". היא קדשה על היין אל מול פני נרות החג שדלקו בסכה. אחר כך היא ברכה "לישב בסכה", ו"שהחינו", וכלם שתו מהיין המתוק של הקדוש.
"עכשו נטול ידים מחוץ לסכה", הסבירה אפרת לשכנתה הקטנה בת גילה. "רק תזהרו לא להשקות את העצים במים של הנטילה, כי בחג אסור להשקות עצים".
"בסדר", אמרה הקטנה.
הם חזרו לסכה לסעודת ליל חג. הם אכלו בתאבון רב גם בגלל שהיו רעבים מאז הצהרים, וגם בגלל שהרבה זמן הם מחכים לאכל בסכה.
לא הרבה זמן יכלו הילדים לשבת על במקום אחד. אפרת לקחה חתיכת חלה בידה ונגשה להראות לחברתה הקטנה איזה קשוט יפה הכינה יחד עם אמא.
"הי", אמר אריאל. "את לא מקימת מצות סכה, המצוה היא לשבת בסכה ואת עומדת!!".
"מי אמר"? שאלה אפרת.
"כתוב "בסכות תשבו שבעת ימים", אז מי שעומד לא יצא ידי חובה!!".
"לא נכון"!!" קראה אפרת כשהיא רוקעת ברגלה בארץ. "מי ששוכב לישן בסכה מקים מצוה אע"פ שהוא לא יושב".
"אבל אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסכה", הוסיף אריאל להקשות "אז דוקא לשבת!!".
"אפשר להתערב?" שאל השכן.
"בודאי", אמרה אמא.
" 'מושב' זה לא רק 'כסא' אלא גם מקום שגרים בו, כמו 'מושב שתופי' או 'מושב עובדים'. נכון?"
"כן!!".
"אז 'לישב בסכה' זה כמו 'לגור בסכה', וזה כולל גם לישן וגם לעמד וגם לשבת. 'לישב בסכה' זה כמו 'להתישב בארץ'!!".
"נכון", הסכים אריאל והוסיף "ומצות ישוב הארץ ומצות הסכה הן שתי המצוות היחידות שעושים עם כל הגוף כלו, כולל הנעלים".
יום שלישי - חג סוכות - בונקר פיקוד שב"כ
ראש השב"כ ישב יחד עם אסף וצחי וסכם את המצב לרגעים אלו. "לא קבלנו שום מידע מאורי, אנחנו יודעים מהאזנות שלנו שהוא חי והוא אמור לבצע יחד עם עבד את 'הפעלה הגדולה', אנחנו לא יודעים מהי, אנחנו רק יודעים, שהיא תהיה ביום רביעי בבקר והיא תהיה ליד מסגד, כנראה זה "מסגד אל אקצא". נראה, שזה קשור לברכת הכהנים שליד הכתל, קשה לי להאמין שהם רוצים לעשות פגוע בשעת ברכת הכהנים בכתל, אבל הכל יכול להיות. מה עושים כעת?" סכם ראש השב"כ. "מחכים לאות חיים מאורי או עוצרים את ברכת הכהנים?".
"אני חושב", אמר אסף, "שאם תעצר את ברכת הכהנים לא תפתר את הבעיה. כי אם לא יפוצצו היום, יפוצצו מחר ותמיד נהיה בסכנה. צריך למנע את הבעיה מהשרש".
"אם זאת התכנית איך אפשר לסכל אותה?" שאל ראש השב"כ.
"אפשר למנוע גישה אל הכתל המערבי!!".
"אי אפשר!!" קרא ראש השב"כ. "אתה לא יכול לעצר את עם ישראל מלהגיע אל הכתל, זה מה שהפלשתינאים רוצים".
"מה הפתרון?".
"אם הפלשתינאים מנסים להשתמש במחלות שמתחת למסגדים?" אמר צחי, "יש לי רעיון!!".
"מה?".
"אם תתחבר למחלה שלהם, תוכל לשלח צות מימן ולהפתיע אותם לפני מעשה!!" הציע צחי.
כלם שקלו את דבריו ברצינות. הם לא שללו כל אפשרות, זאת נראתה אפשרות דמיונית ביותר, אבל נסיונם בשב"כ למד אותם לא לשלל כל אפשרות שעולה על הדעת.
"איך אפשר היום, באמצע החג, לחפר מחלות ברחבת הכתל המערבי", אמר ראש השב"כ.
"אולי אפשר לנצל את המחלות שיש גם היום בכתל, אולי ישנן מחלות עתיקות?" התעקש צחי.
"צריך להזמין אלינו ממחה לענין זה", אמר ראש השב"כ. "תביאו לכאן דחוף ממחה למחלות הר הבית. דחוף!!"
###
מוצאי החג 10:00 בערב - קרית שמונה
אשתו של אורי וילדיו שכבו לישון מקדם בסכה. הם צריכים להיות מחר בבקר בכתל המערבי. בבקר מקדם הם יעלו על האוטו ויסעו לירושלים, בכתל הם יתפללו שחרית.
כל החבילות היו מוכנות. האתרוגים של כל הילדים היו ארוזים במיחד בתוך קפסה סגורה עם ספוג בכדי שלא יפגעו. הלולבים היו קשורים אל קרש חזק שלא יפגע ראשם, והכל כבר היה מנח בתוך האוטו.
הילדים נרדמו מיד אחרי שהשתובבו קצת, אבל אשתו של אורי לא יכלה להרדם. היא התהפכה במטתה וחשבה על אורי, על בעלה שנמצא כעת בשליחות.
"זו שליחות חשובה מאד", חשבה רחל. "אם הוא לא בא הביתה לסכות, בודאי זה ענין חשוב מאד מאד. הוא לא התקשר ולא הודיע כלום. הוא יכול להיות בארץ, במצרים או בעירק. הלואי שה' יעזר לו".
"צריך לשמח את הילדים", החליטה רחל בלבה. "מחר נהיה בירושלים. אחרי ברכת הכהנים נטיל קצת בעיר הקדש. סוף סוף יש מצוה לשמח. יש גם קצת מצוה לעלות לירושלים בזמן הזה".
"הלואי, שאורי יבוא ונהיה ביחד בכתל. הלואי, שאורי יהיה יחד אתנו בכתל בברכת הכהנים".
מוצאי החג 11:00 בערב - עזה
"אנחנו טסים לירושלים להר הבית יחד עם היו"ר. מחר נהיה במסגדים על ההר, ליד הכתל המערבי של היהודים", אמר עטיף לעבד ולאורי.
"מסוק מיחד של הרשות הפלשתינאית יעביר אתכם עוד מעט מעזה לירושלים למרות הסגר. אף אחד לא יעצר את המסוק הפרטי של היו"ר. זה שטס באשור מיחד של צה"ל הוא יבריח אתכם לירושלים".
שני המחבלים, עבד ואורי, ארזו את חפציהם לקראת הטיסה לירושלים. עטיף הסתכל בהם בלגלוג. הם אורזים חפצים שלא ישתמשו בהם לעולם. בעוד עשר שעות הם כבר מתים יחד עם אלפי יהודים אחרים.
אורי חפש דרך להעביר מידע לחבריו בשב"כ על הפגוע הצפוי. הוא לא ידע אם הם כבר יודעים על 'הפגוע הגדול' המתכנן למחר. הוא חפש דרך לעשות זאת בלי לעורר חשד. הוא הכין פתקה מיחדת בכתב סתרים, פתקה תמימה, אורי ידע, שחבריו מהשב"כ עוקבים אחריו. כשהוא ירד מהמסוק ברמאללה בחשך הוא יניח לפתקה עם כתב הסתרים לעוף מכיסו, כך היא תגיע לידים הנכונות.
מוצאי החג 1:00 אחר חצות - רמאללה
הבחורים מהשב"כ עקבו אחרי המסוק של היו"ר. צות מיחד של השב"כ עקב במשקפות לילה מיחדות אחרי המסוק ושני המחבלים שירדו ממנו. הם ראו את הפתקה עפה מכיסו של אורי בחשכה. ראש הצות שלח חלית אסוף מיחדת לפתק הגורלי.
עובדי נקיון נקו את המסוק של היו"ר. הם נקו גם את סביבות המסוק וגם הפתקה של אורי שמצאה את דרכה למקום שאליו היא נשלחה.
###
אורי ועבד הכנסו מיד לרכב מיחד של הרשות, רכב אטום, כדי שאף אחד לא יזהה אותם היום ולא אחרי הפצוץ. הם הוסעו לירושלים למסגדים שעל הר הבית. המסוק המשיך מיד עם היו"ר לרבת עמון, משם קוה היו"ר להמשיך למצרים ולעקב אחר הפעילות של שני המחבלים שלו.
משם הוא ינהל את המתקפה שתבוא בודאי מצד ישראל בעקבות הפצוץ. הוא כבר הכין נסח של גנוי לפעלה שיעשו שני השליחים שלו. גנוי מעמעם שבו, למעשה, הוא יסביר לעולם, שישראל צריכה לותר על ירושלים למען המדינה הפלשתינאית.
יום רביעי 4:00 לפנות בוקר - קרית שמונה
רחל והילדים נסעו לירושלים במכונית המשפחתית הגדולה. הילדים פתחו את גג המכונית וקשרו על הגג סכך של קנים. אריאל אמר, שמתר לקשר את הסכך אם אין סכה אחרת. וכיון שלא היתה להם כל סכה אחרת הם קשרו את הקנים שלא יעופו באמצע הנסיעה.
יום רביעי 4:00 לפנות בקר - ירושלים
גם ראש ממשלת ישראל לא ישן באותו לילה. ראש השב"כ ביחד עם אסף וצחי עדכנו אותו במזמה הנוראית של הרשות הפלשתינאית. הם עדכנו אותו בכך שהרשות עושה את עבודתה מבלי להשאיר עקבות, כדי שלא יקשרו אותם לפעלה הזאת.
