העתונאי הערבי-אמריקאי ג'וזף פרא (Joseph Farah ) כתב השבוע מאמר נפלא שהתפרסם באינטרנט בכתובת Worldnetdaily.com. כל מה שהוא כותב שם לגבי המדיניות הכושלת של הנשיא בוש , אפשר להעתיק למדיניות הכושלת של רה"מ אריאל שרון.
וכך הוא כותב:
"לא העליתי בדעתי שמדיניות ארצות הברית במזרח התיכון יכולה להיות גרועה יותר מאשר תחת ממשל קלינטון. טעיתי. כעת זה נהיה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. בעצם, בעיני העולם האסלמי, הודעת הנשיא בוש שהוא מצדד בהקמת מדינה פלסטינית מתורגמת כנצחון סוחף לטרור."
ואנחנו כאן בישראל לוקחים את מאמרו של Farah ומעתיקים: "לא העלנו בדעתנו שמדיניות ישראל יכולה להיות גרועה יותר מאשר תחת ממשל אהוד ברק. טעינו. כעת זה נהיה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. בעצם, בעיני ערפאת ושאר העולם הערבי, הודעת ראש הממשלה אריאל שרון שהוא מצדד בהקמת מדינה פלסטינית מתורגמת כנצחון סוחף לטרור."
וFarah ממשיך וכל מלה שלו אקטואלית לגבי ממשלת ישראל:
"המסר ברור: המשיכו את האלימות, תגבירו אותה, העלו את המחיר, תנו לארצות הברית לשלם מחיר ואז דרישותיכם ייענו, במוקדם או במאוחר. המחשבה על כך שארצות הברית מקריבה את ישראל מעורר בי בחילה" כותב Farah.
ואנחנו שוב מתרגמים את דבריו לאזורנו ואומרים: זה מעורר בנו בחילה איך שממשלת ישראל מפקירה את אזרחיה לאויב ואינה מגיבה לרצח יהודים.
"אנו נכנעים לטרור" אומר Farah "וזה לא מוסרי"." יש לנו עסק כאן עם רוצחים, שקרנים, רמאים וגנבים. אין כאן מאבק בין שני צדדים הוגנים. זהו מאבק בין טוב לרע. והכרזת בוש תגרום לעוד הרבה יותר הקזת דם."
ואנחנו אומרים שהכרזת אריאל שרון תגרום וכבר גרמה להקזת הרבה יותר דם.
"זהו הרבה יותר גרוע ממשא ומתן עם טרוריסטים. זוהי כניעה טוטאלית לטרור. כבר לא חשוב מה שארצות הברית תעשה לאוסמה בין לאדן. בין לאדן כבר ניצח במלחמה" כותב Farah . "הוא הפך לגיבור של מאות מליוני מוסלמים ראדיקלים שמטרתם היא קודם כל חיסולה של מדינת ישראל ובשלב שני, שלטון אסלמי על כל העולם. ממשל בוש החליט להתחבר עם הרודנים בעולם הערבי על חשבון ישראל מבצר החופש היחידי במזרח התיכון" כותב Farah.
ואנחנו אומרים : ראש הממשלה שרון החליט להתחבר עם אדריכלי פושעי אוסלו על חשבון אזרחי מדינת ישראל. " מה שהממשל ילמוד מהר הוא שלעולם אי אפשר לעשות וויתורים לרודנים האלו ולנצח. אנחנו נותנים פרס לטרור. זכרו מי יעמוד בראש מדינה פלסטינית כזאת. שמו יאסר ערפאת. האבא של הטרור המודרני. אדם עם דם רב על הידיים. ולאחר 30 שנים של חטיפת מטוסים, רצח במשחקי האולימפים, הוצאה להורג של דיפלומטים אמריקאים, מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, רצח בדם קר של ישראלים ועוד ועוד...הפרס של ערפאת הוא נשיאות במדינה שלו." אם כך, למה לא לתת לבין-לאדן גם כן מדינה? דעו לכם שמטרתו של ערפאת לעולם לא היתה הקמת מדינה פלסטינית. הקמת מדינה פלסטינית היא רק שלב ביניים עד לחיסולה של מדינת ישראל. זהו מלחמה בטרור? נראה שזהו נצחון לטרור! נראה שזהו חגיגה בינלאומית של הטרור. נראה שזהו כניעה טוטאלית לטרור." סוף ציטוט של מאמרו של Farah .
