לא רק האירועים והאסונות רודפים זה את זה, אלא גם הבושות. למען הדיוק חוסר הבושה. להלן דוגמאות אחדות:
הידיעות הראשונות על נפילת מטוס ובו עשרות אזרחים ישראליים, הגיעו כאשר רבבות תל-אביבים עסקו במצעד האהבה והגאווה, ולא התביישו להמשיך בפסטיבל הנהנתנות המנותק מהמציאות במדינה השרויה במלחמה, ועל אחת כמה כמה תוך כדי האסון הכבד. המצעד המשיך לצעוד, ואמצעי השידור "הממלכתיים" המשיכו בפרסומותיהם ובפזמוניהם כמעט כאילו לא התרחש אסון. האם אווירה זו של "עסקים כרגיל" נובעת מכך שהקורבנות היו רוסים, ולא ממש ישראלים? הרי בהזדמנויות קודמות של אסונות גדולים במיוחד כל מתכונת השידורים השתנתה.
לפני כחודשיים התיר ראש עיריית תל-אביב לפתוח מסעדות ובתי-קפה בערב תשעה באב, תוך התעלמות מרגשותיהם של דתיים רבים וחילונים לא מעטים, שהיו מעדיפים צביון צנוע יותר ליום זיכרון לאסון לאומי. האם לא היה מקום להתחשב ברגשותיו של מיעוט גדול, ולוותר לערב אחד על הבליינות? לא על דרך זו תהיה תפארתו והיבחרותו של חולדאי. האם מה שאפשר גישה זו היה שהנפגעים נתפשו כאילו הם בעיקר דתיים, ולא ממש ישראלים? לעומת זאת, כאשר יש רק חשש לפגיעה ברגשותיו של ציבור ערבי התקשורת מתגייסת כדי להתריע!
דיווחים על פיגועים מקבלים היקף שונה של סיקור בהתאם למיקומם. פגיעה בישראלים ממערב ל"קו הירוק" מלווה ברגשות של הבנה והתחשבות מצד מרבית הכתבים והשדרים, בעוד שפגיעה במתנחלים ממזרח לקו זה גוררת שאלות מסוג "האם זה הזמן לבקר שם?", "מדוע אינך נוסע/ת ברכב ממוגן?", "האם אינך חושב/ת שזו התגרות?", עד כדי האשמת הקורבן בפגיעה בו. ובאופן דומה: פצצת מרגמה הנופלת בצד "הכשר" של הקו מוגדרת כ"עליית מדרגה", אבל אם היא נופלת ביישוב מעבר לקו היא שיגרה חסרת ערך חדשותי. האם הגישה השונה נובעת מכך שמדובר במתנחלים, ולא ממש בישראלים?
כאשר נהרגים 13 ערבים באירועים שהתחילו כהפגנות והפכו למרי אלים, מתמנה ועדת חקירה ממלכתית, ודינם של השוטרים נחרץ עוד בטרם אמרה הוועדה את דברה. כאשר נהרגים כ-180 יהודים במהלך מלחמת אוסלו, בנוסף על מאות היהודים והערבים שנהרגו בשבע השנים שלפניה, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית, כי מדובר הרי ב"קורבנות השלום", ואפילו התביעות להקמתה מושתקות על-ידי התקשורת המגויסת. האם הדם הרב שנשפך כתוצאה ממלחמת אוסלו אינו ראוי לחקירה ולהפקת לקחים, לפחות כמו הדם הרב שנשפך כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים? מדוע השתתקה והתביישה התקשורת החוקרת "כלב השמירה של הדמוקרטיה" כאשר מגדל הקלפים שלטיפוחו היתה שותפה, קורס באופן בלתי מפתיע?
כאשר אמצעי השידור "הממלכתיים" מתמסרים לראיונות עם מחבלים שונים ערפאת, יאסין, ראג'וב, דחלאן, ברגותי ועמיתיהם לדרך הטרור - ומאפשרים להם להעביר מסרים מתקתקים או מאיימים, על-פי צורכי הטרוריסטים, המראיינים אינם חשים כל בושה, ורואים במעשיהם עבודה עיתונאית חשובה. הבושה מתעוררת כאשר מדובר ביגאל עמיר. כידוע, רוצח הוא רוצח, בין אם הוא יגאל עמיר ובין אם הוא יאסר ערפאת, ושניהם מקומם בכלא ולא באולפן. האם הגישה השונה נובעת מהתמסרותה חסרת הבושה של התשקורת למולך שהכזיב?
מידה מסוימת של בושה לא היתה מזיקה לחברה הישראלית. חברה פלורליסטית אמיתית, ולא כזאת שזכויות האזרח מהוות עבורה מס שפתיים, היתה זוכרת גם את הרוסים, הדתיים, המתנחלים, ולא היתה יוצרת חיץ בין קבוצות אלה ואחרות לבין ישראלים "אמיתיים". ככל הנראה גם הלכידות היהודית-הציונית הפכה ל"קורבן השלום".