ראש השב"כ הראה לראש הממשלה את הפתקה שאורי השאיר בשעה שעבר מהמסוק למכונית של הרשות. אותה פתקה שעפה לו "במקרה" מהכיס.
"מה הפתרונות שבידיכם?" שאל ראש הממשלה.
"ארכאולוג מיחד, שהזמן על ידינו, ספר שיש מנהרות ומחלות רבות מתחת לכתל ומתחת למסגדים. אין מפה מדיקת של כל המחלות והמנהרות, אבל חלקן הגדול ידוע. הנה כאן", הצביע ראש השב"כ על המפה, "יש מחלה שמגיעה מהמסגדים עד קרוב לכתל. ממש מאחורי הכתל המערבי. אנחנו חוששים, שהם עומדים להשתמש במחלה הזו מחר בבקר".
"אנחנו מצאנו מחלה עתיקה שמגיעה מהמחילות בכתל הדרומי עד קרוב למחלה של המחבלים. מרחק של עשרים מטר. צות מיחד של חופרים עובדים במרץ מאתמול במחלה העתיקה במטרה להגיע למחלה של המחבלים. יש להם לחפר רק עוד שני מטרים. הם עובדים בשקט רב. ואנחנו מקוים, שהם יספיקו לחפר במהירות את שני המטרים האחרונים".
"ומה אתם רוצים?".
"אשור לפעלה מיחדת".
"באיזו שעה תהיה ברכת הכהנים?" שאל ראש הממשלה.
"ב9:00 בבקר. אבל כבר בשעה זו מגיעים הראשונים לכתל לתפלת ותיקין.".
ראש הממשלה תפס את ראשו בשתי ידיו ורכז את מחשבתו למצא מוצא ממצב מסכן זה.
יום רביעי 6:00 בבקר - מסגדים על הר הבית
"אנחנו מתקדמים לפי התכנית", מסר עטיף הסגן ליו"ר הרשות הפלשתינאית. "שני המחבלים נמצאים מתחת למסגדים. חמרי הנפץ נמצאים בתוך שתי עגלות קטנות. לפי התכנית שהם יודעים הם אמורים להסיע את העגלות במנהרה עד מאחורי הכתל ולחזר אלינו. אבל כשהם יהיו שם אנחנו נפעיל את חמר הנפץ בשלט רחוק וגם הם יתפוצצו. ככה לא ישארו שום עקבות ושום עדים לא יפלילו אותך".
יום רביעי 7:00 בבקר - רחבת הכותל המערב
עשרות שוטרים וחילים, גלויים וסמויים, הסתובבו ברחבת הכתל המערבי. הם חפשו כל אדם או חפץ חשוד בין עשרות אלפי המתפללים. הם ידעו, שמחבל אם יגיע לבצע פגוע, יהיה לבוש כמו אחד המתפללים. רק נס או חוש ששי יצליח בידם לזהות מחבל אם הוא ירצה לבוא.
גם רחל והילדים הגיעו לכתל המערבי. אלפי אנשים נהרו יחד אתם בבגדים חגיגיים אל רחבת הכתל, שהחלה להתמלא בעשרות אלפי מתפללים.
אריאל והבנים הלכו עם ארבעת המינים ונכנסו לרחבת הגברים. רחל ואפרת הקטנה נכנסו לעזרת הנשים.
כשהגיעו לכתל והחלו להתפלל חשבה רחל רק על אורי. היא לא הצליחה לחשב בתפלה אלא רק עליו. והיא התפללה, שה' ישמר עליו מכל רע.
"אמא, למה את בוכה?" שאלה אפרת. "היום חג, אמרת שצריך לשמח!".
"נכון, מתק שלי, אני רק מתפללת".
"תתפללי בשמחה!!".
יום רביעי 8:00 בבקר - מנהרות הר הבית
אורי ועבד עמדו עם העגלות בפתח המחלה שמגיעה עד לכתל. עטיף הדריך אותם מה עליהם לעשות: "קחו את העגלות האלו ולכו במחלה עד סופה כמאתים מטר. שם תגיעו לקיר אבנים גדול. תניחו שם את העגלות ובואו חזרה".
"עכשו", אמר אורי בלבו, "עכשו צריך לפוצץ את המטענים כאן לפני שנגיע ליד הכתל, שם זה כבר יהיה מאחר, זה לא יהיה בידינו".
אורי הסתכל על העגלות ושאל את עטיף: "איך אנחנו מפעילים את המטען?".
"אין צרך", אמר עטיף. "אנחנו נפעיל אותו מרחוק, אתם רק תניחו אותו ותבואו הנה, אני מחכה לכם כאן, כשתבואו נפעיל אותו מרחוק".
אורי הסתכל על העגלות ועיניו חשכו. המטען היה מנח בתוך קפסת ברזל מלחמת. לא היתה לאורי שום דרך להפעיל את המטען כאן בעצמו. השלט לא היה אצלו הוא היה אצל עטיף.
"זוזו כבר", אמר עטיף לעבד ואורי. "אמרתי לכם, עוד מאתים מטר לכוון הכתל תגיעו לקיר אבנים גדולות, תניחו שם את העגלות ותחזרו".
"אללה אכבר!" אמר אורי.
"אני לא מפחד" אמר עבד ורעד.
"למען המהפכה!!". אמר אורי.
יום רביעי 8:00 בבקר - מנהרות הכותל
"עכשו!!" אמר צחי "עכשו תפילו את המחצה הדקה המפרידה בין המחלה העתיקה למחילה שמובילה למסגדים".
שתי מכות מכונות היטב פתחו את המחצה הדקה. אסף וצחי נכנסו בראש אנשיהם אל המחלה שמגיעה עד המסגדים.
צחי ואסף וקבוצה של לוחמים קשוחים הלכו בדממה במחלה שמובילה אל המסגדים. הם התקדמו בשקט ובמהירות בחשך מחלט. על מצחם היו פנסים מיוחדים לראיה בחושך. הם נסו לשמע כל רחש או קול, אך לא שמעו כלום במחלה העמקה, גם לא את קולם של עשרות אלפי המתפללים שהיו מעל ראשם. הם גם לא הרגישו את הסכנה הנוראה שהיו נתונים בה.
יום רביעי 8:15 בבקר - מחילות הר הבית
אורי ועבד התקדמו במחלה עם פנסים בידם.
"כל צעד מקרב אותי אל הכתל ומרחיק אותי מהמסגדים", חשב אורי.
"כל דקה שעוברת מקרבת אותי אל שעת הפצוץ", הרהר אורי באימה.
אורי ועבד התקדמו במחלה ועברו עקול קטן. הם דחפו את העגלות עם חמש מאות ק"ג ט.נ.ט, שהוא חמר נפץ בעל כח אדיר, המסגל להפיל את כל הכתל המערבי על המתפללים שעמדו לידו.
עם פנסים קטנים בידיהם התרחקו אורי ועבד במנהרה החשוכה. אורי כבר ידע מה לעשות.
הוא נדחף לכוונו של עבד והפיל לו את הפנס מהיד.
"סליחה", אמר אורי בערבית.
עבד התכופף להרים את הפנס, ואורי הנחית מכת מחץ על ערפו של עבד. שום צעקה לא נשמעה במחלה החשוכה. אורי חסם את פיו של עבד בידו השניה שלא תשמע קול צעקה.
עבד נפל כמו שק של תפוחים. הוא אבד את הכרתו לפני שהרגיש את עצמת המכה.
יום רביעי 8:30 בבקר - רחבת הכותל
"יברכך", אמר החזן.
"יברכך", ברכו שלש מאות כהנים בבת אחת.
"ה' " קרא החזן בקול אדיר.
"ה' " ענו אחריו שלש מאות פיות.
"וישמרך" סלסל החזן בקולו.
"וישמרך" ענו שלש מאות הכהנים.
"אמן" ענו אחריהם חמשים אלף איש בבת אחת.
"אמן" ענו אריאל ואפרת.
"אמן" ענתה רחל כשפניה שטופות דמעות.
הקול האדיר הזה הרעיד את האויר ואת הלבבות. כלם הרגישו שכשקהל אדיר כזה מתאחד בברכה לעם ישראל - מתבטלות הרבה גזרות קשות ורעות.
יום רביעי 8:45 בבקר - מנהרות הכותל
"רוצו", אמר צחי לפתע.
חילי היחידה המבחרת רצו במנהרה החשוכה לתוך סכנות נוראות. הם הלכו בתוך המנהרה המסכנת במסירות נפש להציל את עם ישראל. מלכדת אחת יכולה להמיט אסון על כלם.
יום רביעי 8:45 בבקר - מסגדים
עטיף הסתכל בשעון וחשב את הזמן שבו יגיעו עבד ואורי אל הקיר שמאחורי הכתל המערבי.
"עוד רבע שעה!"
הוא ידע, שזו מחלה ארכה, כמאתים מטרים, וקשה לסחב את העגלות במהירות. הוא חכה בסבלנות עד ששני המתאבדים שלו יגיעו אל הכתל.
יום רביעי 8:45 בבקר - רחבת הכותל
מחזה נהדר היה לראות חמשים אלף מתפללים עם לולבים בידיהם אומרים את ההלל. הם הצמידו את האתרוג ללולב ונענעו בהם לשמח לפני ה', להודות לו ולגרש את כל מיני עושי רשעה.
הם נענעו לכל רוחות השמים, למעלה ולמטה, להודות למי שהשמים והארץ וכל רוחות השמים שלו. הם נענעו לכל עבר לסלק כל עושי רשעה מכל רוחות השמים, מלמעלה וגם מלמטה.