ואני שואלת: האם זהו זה? האם נשב בבית בחיבוק ידיים ונגיד, כפי שאומר Farah בעניין בין-לאדן, שערפאת בעצם כבר ניצח במלחמה?
אני בטוחה שכולכם מרגישים את אותה הרגשה בבטן שאומרת:" כך אי אפשר להמשיך". כל יום נרצחים עוד ועוד יהודים. דם יהודים נשפך כמים והמנהיגות שלנו אינה עושה כלום. מפקירים אותנו לחסדי האויב. אז מה עלינו לעשות?
הרגע בו אני אישית איבדתי סופית את האמון בראש הממשלה ובכל המנהיגות הפוליטית המושחתת שלנו היה כאשר ממשלת ישראל "החליטה לא להגיב לרצח שרית עמרני", הי"ד, אמא לשלושה ילדים שנרצחה בפיגוע ירי מוצאי ראש השנה בדרכה הביתה לנוקדים. ממשלה בישראל לא סתם אינה מגיבה לרצח יהודים (שזהו המצב כבר שנה), אבל ראש ממשלת ישראל מחליט כהחלטה רשמית- שלא להגיב לרצח אמא יהודיה. כלומר המנהיגות הפוליטית בישראל מקריבה את אזרחיה לאויב ומודיעה מראש שלא תהיה תגובה לרציחות. לא רק זה, אלא יהיה גם פרס לרציחות: הקמת מדינה פלסטינית!
אומרים לי שממשלת ישראל והעומד בראשה נתונים בלחץ אמריקאי אדיר ולכן עלינו "להבין" את המצב. רבותי, לזה עונים עם הפתגם המפורסם באנגלית: "אם אינך יכול לעמוד בחום המטבח, צא מהמטבח!".
והשאלה שאני שוב ושוב שואלת את עצמי היא: מה עלינו לעשות? הרי אפשר לקנטר ולבכות כל היום על המצב ועל חוסר המעש של הפוליטיקאים. זה לא מספיק. נכון שלעולם עוד לא נראה מנהיגות כזו חלשה ונכנעת לטרור. אבל ברצוני להוסיף שלעולם עוד לא נראה עם כמו העם שלנו שאינו מגיב ומתקומם נגד ההפקרות הזאת.
כשאני פונה ליהודי חו"ל כדי לבקש שינסו להשפיע, לשלוח פקסים של מחאה וכו... אומרים לי בצדק- "מה אתם רוצים מאתנו?" "מה קורה לכם?" "איפה העם?" "איך אתם שותקים ככה?" "איפה מאות האלפים ברחובות?"
לכן,השאלה היא לא "איך יכול להיות שממשלת ישראל מפקירה את אזרחיה לאויב ואינה מגיבה לרצח יהודים?". השאלה האמיתית היא:" איך יכול להיות שאנחנו העם מרשים לממשלה להפקיר אותנו? איפה ההפגנות הסוערות? איפה ההתקוממות הספונטנית? איפה הכעס שלנו?
קל מאד להטיף מוסר לפוליטיקאים. אבל עלינו להסתכל בראי. לו היינו יוצאים ברחובות בעשרות אלפים יום לאחר הכרזת ראש הממשלה על הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית, והיינו זועקים:"מדינה פלסטינית?? לעולם לא! ארץ ישראל שייכת לעם ישראל!" והיינו נותנים לשרון להבין שאם הוא אינו חוזר בו מיד מהכרזתו המבישה, נפיל אותו מיד....ובנוסף, כל תחנות הטלויזיה היו משדרות כתבות על התקוממות בישראל בעקבות הכרזת ראש הממשלה....הכל היה נראה אחרת.