=================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
הידיעות הראשונות על נפילת מטוס ובו עשרות אזרחים ישראליים, הגיעו כאשר רבבות תל-אביבים עסקו במצעד האהבה והגאווה, ולא התביישו להמשיך בפסטיבל הנהנתנות המנותק מהמציאות במדינה השרויה במלחמה, ועל אחת כמה כמה תוך כדי האסון הכבד. המצעד המשיך לצעוד, ואמצעי השידור "הממלכתיים" המשיכו בפרסומותיהם ובפזמוניהם כמעט כאילו לא התרחש אסון. האם אווירה זו של "עסקים כרגיל" נובעת מכך שהקורבנות היו רוסים, ולא ממש ישראלים? הרי בהזדמנויות קודמות של אסונות גדולים במיוחד כל מתכונת השידורים השתנתה.
לפני כחודשיים התיר ראש עיריית תל-אביב לפתוח מסעדות ובתי-קפה בערב תשעה באב, תוך התעלמות מרגשותיהם של דתיים רבים וחילונים לא מעטים, שהיו מעדיפים צביון צנוע יותר ליום זיכרון לאסון לאומי. האם לא היה מקום להתחשב ברגשותיו של מיעוט גדול, ולוותר לערב אחד על הבליינות? לא על דרך זו תהיה תפארתו והיבחרותו של חולדאי. האם מה שאפשר גישה זו היה שהנפגעים נתפשו כאילו הם בעיקר דתיים, ולא ממש ישראלים? לעומת זאת, כאשר יש רק חשש לפגיעה ברגשותיו של ציבור ערבי התקשורת מתגייסת כדי להתריע!
דיווחים על פיגועים מקבלים היקף שונה של סיקור בהתאם למיקומם. פגיעה בישראלים ממערב ל"קו הירוק" מלווה ברגשות של הבנה והתחשבות מצד מרבית הכתבים והשדרים, בעוד שפגיעה במתנחלים ממזרח לקו זה גוררת שאלות מסוג "האם זה הזמן לבקר שם?", "מדוע אינך נוסע/ת ברכב ממוגן?", "האם אינך חושב/ת שזו התגרות?", עד כדי האשמת הקורבן בפגיעה בו. ובאופן דומה: פצצת מרגמה הנופלת בצד "הכשר" של הקו מוגדרת כ"עליית מדרגה", אבל אם היא נופלת ביישוב מעבר לקו היא שיגרה חסרת ערך חדשותי. האם הגישה השונה נובעת מכך שמדובר במתנחלים, ולא ממש בישראלים?
כאשר נהרגים 13 ערבים באירועים שהתחילו כהפגנות והפכו למרי אלים, מתמנה ועדת חקירה ממלכתית, ודינם של השוטרים נחרץ עוד בטרם אמרה הוועדה את דברה. כאשר נהרגים כ-180 יהודים במהלך מלחמת אוסלו, בנוסף על מאות היהודים והערבים שנהרגו בשבע השנים שלפניה, אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית, כי מדובר הרי ב"קורבנות השלום", ואפילו התביעות להקמתה מושתקות על-ידי התקשורת המגויסת. האם הדם הרב שנשפך כתוצאה ממלחמת אוסלו אינו ראוי לחקירה ולהפקת לקחים, לפחות כמו הדם הרב שנשפך כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים? מדוע השתתקה והתביישה התקשורת החוקרת "כלב השמירה של הדמוקרטיה" כאשר מגדל הקלפים שלטיפוחו היתה שותפה, קורס באופן בלתי מפתיע?
כאשר אמצעי השידור "הממלכתיים" מתמסרים לראיונות עם מחבלים שונים ערפאת, יאסין, ראג'וב, דחלאן, ברגותי ועמיתיהם לדרך הטרור - ומאפשרים להם להעביר מסרים מתקתקים או מאיימים, על-פי צורכי הטרוריסטים, המראיינים אינם חשים כל בושה, ורואים במעשיהם עבודה עיתונאית חשובה. הבושה מתעוררת כאשר מדובר ביגאל עמיר. כידוע, רוצח הוא רוצח, בין אם הוא יגאל עמיר ובין אם הוא יאסר ערפאת, ושניהם מקומם בכלא ולא באולפן. האם הגישה השונה נובעת מהתמסרותה חסרת הבושה של התשקורת למולך שהכזיב?
מידה מסוימת של בושה לא היתה מזיקה לחברה הישראלית. חברה פלורליסטית אמיתית, ולא כזאת שזכויות האזרח מהוות עבורה מס שפתיים, היתה זוכרת גם את הרוסים, הדתיים, המתנחלים, ולא היתה יוצרת חיץ בין קבוצות אלה ואחרות לבין ישראלים "אמיתיים". ככל הנראה גם הלכידות היהודית-הציונית הפכה ל"קורבן השלום".
=================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.