"חבל, שאבא לא נמצא כעת בכתל המערבי", אמר אריאל לאחיו הקטן. "תראה איזה המון יש כאן. כמו בשעה שהיו עולים לרגל לבית המקדש".
"אבא היה שמח לראות אל כל הצבור הענק הזה".
יום רביעי 8:50 בבקר - מנהרות הר הבית
אורי עמד בתוך המחלה החשוכה ולידו מטען אדיר של מות, חמש מאות ק"ג של חמר נפץ חזק, שעומד להתפוצץ בתוך דקות ולזרע מות והרס אדיר. מה הוא יעשה?
אורי לא אבד את העשתונות. הוא חשב על כך בקר רוח מראש וגם כעת. הכל בקר רוח.
"יש למחלה רק שתי הסתעפיות, אם אני לא חוזר לעטיף - הוא עלול לשלח אחרים אחרי ואז למצא כאן את המטען ולהביא אותו אל הכתל".
"אם אני חוזר לכוון המסגדים בלי אחמד - עטיף הורג אותי במקום ושולח מישהו אחר להניח את המטען הנורא הזה ליד הכתל".
"אם אני מתקרב לכתל עם המטען הזה - אני מסכן את כל המתפללים".
"אם אני נשאר כאן - אני מסגל להשתלט בחשכה על כל מי שיבוא, ולשתק אותו".
אורי החליט להשאר עם המטען הנורא. הוא הסתתר בצד וחכה לראות אם יבוא מישהו מכוון המסגדים. הוא ידע מהי המשמעות של החלטתו. "עוד כמה דקות עטיף יפוצץ את המטען בשלט רחוק. הוא חושב שהכתל יפל, אבל המטען הזה יתפוצץ מתחת למסגד אל אקצא והוא יעלה בלהבות לשמים".
לא רק המסגדים יתפוצצו, גם אני אתפוצץ ואעלם יחד עם המטען הזה. כל המסגדים יעלו באש השמימה. גם אני!".
כאב לאורי לסים את חייו במנהרות מתחת למסגדים.
הוא עשה את חשבון חייו. הוא אהב את משפחתו, את אשתו וילדיו, הוא אהב את תלמידיו, הוא אהב את קרית שמונה, הוא אהב את עמו, את עם ישראל. הוא הלך למות ולהציל אותם מתוך אהבה גדולה.
אורי חשב על רחל והילדים. כאב לו על צערה של אשתו. כאב לו, שילדיו יגדלו ללא אבא. "רבונו של עולם", יצאה קריאה שקטה מפיו. "עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו".
"זה מקום עקדת יצחק", חשב אורי. "יצחק חשב למסר את נפשו על קדוש ה' ולבסוף נצל. גם אני לא אתיאש "אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים".
הוא לא התיאש, אבל הוא הבין שצריך להתכונן לגרוע ביותר. הוא החל לומר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
אורי העביר מול עיניו את כל חייו בדקות חייו האחרונות. הוא חשב על כל חייו שהקדשו למען עם ישראל. הוא לא רצה למות. הוא רצה לחיות על קדוש ה' אבל הוא קבל עליו את הדין.
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - אמר אורי במחלה מתחת לכתל. "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
אורי נזכר ברבי עקיבא, שנהרג על קדוש ה' ואמר לתלמידיו: "כל חיי צפיתי לרגע זה מתי יבוא פסוק זה לידי ואקימנו 'בכל נפשך - אפלו נוטל את נפשך', ועכשו שבא לידי לא אקימנו?"
יום רביעי 8:50 בבקר - חפ"ק
ראש הממשלה רצה להיות עם ראש השב"כ בחדר הפקוד הקדמי שמטפל בנסיון הפגוע. הזמן התקדם והם לא קבלו שום דווח. ראש הממשלה חשש מאסון.
"מה קורה עם הצות שלך?" שאל ראש הממשלה את ראש השב"כ בחפ"ק שהוקם מול הכתל המערבי.
"הם פורצים כעת פנימה בתוך המחלות".
"יותר מדי זמן".
"זה מסכן!!".
יום רביעי 8:50 בבקר - מנהרות הכותל
"יותר מהר!!" אמר צחי לחיליו.
"רוצו!!" אמר צחי ורץ במנהרה החשוכה.
זו לא היתה משימה קלה כלל ועקר. היתה זו מחלה עתיקה שמאות, ואולי אלפי שנים לא נעשה בה שמוש, פעם אולי היא שמשה את הכהנים בבית המקדש. היום היו אבנים פזורות בה בכל מקום, גם האויר בתוכה היה מחניק. חשך נורא שרר שם.
צחי לא הרשה לחיליו להדליק פנסים. פנס דולק במחלה יגלה את נוכחותם ויקח מהם את גורם ההפתעה. להלכד בתוך מארב במחלה חשוכה מתחת לקרקע, זה מאד לא נעים.
צחי נתן לאנשיו פקדה בלתי אפשרית, לרוץ מהר בחשך, בדממה מחלטת, בתוך מחלה מלאה אבנים.
החילים של צחי לא התלוננו. הם היו רגילים לבצע פקדות בלתי אפשריות. גם עכשו הם עשו את הבלתי אפשרי.
יום רביעי 8:55 בבקר - מסגדים
עטיף הסתכל שוב על השעון וחשב שעבד ואורי כבר הגיעו אל הקיר שמאחורי הכתל המערבי.
"בעוד חמש דקות אלחץ על הכפתור", חשב עטיף. "אז תתחיל המהפכה האמתית. הכתל יפל. יהודים ימותו. יתחילו מהומות. הערבים יתקוממו. יהרגו הרבה ערבים במהומות, ואז תתחיל המלחמה האמתית".
עטיף חשב על כל האפשרויות. הוא חשש שעבד ואחמד יניחו את המטען ליד הכותל ויחזרו לכיון המסגדים, הוא לא רצה מישהו שידע מה באמת קרה שם. הוא רצה להסתיר את הכל.
יום רביעי 8:55 בבקר - מנהרות
אורי שמע רחש שקט של צעדים מכוון הכתל המערבי.
הוא חדד היטב את שמיעתו.
"מי זה?".
"אולי אלו החברה של השב"כ שבאו לעזר לי?" חשב אורי ושמח לשניה. "הם כנראה קראו את הפתקה ובאו להוציא אותי".
מיד הוא נתמלא חרדה. "בעוד כמה דקות יתפוצץ המטען וכלם עלולים להקבר כאן. ארוץ אליהם להזהיר אותם שיברחו מכאן!!".
"אבל אולי אלו מחבלים. אם ארוץ אליהם הם יירו בי ויודיעו לעטיף".
"מה לעשות??".
"מאיפה הקולות?"
אורי הצמיד את אזניו לקרקע, הוא שמע הליכה נחרצת וחשאית. הוא הכיר טוב את קצב ההליכה הזאת. עשרות שעות הוא הלך בהליכה מיחדת זו.
"אלו החברה שלו!!".
אורי לא רצה תקלה בשניות האחרונות. הוא הסתתר בפנת המחלה וחשש מאסון. שלא יירו עליו החברים שלו בטעות. שלא יתגלו על ידי המחבלים.
"מה לעשות?" חשב אורי בהבזק של מחשבה.
אורי לקח פנס והתחיל לאותת למחלה לכוון הכתל הוא סמן במורס את האותיות: "צילא". אם זה אסף הוא בטח ידע מה זה "צילא דמהמנותא" הם הרי דיברו על זה.
"זה הוא!!" - אמר צחי. "לא לירות!" הזהיר את החילים שלו.
עכשו צחי לקח את הפנס והחל לאותת לכוון אורי: 'או-ר-י'.
כעת ידע אורי בודאות שאלו החברה שלו. רק חמשה אנשים בכל העולם ידעו את שמו ותפקידו.
בתוך שניות מספר הגיעו הלוחמים אל אורי. "עוד שלש דקות המטענים האלה מתפוצצים כאן" אמר אורי והצביע על חמש מאות קילו ט.נ.ט "במרחק עשרים מטר מכאן נמצא עטיף - אצלו נמצא השלט שמפעיל את המטענים האלה" צריך להשתלט עליו.
יום רביעי 8:56 בבקר
הלוחמים המיומנים החלו לנוע במהירות לכיון של עטיף עם נשק דרוך כשעל מצחם פנסים מיוחדים לראיה בחושך.
אסף ואורי המתינו להם כשהם מתבוננים בשעון המתקתק ובמטען ההרסני המונח ליד רגליהם. החיים של כל הלוחמים האלו היו מונחים על כפות המאזנים.
"זה חסום" צעקו הלוחמים. המנהרה חסומה. אין יציאה לכיון המסגדים.
"חזרה לכתל!!!" צעקו אורי ואסף כאחת.
"בריצה"
"תדליקו אורות!!"
"בכל המהירות!!"
"תשאירו כאן את המטענים!!"
"בכל הכח"!!
כל האימונים המפרכים של היחידה באו עכשיו לידי ביטוי. כשסכנת מוות נוראה מרחפת על ראשם, פעלו הלוחמים כאיש אחד ובמהירות שלא תאומן רצו הלוחמים בתוך המנהרות המסוכנות. אף אחד לא דחף את השני, וכולם כאיש אחד יצאו לכיון רחבת הכותל.
תוך כדי הריצה צעק אסף למכשיר הקשר שלו שמחובר עם ראש השב"כ "אנחנו יוצאים, המטענים מתפוצצים"
"תספיקו לצאת?" שאל ראש השב"כ בדאגה.
"האלוקים חייב לעזור לנו" ענה אסף.
מה עם ...... החבר שלך? זה עם ה"צילא"? שאל ראש השב"כ על אורי בדאגה. הוא לא רצה לומר את שמו ברשת הקשר, שלא ישמעו אוזנים זרות את שמו של המרגל הבכיר. אפילו לא אנשי צוותו של ראש הממשלה שעמד לידו.