אם כל פעם שיהודי היה נפצע, היו מתקיימות הפגנות ספונטניות קולניות כן, אפילו סוערות ראש הממשלה היה נאלץ לפעול ביד יותר תקיפה.
עלינו להבין את המצב המוזר בו אנחנו נמצאים ולהסיק את המסקנות: היום אין
מנהיגים חזקים הפועלים על פי אידיאולוגיה והמראים את הדרך. כמובן שאין מנהיגות בשמאל אך גם לא בימין. לא ביבי, לא שרון,כו-לם אותו דבר. כו-לם חלשים. כו-לם מפחדים ממה יאמרו הגויים.
לכן היום התנהגות העם היא שמכתיבה את התנהגות הפוליטיקאים. חוסר תגובה שלנו, שתיקה שלנו, תגרום לכניעה והבלגה של המנהיגות. לעומת זאת יציאה לרחובות, הפגנות ספונטניות, זעם וקול זעקה ומרה של העם יאלץ את המנהיגות לפעול אחרת. המנהיגות נגרררת לאחר התנהגות העם. כך יהיה עד שיצמח דור חדש לגמרי של מנהיגים יהודים אמיתיים שיפעלו במסגרות חדשות לגמרי. אבל עד אז נצטרך להבין שמוטלת עלינו אחריות כבדה: מעשינו ותגובתינו יכתיבו את מעשי הפוליטקיאים החלשים.
וברצוני להאמין שעדיין לא מאוחר. למרות שאין מנהיגות רוחנית ופוליטית המובילה ומראה את הדרך- העם ביסודו חזק. רק שהוא אינו מספיק מאמין בעצמו ובכוחו לשנות דברים.
כשבקרתי בחול המועד בחברון עם משפחתי, ראינו שם את העם. עשרות אלפי מבקרים ותומכים, -גברים, נשים, נוער וטף- מכל רחבי הארץ הגיעו לחברון. מחיפה, מגבעתיים, מנתניה, מבית חורון, מבאר שבע, מירושלים, מתל-אביב, מטבריה, מנהריה, מישובי יש"ע....מכל מקום! וכשאירע הפיגוע והערבים התחילו לירות עלינו משכונת אבו-סנינה, לא היתה שם פאניקה. היה שם רק כעס על כך שהממשלה עדיין מאפשרת את ההפקרות הזאת.
והעם הראה את חוזקו וחוסנו כשלמחרת , למרות הפיגוע, שוב הגיעו עשרות אלפים לחגיגות בחברון. והיום השתתפו עשרות אלפים בחגיגוצת של "שאו ציונה נס ודגל"- חגיגות לכבוד העלייה לקרקע של שכונות חדשות ביש"ע לזכר קורבנות הטרור הערבי.
המסקנה פשוטה: יש רק עם. אין מנהיגות. ואם ברצוננו לשנות את ההתנהגות המבישה של המנהיגות, עלינו העם- להתכונן להתנהג בצורה כזאת שתאלץ את המנהיגות הפוליטית לשנות את מדיניותה באופן דרסטי. נראה להם שהעם רק יסבול מנהיגות יהודית-ציונית גאה שנאבקת בטרור, שאינה מרשה לאויב לפגוע באינטרס היהודי ושמכריזה בקול רם: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל".
מנהיג כזה היה דני שוהם שנפטר השבוע. דני , מראשוני הלח"י, היה מוכר כ"דני בית המקדש". יהודי גאה. גיבור ישראל.