'צילא דמהמנותא' נמצא איתנו". ענה אסף.
יום רביעי 8:58 בקר
"מי זאת "צילה" שאל ראש הממשלה? ששמע את השיחה, "יש לכם שם נשים לוחמות".
אם המצב לא היה כל כך רגיש היה ראש השב"כ צוחק בכל פה. אבל המצב היה רציני מאוד. חיי לוחמיו היו על כף המאזנים הוא חיכה לראות את כולם יוצאים חיים. הוא גם לא רצה לחשוף את המרגל מספר אחת של ישראל, אפילו לא לראש הממשלה. הוא העביר מיד את הנושא לדבר הבוער באמת.
"קרוב לודאי, שהמסגדים שאתה רואה עכשו יתפוצצו בעוד שתי דקות", אמר ראש השב"כ לראש הממשלה.
"לא!!!" צעק ראש הממשלה.
"זה יהיה אסון בינלאמי!!".
"אין מה לעשות!" אמר ראש השב"כ. "זה מטען שהם הכינו לפוצץ את הכתל, הוא יתפוצץ רק יותר קרוב אליהם. הם יפעילו אותו".
ראש הממשלה תפס את ראשו.
"אין לך מה לעשות בענין. תחשב על ההמשך!!".
יום רביעי 8:59 בקר
"כמה זמן עד היציאה?" שאל אורי את צחי תוך כדי ריצה מטרפת.
"עשר דקות בשיא הכח".
"מכרחים יותר מהר, אם לא רוצים להקבר במחלות האלו", אמר אורי. "עוד דקה הכל מתפוצץ".
החברה של צחי רצו בכל כחם. כל האמונים המפרכים שעברו עד היום נצלו עד תמם. אבל הם היו רחוקים מפתח המנהרה שליד הכתל.
יום רביעי 9:00 בקר
עטיף הסגן של יו"ר הרשות הפלשתינאית התקשר ליו"ר הרשות. "אני לוחץ על הכפתור".
"אללה אכבר!" אמר ראש הרשות. "רק תגיד לי מה קורה עם שני המתאבדים שלך?
הם בתוך המחילות. סגרתי את פתח היציאה. הם קבורים בפנים הם לא יכולים לצאת אפילו אם הם נורא רוצים.
"יופי" אמר ראש הרשות.
"ללחוץ?" שאל עטיף
"חכה עוד חמש דקות". ענה היו"ר "אני רוצה לראות את הפיצוץ בטלויזיה. אני רוצה להנות ממנו. אני רוצה לראות יהודים מתים"
יום רביעי 9:03 בקר - מנהרות הכותל
אסף הציץ בשעון 30:9 "זה לא מתפוצץ" הוא צעק לאורי "ה'צילא' שלך עובד.
"רוצו" צעק אורי לחיילים
יום רביעי 50:9 בקר - מסגדים
"זהו אני רואה כעת את הכל בטלויזיה שלי" אמר יו"ר הרשות הפלשתינאית לעטיף "כמה הרבה יהודים!!" תלחץ!! תלחץ!!. תלחץ מהר!!. תלחץ חזק!! "אללה אכבר"!! התלהב הראיס עראפת.
"אני לוחץ על הכפתור". אמר עטיף
עטיף לחץ על השלט כשחיוך רחב מרוח על פניו. הוא חכה לשמע את הפצוץ המיחל.
יום רביעי 9:05 בקר - רחבת הכותל
פצוץ עמום וחזק נשמע מתחת למסגדים. כל האדמה רעדה.
דממה השתררה בכתל. חמשים אלף איש שתקו. הם עצרו את תפלתם. מה קורה כאן?
ראש השב"כ, שעמד על מרפסת גבוהה, קרב לפיו מיד מיקרופון שהוכן מראש. מיקרופון שהיה מחבר למערכת כריזה, ששלטה על כל מערכות הרמקולים בכתל המערבי. ברשת רמקולים זו נשמע לפתע קולו הסמכותי של ראש השב"כ: "שימו לב!!"
"נצלתם כרגע כלכם בנס מאסון נורא. אין כעת כל סכנה."
אני חוזר!! אין כל סכנה!!"
"נא לא לזוז מהמקומות. אנשים עלולים למות מרב דחק. היציאה תהיה לאט לאט".
"אין סכנה!!".
אני חוזר, אין סכנה!! מי שיעמד למעלה יכול לראות שהפצוץ הוא רק במסגדים שעל הר הבית ולא בכתל. לא להדחק!!"
יום רביעי 9:07 בקר - רחבת הכותל
שורה של פצוצים נוספים נשמעה מכוון המסגדים שעל ההר. מטענים עצומים של חמר נפץ שהיו מסתרים במחסנים מתחת למסגדים החלו להתפוצץ בשרשרת. הר הבית רעד כלו מרב התפוצציות. ענן של עשן שחור עלה מעל המסגדים.
כחות מיחדים של משטרה וצבא התפרסו במהירות בעיר העתיקה למנע התפרעיות.
ראש הממשלה תפס את ראשו "מה יהיה?".
"זה לא אתה עשית!!" אמר לו ראש השב"כ. "הם מפוצצים את עצמם".
"מה תגיד אמריקה?" "מה יגידו אמות העולם?" מה יגיד מזכיר האו"ם?" שאל ראש הממשלה ותפס את ראשו.
"מה הם היו אומרים אם המטענים היו מתפוצצים בכותל?" שאל ראש השב"כ.
"מה היו אומרים אם היתה מצליחה המזמה השפלה שלהם. מה הם היו אומרים אם היו נהרגים כאן מאות או אלפי יהודים?" שאל ראש השב"כ.
"כלום!" ענה ראש הממשלה..
"אם אתה, ראש הממשלה, לא תתנצל בפניהם, לא תהיינה שום בעיות". הפטיר ראש השב"כ בכעס עצור.
"אולי, אתה צודק!" אמר ראש הממשלה.
יום רביעי 9:08 בקר
המתפללים בכתל התאוששו מההלם הראשון. לא כל יום זוכה אדם להיות במעמד כזה, ועוד בכתל המערבי.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". צעק מישהו בקול גדול.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ענו לו מכל עבר.
חמשים אלף לולבים התנענעו עם כל מלה ומלה של ההלל. צפון, דרום, מזרח, מעלה, מטה, מערב.
גם אריאל, שהתפלל ליד הכתל, נענע את הלולב שלו לארבע רוחות השמים והודה למי שארבע רוחות השמים שלו, הוא נענע גם למעלה וגם למטה, להודות למי שהשמים והארץ שלו.
לפתע ראו הוא ואלו שלידו קבוצה של לוחמים קשוחים ומאבקים יוצאת בריצה מהירה מכוון מחלות הכתל. הם היו נוטפי זעה ונכר עליהם שעשו מאמץ רב. כל המתפללים הקיפו את הלוחמים בהערצה. הם הבינו, שהם קשורים איך שהוא לפצוצים שעדין נשמעו ברקע, ולהודעות ששמעו ברמקול.
"נצלנו!!" צעק אסף וחיבק את אורי ואת כל הלוחמים.
"תנו להם דרך" צעק מישהו לאלפי המתפללים שעמדו סביבם "תנו להם דרך גישה אל הכותל".
"נברך הגומל", אמר אורי "יש כאן קצת יותר מעשרה אנשים אפשר לברך. אני מברך בשביל כלנו" כל המתפללים דממו, רק קולות פיצוץ המסגדים נשמע ברקע: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הגומל לחיבים טובות שגמלני כל טוב".
כל המתפללים שהיו שם לא יכלו לעצור את דמעותיהם הם ענו בכל כוחם: "מי שגמלכם כל טוב הוא יגמלכם כל טוב, סלה ועד".
###
אריאל לא טעה. הוא הכיר את הקול היטב.
"זה אבא!! "לא יתכן אחרת!!".
"אבא!!" יצאה צעקה מפיו.
"אריאל!" ענה אורי.
מעגל האנשים שהקיף את הלוחמים הקשוחים נפתח שוב. הפעם לפני אריאל שנגש אל אביו עם ארבעת המינים.
"חג שמח, אבא." אמר אריאל הוא היה כל כך נרגש. הוא לא ידע מה לומר בשעה שכזו. ידיו פעלו כאילו מעצמם. הם הגישו את הלולב עם שלשת ההדסים ושתי הערבות לאבא שלו "קח אבא. בטח לא ברכת על ארבעת המינים, לא היום ולא אתמול".
"לא" אמר אורי בלחישה.
אריאל הגיש לאביו את האתרוג המהדר כשהוא הפוך. אורי נשק את ארבעת המינים. וברך בכוונה גדולה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב".
"אמן!!" - קראו המתפללים בכל לב.
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".
"אמן!!" -צעקו המתפללים שנית.
אורי ישר את האתרוג ואחזו ביד שמאל כדרך גדילתו. את הלולב ומיניו הוא אחז ביד ימין. הצמיד אותם יחד ונענע לארבע רוחות השמים למעלה ולמטה.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
"אני גם יכול?" שאל אסף.
"כן", אמר אריאל והגיש לו את ארבעת המינים.
אסף חיך ושאל: "מה עושים עם זה?"
"לוקחים, מברכים, שמחים".
"כך כתוב: 'ולקחתם לכם פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' ".
"עלו אשפיזין עילאין", אמרה רחל בליל חג סכות ראשון כשהיא עומדת בפתח הסכה.
"בוא, אברהם אבינו, לבקר בסכה שלנו. בעלי אמנם אינו כאן, אבל הוא בודאי ישמח שתבואו לסכתו".
באמת באותו ערב היו להם כמה אשפיזין - אורחים. השכנים שלהם, שאף פעם לא זכו לשבת בסכה, ראו לראשונה באותו ערב סכה. אם יבוא גם אברהם אבינו הוא בודאי ישמח לפגש אותם.
השכנים עצמם נהנו מאד לשבת בסכה הרחבה, הם נהנו מהאוירה המיחדת, שאולי קשה להסבירה במלים, אבל היא היתה מאד משמחת.
רחל אחזה בכוס הקדוש וברכה "הגפן". היא קדשה על היין אל מול פני נרות החג שדלקו בסכה. אחר כך היא ברכה "לישב בסכה", ו"שהחינו", וכלם שתו מהיין המתוק של הקדוש.
"עכשו נטול ידים מחוץ לסכה", הסבירה אפרת לשכנתה הקטנה בת גילה. "רק תזהרו לא להשקות את העצים במים של הנטילה, כי בחג אסור להשקות עצים".
"בסדר", אמרה הקטנה.
הם חזרו לסכה לסעודת ליל חג. הם אכלו בתאבון רב גם בגלל שהיו רעבים מאז הצהרים, וגם בגלל שהרבה זמן הם מחכים לאכל בסכה.
לא הרבה זמן יכלו הילדים לשבת על במקום אחד. אפרת לקחה חתיכת חלה בידה ונגשה להראות לחברתה הקטנה איזה קשוט יפה הכינה יחד עם אמא.
"הי", אמר אריאל. "את לא מקימת מצות סכה, המצוה היא לשבת בסכה ואת עומדת!!".
"מי אמר"? שאלה אפרת.
"כתוב "בסכות תשבו שבעת ימים", אז מי שעומד לא יצא ידי חובה!!".
"לא נכון"!!" קראה אפרת כשהיא רוקעת ברגלה בארץ. "מי ששוכב לישן בסכה מקים מצוה אע"פ שהוא לא יושב".
"אבל אנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לישב בסכה", הוסיף אריאל להקשות "אז דוקא לשבת!!".
"אפשר להתערב?" שאל השכן.
"בודאי", אמרה אמא.
" 'מושב' זה לא רק 'כסא' אלא גם מקום שגרים בו, כמו 'מושב שתופי' או 'מושב עובדים'. נכון?"
"כן!!".
"אז 'לישב בסכה' זה כמו 'לגור בסכה', וזה כולל גם לישן וגם לעמד וגם לשבת. 'לישב בסכה' זה כמו 'להתישב בארץ'!!".
"נכון", הסכים אריאל והוסיף "ומצות ישוב הארץ ומצות הסכה הן שתי המצוות היחידות שעושים עם כל הגוף כלו, כולל הנעלים".
יום שלישי - חג סוכות - בונקר פיקוד שב"כ
ראש השב"כ ישב יחד עם אסף וצחי וסכם את המצב לרגעים אלו. "לא קבלנו שום מידע מאורי, אנחנו יודעים מהאזנות שלנו שהוא חי והוא אמור לבצע יחד עם עבד את 'הפעלה הגדולה', אנחנו לא יודעים מהי, אנחנו רק יודעים, שהיא תהיה ביום רביעי בבקר והיא תהיה ליד מסגד, כנראה זה "מסגד אל אקצא". נראה, שזה קשור לברכת הכהנים שליד הכתל, קשה לי להאמין שהם רוצים לעשות פגוע בשעת ברכת הכהנים בכתל, אבל הכל יכול להיות. מה עושים כעת?" סכם ראש השב"כ. "מחכים לאות חיים מאורי או עוצרים את ברכת הכהנים?".
"אני חושב", אמר אסף, "שאם תעצר את ברכת הכהנים לא תפתר את הבעיה. כי אם לא יפוצצו היום, יפוצצו מחר ותמיד נהיה בסכנה. צריך למנע את הבעיה מהשרש".
"אם זאת התכנית איך אפשר לסכל אותה?" שאל ראש השב"כ.
"אפשר למנוע גישה אל הכתל המערבי!!".
"אי אפשר!!" קרא ראש השב"כ. "אתה לא יכול לעצר את עם ישראל מלהגיע אל הכתל, זה מה שהפלשתינאים רוצים".
"מה הפתרון?".
"אם הפלשתינאים מנסים להשתמש במחלות שמתחת למסגדים?" אמר צחי, "יש לי רעיון!!".
"מה?".
"אם תתחבר למחלה שלהם, תוכל לשלח צות מימן ולהפתיע אותם לפני מעשה!!" הציע צחי.
כלם שקלו את דבריו ברצינות. הם לא שללו כל אפשרות, זאת נראתה אפשרות דמיונית ביותר, אבל נסיונם בשב"כ למד אותם לא לשלל כל אפשרות שעולה על הדעת.
"איך אפשר היום, באמצע החג, לחפר מחלות ברחבת הכתל המערבי", אמר ראש השב"כ.
"אולי אפשר לנצל את המחלות שיש גם היום בכתל, אולי ישנן מחלות עתיקות?" התעקש צחי.
"צריך להזמין אלינו ממחה לענין זה", אמר ראש השב"כ. "תביאו לכאן דחוף ממחה למחלות הר הבית. דחוף!!"
###
מוצאי החג 10:00 בערב - קרית שמונה
אשתו של אורי וילדיו שכבו לישון מקדם בסכה. הם צריכים להיות מחר בבקר בכתל המערבי. בבקר מקדם הם יעלו על האוטו ויסעו לירושלים, בכתל הם יתפללו שחרית.
כל החבילות היו מוכנות. האתרוגים של כל הילדים היו ארוזים במיחד בתוך קפסה סגורה עם ספוג בכדי שלא יפגעו. הלולבים היו קשורים אל קרש חזק שלא יפגע ראשם, והכל כבר היה מנח בתוך האוטו.
הילדים נרדמו מיד אחרי שהשתובבו קצת, אבל אשתו של אורי לא יכלה להרדם. היא התהפכה במטתה וחשבה על אורי, על בעלה שנמצא כעת בשליחות.
"זו שליחות חשובה מאד", חשבה רחל. "אם הוא לא בא הביתה לסכות, בודאי זה ענין חשוב מאד מאד. הוא לא התקשר ולא הודיע כלום. הוא יכול להיות בארץ, במצרים או בעירק. הלואי שה' יעזר לו".
"צריך לשמח את הילדים", החליטה רחל בלבה. "מחר נהיה בירושלים. אחרי ברכת הכהנים נטיל קצת בעיר הקדש. סוף סוף יש מצוה לשמח. יש גם קצת מצוה לעלות לירושלים בזמן הזה".
"הלואי, שאורי יבוא ונהיה ביחד בכתל. הלואי, שאורי יהיה יחד אתנו בכתל בברכת הכהנים".
מוצאי החג 11:00 בערב - עזה
"אנחנו טסים לירושלים להר הבית יחד עם היו"ר. מחר נהיה במסגדים על ההר, ליד הכתל המערבי של היהודים", אמר עטיף לעבד ולאורי.
"מסוק מיחד של הרשות הפלשתינאית יעביר אתכם עוד מעט מעזה לירושלים למרות הסגר. אף אחד לא יעצר את המסוק הפרטי של היו"ר. זה שטס באשור מיחד של צה"ל הוא יבריח אתכם לירושלים".
שני המחבלים, עבד ואורי, ארזו את חפציהם לקראת הטיסה לירושלים. עטיף הסתכל בהם בלגלוג. הם אורזים חפצים שלא ישתמשו בהם לעולם. בעוד עשר שעות הם כבר מתים יחד עם אלפי יהודים אחרים.
אורי חפש דרך להעביר מידע לחבריו בשב"כ על הפגוע הצפוי. הוא לא ידע אם הם כבר יודעים על 'הפגוע הגדול' המתכנן למחר. הוא חפש דרך לעשות זאת בלי לעורר חשד. הוא הכין פתקה מיחדת בכתב סתרים, פתקה תמימה, אורי ידע, שחבריו מהשב"כ עוקבים אחריו. כשהוא ירד מהמסוק ברמאללה בחשך הוא יניח לפתקה עם כתב הסתרים לעוף מכיסו, כך היא תגיע לידים הנכונות.
מוצאי החג 1:00 אחר חצות - רמאללה
הבחורים מהשב"כ עקבו אחרי המסוק של היו"ר. צות מיחד של השב"כ עקב במשקפות לילה מיחדות אחרי המסוק ושני המחבלים שירדו ממנו. הם ראו את הפתקה עפה מכיסו של אורי בחשכה. ראש הצות שלח חלית אסוף מיחדת לפתק הגורלי.
עובדי נקיון נקו את המסוק של היו"ר. הם נקו גם את סביבות המסוק וגם הפתקה של אורי שמצאה את דרכה למקום שאליו היא נשלחה.
###
אורי ועבד הכנסו מיד לרכב מיחד של הרשות, רכב אטום, כדי שאף אחד לא יזהה אותם היום ולא אחרי הפצוץ. הם הוסעו לירושלים למסגדים שעל הר הבית. המסוק המשיך מיד עם היו"ר לרבת עמון, משם קוה היו"ר להמשיך למצרים ולעקב אחר הפעילות של שני המחבלים שלו.
משם הוא ינהל את המתקפה שתבוא בודאי מצד ישראל בעקבות הפצוץ. הוא כבר הכין נסח של גנוי לפעלה שיעשו שני השליחים שלו. גנוי מעמעם שבו, למעשה, הוא יסביר לעולם, שישראל צריכה לותר על ירושלים למען המדינה הפלשתינאית.
יום רביעי 4:00 לפנות בוקר - קרית שמונה
רחל והילדים נסעו לירושלים במכונית המשפחתית הגדולה. הילדים פתחו את גג המכונית וקשרו על הגג סכך של קנים. אריאל אמר, שמתר לקשר את הסכך אם אין סכה אחרת. וכיון שלא היתה להם כל סכה אחרת הם קשרו את הקנים שלא יעופו באמצע הנסיעה.