אצטט קטע אחד הנמצא בדף האחרון בספר של עזרא יכין "ייבנה!- סיפורו של דני בית המקדש, לוחם חרות ישראל"(עמ' 301):
"כאשר מברכים אותי ברכת שלום אני מתקשה להשיב "שלום,. איזה שלום הוא זה אם כל כך הרבה לחמנו למען הארץ הזאת והיא ברובה עודנה שבויה בידי נכרים? לא! לא לשלום בגבולות מאיימים ושותתי-דם לחמנו. לא יתכן ולא יכון שלום כל עוד ההר הנישא מכל ההרים, הר הבית, נמצא מחוץ לגבול היהודים.
"הר הבית", כך אני נוהג להשיב למברכי. קודם הר הבית. נבנה את הבית ייכון שלום. מאז למדו כל חברי לברך אותי בברכת הר הבית. כולם יודעים מה שמי. לא צבי, לא דני, לא דני הזקן אלא "דני הר הבית". זה שמי.
(...)
באה מלחמת ששת הימים. באה הכרזה מפי מפקד חטיבת הצנחנים:"הר-הבית בידינו!". עליתי בהר עם גדול המשוררים אורי צבי כרינברג, ועם עמוד האש ההולך לפני המחנה אלדד. המראה אינו מלבב. הר-הבית בידינו ואין ידינו עושות לגאולתו. רב החסר על הקיים. אורי צבי גרינברג פנה אלי ואמר: "אתה אמרת כל העת "הר-הבית" והנה אנחנו כאן. אמור מעתה "בית-המקדש!".
ומאז כולם יודעים שאין מברכים אותי בשלום. גם אין מברכים אותי עוד ב"הר-הבית".
"בית-המקדש"- זו הברכה-המשאלה,
"ייבנה!"- זו התשובה.
"בית-המקדש"- זו התפילה,
"ייבנה!" זה השלום.
דני בית המקדש. יהי זכרו ברוך.
בכוחנו ומחובתנו להמשיך את המאבק שגיבורים כמוהו התחילו.
======================
נדיה מטר היא יו"ר "נשים בירוק".
וכך הוא כותב:
"לא העליתי בדעתי שמדיניות ארצות הברית במזרח התיכון יכולה להיות גרועה יותר מאשר תחת ממשל קלינטון. טעיתי. כעת זה נהיה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. בעצם, בעיני העולם האסלמי, הודעת הנשיא בוש שהוא מצדד בהקמת מדינה פלסטינית מתורגמת כנצחון סוחף לטרור."
ואנחנו כאן בישראל לוקחים את מאמרו של Farah ומעתיקים: "לא העלנו בדעתנו שמדיניות ישראל יכולה להיות גרועה יותר מאשר תחת ממשל אהוד ברק. טעינו. כעת זה נהיה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע. בעצם, בעיני ערפאת ושאר העולם הערבי, הודעת ראש הממשלה אריאל שרון שהוא מצדד בהקמת מדינה פלסטינית מתורגמת כנצחון סוחף לטרור."
וFarah ממשיך וכל מלה שלו אקטואלית לגבי ממשלת ישראל:
"המסר ברור: המשיכו את האלימות, תגבירו אותה, העלו את המחיר, תנו לארצות הברית לשלם מחיר ואז דרישותיכם ייענו, במוקדם או במאוחר. המחשבה על כך שארצות הברית מקריבה את ישראל מעורר בי בחילה" כותב Farah.
ואנחנו שוב מתרגמים את דבריו לאזורנו ואומרים: זה מעורר בנו בחילה איך שממשלת ישראל מפקירה את אזרחיה לאויב ואינה מגיבה לרצח יהודים.
"אנו נכנעים לטרור" אומר Farah "וזה לא מוסרי"." יש לנו עסק כאן עם רוצחים, שקרנים, רמאים וגנבים. אין כאן מאבק בין שני צדדים הוגנים. זהו מאבק בין טוב לרע. והכרזת בוש תגרום לעוד הרבה יותר הקזת דם."