יום רביעי 4:00 לפנות בקר - ירושלים
גם ראש ממשלת ישראל לא ישן באותו לילה. ראש השב"כ ביחד עם אסף וצחי עדכנו אותו במזמה הנוראית של הרשות הפלשתינאית. הם עדכנו אותו בכך שהרשות עושה את עבודתה מבלי להשאיר עקבות, כדי שלא יקשרו אותם לפעלה הזאת.
ראש השב"כ הראה לראש הממשלה את הפתקה שאורי השאיר בשעה שעבר מהמסוק למכונית של הרשות. אותה פתקה שעפה לו "במקרה" מהכיס.
"מה הפתרונות שבידיכם?" שאל ראש הממשלה.
"ארכאולוג מיחד, שהזמן על ידינו, ספר שיש מנהרות ומחלות רבות מתחת לכתל ומתחת למסגדים. אין מפה מדיקת של כל המחלות והמנהרות, אבל חלקן הגדול ידוע. הנה כאן", הצביע ראש השב"כ על המפה, "יש מחלה שמגיעה מהמסגדים עד קרוב לכתל. ממש מאחורי הכתל המערבי. אנחנו חוששים, שהם עומדים להשתמש במחלה הזו מחר בבקר".
"אנחנו מצאנו מחלה עתיקה שמגיעה מהמחילות בכתל הדרומי עד קרוב למחלה של המחבלים. מרחק של עשרים מטר. צות מיחד של חופרים עובדים במרץ מאתמול במחלה העתיקה במטרה להגיע למחלה של המחבלים. יש להם לחפר רק עוד שני מטרים. הם עובדים בשקט רב. ואנחנו מקוים, שהם יספיקו לחפר במהירות את שני המטרים האחרונים".
"ומה אתם רוצים?".
"אשור לפעלה מיחדת".
"באיזו שעה תהיה ברכת הכהנים?" שאל ראש הממשלה.
"ב9:00 בבקר. אבל כבר בשעה זו מגיעים הראשונים לכתל לתפלת ותיקין.".
ראש הממשלה תפס את ראשו בשתי ידיו ורכז את מחשבתו למצא מוצא ממצב מסכן זה.
יום רביעי 6:00 בבקר - מסגדים על הר הבית
"אנחנו מתקדמים לפי התכנית", מסר עטיף הסגן ליו"ר הרשות הפלשתינאית. "שני המחבלים נמצאים מתחת למסגדים. חמרי הנפץ נמצאים בתוך שתי עגלות קטנות. לפי התכנית שהם יודעים הם אמורים להסיע את העגלות במנהרה עד מאחורי הכתל ולחזר אלינו. אבל כשהם יהיו שם אנחנו נפעיל את חמר הנפץ בשלט רחוק וגם הם יתפוצצו. ככה לא ישארו שום עקבות ושום עדים לא יפלילו אותך".
יום רביעי 7:00 בבקר - רחבת הכותל המערב
עשרות שוטרים וחילים, גלויים וסמויים, הסתובבו ברחבת הכתל המערבי. הם חפשו כל אדם או חפץ חשוד בין עשרות אלפי המתפללים. הם ידעו, שמחבל אם יגיע לבצע פגוע, יהיה לבוש כמו אחד המתפללים. רק נס או חוש ששי יצליח בידם לזהות מחבל אם הוא ירצה לבוא.
גם רחל והילדים הגיעו לכתל המערבי. אלפי אנשים נהרו יחד אתם בבגדים חגיגיים אל רחבת הכתל, שהחלה להתמלא בעשרות אלפי מתפללים.
אריאל והבנים הלכו עם ארבעת המינים ונכנסו לרחבת הגברים. רחל ואפרת הקטנה נכנסו לעזרת הנשים.
כשהגיעו לכתל והחלו להתפלל חשבה רחל רק על אורי. היא לא הצליחה לחשב בתפלה אלא רק עליו. והיא התפללה, שה' ישמר עליו מכל רע.
"אמא, למה את בוכה?" שאלה אפרת. "היום חג, אמרת שצריך לשמח!".
"נכון, מתק שלי, אני רק מתפללת".
"תתפללי בשמחה!!".
יום רביעי 8:00 בבקר - מנהרות הר הבית
אורי ועבד עמדו עם העגלות בפתח המחלה שמגיעה עד לכתל. עטיף הדריך אותם מה עליהם לעשות: "קחו את העגלות האלו ולכו במחלה עד סופה כמאתים מטר. שם תגיעו לקיר אבנים גדול. תניחו שם את העגלות ובואו חזרה".
"עכשו", אמר אורי בלבו, "עכשו צריך לפוצץ את המטענים כאן לפני שנגיע ליד הכתל, שם זה כבר יהיה מאחר, זה לא יהיה בידינו".
אורי הסתכל על העגלות ושאל את עטיף: "איך אנחנו מפעילים את המטען?".
"אין צרך", אמר עטיף. "אנחנו נפעיל אותו מרחוק, אתם רק תניחו אותו ותבואו הנה, אני מחכה לכם כאן, כשתבואו נפעיל אותו מרחוק".
אורי הסתכל על העגלות ועיניו חשכו. המטען היה מנח בתוך קפסת ברזל מלחמת. לא היתה לאורי שום דרך להפעיל את המטען כאן בעצמו. השלט לא היה אצלו הוא היה אצל עטיף.
"זוזו כבר", אמר עטיף לעבד ואורי. "אמרתי לכם, עוד מאתים מטר לכוון הכתל תגיעו לקיר אבנים גדולות, תניחו שם את העגלות ותחזרו".
"אללה אכבר!" אמר אורי.
"אני לא מפחד" אמר עבד ורעד.
"למען המהפכה!!". אמר אורי.
יום רביעי 8:00 בבקר - מנהרות הכותל
"עכשו!!" אמר צחי "עכשו תפילו את המחצה הדקה המפרידה בין המחלה העתיקה למחילה שמובילה למסגדים".
שתי מכות מכונות היטב פתחו את המחצה הדקה. אסף וצחי נכנסו בראש אנשיהם אל המחלה שמגיעה עד המסגדים.
צחי ואסף וקבוצה של לוחמים קשוחים הלכו בדממה במחלה שמובילה אל המסגדים. הם התקדמו בשקט ובמהירות בחשך מחלט. על מצחם היו פנסים מיוחדים לראיה בחושך. הם נסו לשמע כל רחש או קול, אך לא שמעו כלום במחלה העמקה, גם לא את קולם של עשרות אלפי המתפללים שהיו מעל ראשם. הם גם לא הרגישו את הסכנה הנוראה שהיו נתונים בה.
יום רביעי 8:15 בבקר - מחילות הר הבית
אורי ועבד התקדמו במחלה עם פנסים בידם.
"כל צעד מקרב אותי אל הכתל ומרחיק אותי מהמסגדים", חשב אורי.
"כל דקה שעוברת מקרבת אותי אל שעת הפצוץ", הרהר אורי באימה.
אורי ועבד התקדמו במחלה ועברו עקול קטן. הם דחפו את העגלות עם חמש מאות ק"ג ט.נ.ט, שהוא חמר נפץ בעל כח אדיר, המסגל להפיל את כל הכתל המערבי על המתפללים שעמדו לידו.
עם פנסים קטנים בידיהם התרחקו אורי ועבד במנהרה החשוכה. אורי כבר ידע מה לעשות.
הוא נדחף לכוונו של עבד והפיל לו את הפנס מהיד.
"סליחה", אמר אורי בערבית.
עבד התכופף להרים את הפנס, ואורי הנחית מכת מחץ על ערפו של עבד. שום צעקה לא נשמעה במחלה החשוכה. אורי חסם את פיו של עבד בידו השניה שלא תשמע קול צעקה.
עבד נפל כמו שק של תפוחים. הוא אבד את הכרתו לפני שהרגיש את עצמת המכה.
יום רביעי 8:30 בבקר - רחבת הכותל
"יברכך", אמר החזן.
"יברכך", ברכו שלש מאות כהנים בבת אחת.
"ה' " קרא החזן בקול אדיר.
"ה' " ענו אחריו שלש מאות פיות.
"וישמרך" סלסל החזן בקולו.
"וישמרך" ענו שלש מאות הכהנים.
"אמן" ענו אחריהם חמשים אלף איש בבת אחת.
"אמן" ענו אריאל ואפרת.
"אמן" ענתה רחל כשפניה שטופות דמעות.
הקול האדיר הזה הרעיד את האויר ואת הלבבות. כלם הרגישו שכשקהל אדיר כזה מתאחד בברכה לעם ישראל - מתבטלות הרבה גזרות קשות ורעות.
יום רביעי 8:45 בבקר - מנהרות הכותל
"רוצו", אמר צחי לפתע.
חילי היחידה המבחרת רצו במנהרה החשוכה לתוך סכנות נוראות. הם הלכו בתוך המנהרה המסכנת במסירות נפש להציל את עם ישראל. מלכדת אחת יכולה להמיט אסון על כלם.
יום רביעי 8:45 בבקר - מסגדים
עטיף הסתכל בשעון וחשב את הזמן שבו יגיעו עבד ואורי אל הקיר שמאחורי הכתל המערבי.
"עוד רבע שעה!"
הוא ידע, שזו מחלה ארכה, כמאתים מטרים, וקשה לסחב את העגלות במהירות. הוא חכה בסבלנות עד ששני המתאבדים שלו יגיעו אל הכתל.
יום רביעי 8:45 בבקר - רחבת הכותל
מחזה נהדר היה לראות חמשים אלף מתפללים עם לולבים בידיהם אומרים את ההלל. הם הצמידו את האתרוג ללולב ונענעו בהם לשמח לפני ה', להודות לו ולגרש את כל מיני עושי רשעה.
הם נענעו לכל רוחות השמים, למעלה ולמטה, להודות למי שהשמים והארץ וכל רוחות השמים שלו. הם נענעו לכל עבר לסלק כל עושי רשעה מכל רוחות השמים, מלמעלה וגם מלמטה.
"חבל, שאבא לא נמצא כעת בכתל המערבי", אמר אריאל לאחיו הקטן. "תראה איזה המון יש כאן. כמו בשעה שהיו עולים לרגל לבית המקדש".
"אבא היה שמח לראות אל כל הצבור הענק הזה".
יום רביעי 8:50 בבקר - מנהרות הר הבית
אורי עמד בתוך המחלה החשוכה ולידו מטען אדיר של מות, חמש מאות ק"ג של חמר נפץ חזק, שעומד להתפוצץ בתוך דקות ולזרע מות והרס אדיר. מה הוא יעשה?
אורי לא אבד את העשתונות. הוא חשב על כך בקר רוח מראש וגם כעת. הכל בקר רוח.
"יש למחלה רק שתי הסתעפיות, אם אני לא חוזר לעטיף - הוא עלול לשלח אחרים אחרי ואז למצא כאן את המטען ולהביא אותו אל הכתל".
"אם אני חוזר לכוון המסגדים בלי אחמד - עטיף הורג אותי במקום ושולח מישהו אחר להניח את המטען הנורא הזה ליד הכתל".
"אם אני מתקרב לכתל עם המטען הזה - אני מסכן את כל המתפללים".
"אם אני נשאר כאן - אני מסגל להשתלט בחשכה על כל מי שיבוא, ולשתק אותו".
אורי החליט להשאר עם המטען הנורא. הוא הסתתר בצד וחכה לראות אם יבוא מישהו מכוון המסגדים. הוא ידע מהי המשמעות של החלטתו. "עוד כמה דקות עטיף יפוצץ את המטען בשלט רחוק. הוא חושב שהכתל יפל, אבל המטען הזה יתפוצץ מתחת למסגד אל אקצא והוא יעלה בלהבות לשמים".
לא רק המסגדים יתפוצצו, גם אני אתפוצץ ואעלם יחד עם המטען הזה. כל המסגדים יעלו באש השמימה. גם אני!".
כאב לאורי לסים את חייו במנהרות מתחת למסגדים.
הוא עשה את חשבון חייו. הוא אהב את משפחתו, את אשתו וילדיו, הוא אהב את תלמידיו, הוא אהב את קרית שמונה, הוא אהב את עמו, את עם ישראל. הוא הלך למות ולהציל אותם מתוך אהבה גדולה.
אורי חשב על רחל והילדים. כאב לו על צערה של אשתו. כאב לו, שילדיו יגדלו ללא אבא. "רבונו של עולם", יצאה קריאה שקטה מפיו. "עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו".
"זה מקום עקדת יצחק", חשב אורי. "יצחק חשב למסר את נפשו על קדוש ה' ולבסוף נצל. גם אני לא אתיאש "אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים".
הוא לא התיאש, אבל הוא הבין שצריך להתכונן לגרוע ביותר. הוא החל לומר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".
אורי העביר מול עיניו את כל חייו בדקות חייו האחרונות. הוא חשב על כל חייו שהקדשו למען עם ישראל. הוא לא רצה למות. הוא רצה לחיות על קדוש ה' אבל הוא קבל עליו את הדין.
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" - אמר אורי במחלה מתחת לכתל. "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך".
אורי נזכר ברבי עקיבא, שנהרג על קדוש ה' ואמר לתלמידיו: "כל חיי צפיתי לרגע זה מתי יבוא פסוק זה לידי ואקימנו 'בכל נפשך - אפלו נוטל את נפשך', ועכשו שבא לידי לא אקימנו?"
יום רביעי 8:50 בבקר - חפ"ק
ראש הממשלה רצה להיות עם ראש השב"כ בחדר הפקוד הקדמי שמטפל בנסיון הפגוע. הזמן התקדם והם לא קבלו שום דווח. ראש הממשלה חשש מאסון.
"מה קורה עם הצות שלך?" שאל ראש הממשלה את ראש השב"כ בחפ"ק שהוקם מול הכתל המערבי.
"הם פורצים כעת פנימה בתוך המחלות".
"יותר מדי זמן".
"זה מסכן!!".
יום רביעי 8:50 בבקר - מנהרות הכותל
"יותר מהר!!" אמר צחי לחיליו.
"רוצו!!" אמר צחי ורץ במנהרה החשוכה.
זו לא היתה משימה קלה כלל ועקר. היתה זו מחלה עתיקה שמאות, ואולי אלפי שנים לא נעשה בה שמוש, פעם אולי היא שמשה את הכהנים בבית המקדש. היום היו אבנים פזורות בה בכל מקום, גם האויר בתוכה היה מחניק. חשך נורא שרר שם.
צחי לא הרשה לחיליו להדליק פנסים. פנס דולק במחלה יגלה את נוכחותם ויקח מהם את גורם ההפתעה. להלכד בתוך מארב במחלה חשוכה מתחת לקרקע, זה מאד לא נעים.
צחי נתן לאנשיו פקדה בלתי אפשרית, לרוץ מהר בחשך, בדממה מחלטת, בתוך מחלה מלאה אבנים.
החילים של צחי לא התלוננו. הם היו רגילים לבצע פקדות בלתי אפשריות. גם עכשו הם עשו את הבלתי אפשרי.
יום רביעי 8:55 בבקר - מסגדים
עטיף הסתכל שוב על השעון וחשב שעבד ואורי כבר הגיעו אל הקיר שמאחורי הכתל המערבי.
"בעוד חמש דקות אלחץ על הכפתור", חשב עטיף. "אז תתחיל המהפכה האמתית. הכתל יפל. יהודים ימותו. יתחילו מהומות. הערבים יתקוממו. יהרגו הרבה ערבים במהומות, ואז תתחיל המלחמה האמתית".
עטיף חשב על כל האפשרויות. הוא חשש שעבד ואחמד יניחו את המטען ליד הכותל ויחזרו לכיון המסגדים, הוא לא רצה מישהו שידע מה באמת קרה שם. הוא רצה להסתיר את הכל.
יום רביעי 8:55 בבקר - מנהרות
אורי שמע רחש שקט של צעדים מכוון הכתל המערבי.
הוא חדד היטב את שמיעתו.
"מי זה?".
"אולי אלו החברה של השב"כ שבאו לעזר לי?" חשב אורי ושמח לשניה. "הם כנראה קראו את הפתקה ובאו להוציא אותי".
מיד הוא נתמלא חרדה. "בעוד כמה דקות יתפוצץ המטען וכלם עלולים להקבר כאן. ארוץ אליהם להזהיר אותם שיברחו מכאן!!".
"אבל אולי אלו מחבלים. אם ארוץ אליהם הם יירו בי ויודיעו לעטיף".
"מה לעשות??".
"מאיפה הקולות?"
אורי הצמיד את אזניו לקרקע, הוא שמע הליכה נחרצת וחשאית. הוא הכיר טוב את קצב ההליכה הזאת. עשרות שעות הוא הלך בהליכה מיחדת זו.
"אלו החברה שלו!!".
אורי לא רצה תקלה בשניות האחרונות. הוא הסתתר בפנת המחלה וחשש מאסון. שלא יירו עליו החברים שלו בטעות. שלא יתגלו על ידי המחבלים.
"מה לעשות?" חשב אורי בהבזק של מחשבה.
אורי לקח פנס והתחיל לאותת למחלה לכוון הכתל הוא סמן במורס את האותיות: "צילא". אם זה אסף הוא בטח ידע מה זה "צילא דמהמנותא" הם הרי דיברו על זה.
"זה הוא!!" - אמר צחי. "לא לירות!" הזהיר את החילים שלו.
עכשו צחי לקח את הפנס והחל לאותת לכוון אורי: 'או-ר-י'.
כעת ידע אורי בודאות שאלו החברה שלו. רק חמשה אנשים בכל העולם ידעו את שמו ותפקידו.
בתוך שניות מספר הגיעו הלוחמים אל אורי. "עוד שלש דקות המטענים האלה מתפוצצים כאן" אמר אורי והצביע על חמש מאות קילו ט.נ.ט "במרחק עשרים מטר מכאן נמצא עטיף - אצלו נמצא השלט שמפעיל את המטענים האלה" צריך להשתלט עליו.
יום רביעי 8:56 בבקר
הלוחמים המיומנים החלו לנוע במהירות לכיון של עטיף עם נשק דרוך כשעל מצחם פנסים מיוחדים לראיה בחושך.
אסף ואורי המתינו להם כשהם מתבוננים בשעון המתקתק ובמטען ההרסני המונח ליד רגליהם. החיים של כל הלוחמים האלו היו מונחים על כפות המאזנים.
"זה חסום" צעקו הלוחמים. המנהרה חסומה. אין יציאה לכיון המסגדים.
"חזרה לכתל!!!" צעקו אורי ואסף כאחת.
"בריצה"
"תדליקו אורות!!"
"בכל המהירות!!"
"תשאירו כאן את המטענים!!"
"בכל הכח"!!
כל האימונים המפרכים של היחידה באו עכשיו לידי ביטוי. כשסכנת מוות נוראה מרחפת על ראשם, פעלו הלוחמים כאיש אחד ובמהירות שלא תאומן רצו הלוחמים בתוך המנהרות המסוכנות. אף אחד לא דחף את השני, וכולם כאיש אחד יצאו לכיון רחבת הכותל.
תוך כדי הריצה צעק אסף למכשיר הקשר שלו שמחובר עם ראש השב"כ "אנחנו יוצאים, המטענים מתפוצצים"
"תספיקו לצאת?" שאל ראש השב"כ בדאגה.
"האלוקים חייב לעזור לנו" ענה אסף.
מה עם ...... החבר שלך? זה עם ה"צילא"? שאל ראש השב"כ על אורי בדאגה. הוא לא רצה לומר את שמו ברשת הקשר, שלא ישמעו אוזנים זרות את שמו של המרגל הבכיר. אפילו לא אנשי צוותו של ראש הממשלה שעמד לידו.
'צילא דמהמנותא' נמצא איתנו". ענה אסף.
יום רביעי 8:58 בקר
"מי זאת "צילה" שאל ראש הממשלה? ששמע את השיחה, "יש לכם שם נשים לוחמות".
אם המצב לא היה כל כך רגיש היה ראש השב"כ צוחק בכל פה. אבל המצב היה רציני מאוד. חיי לוחמיו היו על כף המאזנים הוא חיכה לראות את כולם יוצאים חיים. הוא גם לא רצה לחשוף את המרגל מספר אחת של ישראל, אפילו לא לראש הממשלה. הוא העביר מיד את הנושא לדבר הבוער באמת.
"קרוב לודאי, שהמסגדים שאתה רואה עכשו יתפוצצו בעוד שתי דקות", אמר ראש השב"כ לראש הממשלה.
"לא!!!" צעק ראש הממשלה.
"זה יהיה אסון בינלאמי!!".
"אין מה לעשות!" אמר ראש השב"כ. "זה מטען שהם הכינו לפוצץ את הכתל, הוא יתפוצץ רק יותר קרוב אליהם. הם יפעילו אותו".
ראש הממשלה תפס את ראשו.
"אין לך מה לעשות בענין. תחשב על ההמשך!!".
יום רביעי 8:59 בקר
"כמה זמן עד היציאה?" שאל אורי את צחי תוך כדי ריצה מטרפת.
"עשר דקות בשיא הכח".
"מכרחים יותר מהר, אם לא רוצים להקבר במחלות האלו", אמר אורי. "עוד דקה הכל מתפוצץ".
החברה של צחי רצו בכל כחם. כל האמונים המפרכים שעברו עד היום נצלו עד תמם. אבל הם היו רחוקים מפתח המנהרה שליד הכתל.
יום רביעי 9:00 בקר
עטיף הסגן של יו"ר הרשות הפלשתינאית התקשר ליו"ר הרשות. "אני לוחץ על הכפתור".
"אללה אכבר!" אמר ראש הרשות. "רק תגיד לי מה קורה עם שני המתאבדים שלך?
הם בתוך המחילות. סגרתי את פתח היציאה. הם קבורים בפנים הם לא יכולים לצאת אפילו אם הם נורא רוצים.
"יופי" אמר ראש הרשות.
"ללחוץ?" שאל עטיף
"חכה עוד חמש דקות". ענה היו"ר "אני רוצה לראות את הפיצוץ בטלויזיה. אני רוצה להנות ממנו. אני רוצה לראות יהודים מתים"
יום רביעי 9:03 בקר - מנהרות הכותל
אסף הציץ בשעון 30:9 "זה לא מתפוצץ" הוא צעק לאורי "ה'צילא' שלך עובד.
"רוצו" צעק אורי לחיילים
יום רביעי 50:9 בקר - מסגדים
"זהו אני רואה כעת את הכל בטלויזיה שלי" אמר יו"ר הרשות הפלשתינאית לעטיף "כמה הרבה יהודים!!" תלחץ!! תלחץ!!. תלחץ מהר!!. תלחץ חזק!! "אללה אכבר"!! התלהב הראיס עראפת.
"אני לוחץ על הכפתור". אמר עטיף
עטיף לחץ על השלט כשחיוך רחב מרוח על פניו. הוא חכה לשמע את הפצוץ המיחל.
יום רביעי 9:05 בקר - רחבת הכותל
פצוץ עמום וחזק נשמע מתחת למסגדים. כל האדמה רעדה.
דממה השתררה בכתל. חמשים אלף איש שתקו. הם עצרו את תפלתם. מה קורה כאן?
ראש השב"כ, שעמד על מרפסת גבוהה, קרב לפיו מיד מיקרופון שהוכן מראש. מיקרופון שהיה מחבר למערכת כריזה, ששלטה על כל מערכות הרמקולים בכתל המערבי. ברשת רמקולים זו נשמע לפתע קולו הסמכותי של ראש השב"כ: "שימו לב!!"
"נצלתם כרגע כלכם בנס מאסון נורא. אין כעת כל סכנה."
אני חוזר!! אין כל סכנה!!"
"נא לא לזוז מהמקומות. אנשים עלולים למות מרב דחק. היציאה תהיה לאט לאט".
"אין סכנה!!".
אני חוזר, אין סכנה!! מי שיעמד למעלה יכול לראות שהפצוץ הוא רק במסגדים שעל הר הבית ולא בכתל. לא להדחק!!"
יום רביעי 9:07 בקר - רחבת הכותל
שורה של פצוצים נוספים נשמעה מכוון המסגדים שעל ההר. מטענים עצומים של חמר נפץ שהיו מסתרים במחסנים מתחת למסגדים החלו להתפוצץ בשרשרת. הר הבית רעד כלו מרב התפוצציות. ענן של עשן שחור עלה מעל המסגדים.
כחות מיחדים של משטרה וצבא התפרסו במהירות בעיר העתיקה למנע התפרעיות.
ראש הממשלה תפס את ראשו "מה יהיה?".
"זה לא אתה עשית!!" אמר לו ראש השב"כ. "הם מפוצצים את עצמם".
"מה תגיד אמריקה?" "מה יגידו אמות העולם?" מה יגיד מזכיר האו"ם?" שאל ראש הממשלה ותפס את ראשו.
"מה הם היו אומרים אם המטענים היו מתפוצצים בכותל?" שאל ראש השב"כ.
"מה היו אומרים אם היתה מצליחה המזמה השפלה שלהם. מה הם היו אומרים אם היו נהרגים כאן מאות או אלפי יהודים?" שאל ראש השב"כ.
"כלום!" ענה ראש הממשלה..
"אם אתה, ראש הממשלה, לא תתנצל בפניהם, לא תהיינה שום בעיות". הפטיר ראש השב"כ בכעס עצור.
"אולי, אתה צודק!" אמר ראש הממשלה.
יום רביעי 9:08 בקר
המתפללים בכתל התאוששו מההלם הראשון. לא כל יום זוכה אדם להיות במעמד כזה, ועוד בכתל המערבי.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". צעק מישהו בקול גדול.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ענו לו מכל עבר.
חמשים אלף לולבים התנענעו עם כל מלה ומלה של ההלל. צפון, דרום, מזרח, מעלה, מטה, מערב.
גם אריאל, שהתפלל ליד הכתל, נענע את הלולב שלו לארבע רוחות השמים והודה למי שארבע רוחות השמים שלו, הוא נענע גם למעלה וגם למטה, להודות למי שהשמים והארץ שלו.
לפתע ראו הוא ואלו שלידו קבוצה של לוחמים קשוחים ומאבקים יוצאת בריצה מהירה מכוון מחלות הכתל. הם היו נוטפי זעה ונכר עליהם שעשו מאמץ רב. כל המתפללים הקיפו את הלוחמים בהערצה. הם הבינו, שהם קשורים איך שהוא לפצוצים שעדין נשמעו ברקע, ולהודעות ששמעו ברמקול.
"נצלנו!!" צעק אסף וחיבק את אורי ואת כל הלוחמים.
"תנו להם דרך" צעק מישהו לאלפי המתפללים שעמדו סביבם "תנו להם דרך גישה אל הכותל".
"נברך הגומל", אמר אורי "יש כאן קצת יותר מעשרה אנשים אפשר לברך. אני מברך בשביל כלנו" כל המתפללים דממו, רק קולות פיצוץ המסגדים נשמע ברקע: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הגומל לחיבים טובות שגמלני כל טוב".
כל המתפללים שהיו שם לא יכלו לעצור את דמעותיהם הם ענו בכל כוחם: "מי שגמלכם כל טוב הוא יגמלכם כל טוב, סלה ועד".
###
אריאל לא טעה. הוא הכיר את הקול היטב.
"זה אבא!! "לא יתכן אחרת!!".
"אבא!!" יצאה צעקה מפיו.
"אריאל!" ענה אורי.
מעגל האנשים שהקיף את הלוחמים הקשוחים נפתח שוב. הפעם לפני אריאל שנגש אל אביו עם ארבעת המינים.
"חג שמח, אבא." אמר אריאל הוא היה כל כך נרגש. הוא לא ידע מה לומר בשעה שכזו. ידיו פעלו כאילו מעצמם. הם הגישו את הלולב עם שלשת ההדסים ושתי הערבות לאבא שלו "קח אבא. בטח לא ברכת על ארבעת המינים, לא היום ולא אתמול".
"לא" אמר אורי בלחישה.
אריאל הגיש לאביו את האתרוג המהדר כשהוא הפוך. אורי נשק את ארבעת המינים. וברך בכוונה גדולה: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת לולב".
"אמן!!" - קראו המתפללים בכל לב.
"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה".
"אמן!!" -צעקו המתפללים שנית.
אורי ישר את האתרוג ואחזו ביד שמאל כדרך גדילתו. את הלולב ומיניו הוא אחז ביד ימין. הצמיד אותם יחד ונענע לארבע רוחות השמים למעלה ולמטה.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
"אני גם יכול?" שאל אסף.
"כן", אמר אריאל והגיש לו את ארבעת המינים.
אסף חיך ושאל: "מה עושים עם זה?"
"לוקחים, מברכים, שמחים".
"כך כתוב: 'ולקחתם לכם פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים' ".