ואנחנו אומרים שהכרזת אריאל שרון תגרום וכבר גרמה להקזת הרבה יותר דם.
"זהו הרבה יותר גרוע ממשא ומתן עם טרוריסטים. זוהי כניעה טוטאלית לטרור. כבר לא חשוב מה שארצות הברית תעשה לאוסמה בין לאדן. בין לאדן כבר ניצח במלחמה" כותב Farah . "הוא הפך לגיבור של מאות מליוני מוסלמים ראדיקלים שמטרתם היא קודם כל חיסולה של מדינת ישראל ובשלב שני, שלטון אסלמי על כל העולם. ממשל בוש החליט להתחבר עם הרודנים בעולם הערבי על חשבון ישראל מבצר החופש היחידי במזרח התיכון" כותב Farah.
ואנחנו אומרים : ראש הממשלה שרון החליט להתחבר עם אדריכלי פושעי אוסלו על חשבון אזרחי מדינת ישראל. " מה שהממשל ילמוד מהר הוא שלעולם אי אפשר לעשות וויתורים לרודנים האלו ולנצח. אנחנו נותנים פרס לטרור. זכרו מי יעמוד בראש מדינה פלסטינית כזאת. שמו יאסר ערפאת. האבא של הטרור המודרני. אדם עם דם רב על הידיים. ולאחר 30 שנים של חטיפת מטוסים, רצח במשחקי האולימפים, הוצאה להורג של דיפלומטים אמריקאים, מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, רצח בדם קר של ישראלים ועוד ועוד...הפרס של ערפאת הוא נשיאות במדינה שלו." אם כך, למה לא לתת לבין-לאדן גם כן מדינה? דעו לכם שמטרתו של ערפאת לעולם לא היתה הקמת מדינה פלסטינית. הקמת מדינה פלסטינית היא רק שלב ביניים עד לחיסולה של מדינת ישראל. זהו מלחמה בטרור? נראה שזהו נצחון לטרור! נראה שזהו חגיגה בינלאומית של הטרור. נראה שזהו כניעה טוטאלית לטרור." סוף ציטוט של מאמרו של Farah .
ואני שואלת: האם זהו זה? האם נשב בבית בחיבוק ידיים ונגיד, כפי שאומר Farah בעניין בין-לאדן, שערפאת בעצם כבר ניצח במלחמה?
אני בטוחה שכולכם מרגישים את אותה הרגשה בבטן שאומרת:" כך אי אפשר להמשיך". כל יום נרצחים עוד ועוד יהודים. דם יהודים נשפך כמים והמנהיגות שלנו אינה עושה כלום. מפקירים אותנו לחסדי האויב. אז מה עלינו לעשות?
הרגע בו אני אישית איבדתי סופית את האמון בראש הממשלה ובכל המנהיגות הפוליטית המושחתת שלנו היה כאשר ממשלת ישראל "החליטה לא להגיב לרצח שרית עמרני", הי"ד, אמא לשלושה ילדים שנרצחה בפיגוע ירי מוצאי ראש השנה בדרכה הביתה לנוקדים. ממשלה בישראל לא סתם אינה מגיבה לרצח יהודים (שזהו המצב כבר שנה), אבל ראש ממשלת ישראל מחליט כהחלטה רשמית- שלא להגיב לרצח אמא יהודיה. כלומר המנהיגות הפוליטית בישראל מקריבה את אזרחיה לאויב ומודיעה מראש שלא תהיה תגובה לרציחות. לא רק זה, אלא יהיה גם פרס לרציחות: הקמת מדינה פלסטינית!
אומרים לי שממשלת ישראל והעומד בראשה נתונים בלחץ אמריקאי אדיר ולכן עלינו "להבין" את המצב. רבותי, לזה עונים עם הפתגם המפורסם באנגלית: "אם אינך יכול לעמוד בחום המטבח, צא מהמטבח!".
והשאלה שאני שוב ושוב שואלת את עצמי היא: מה עלינו לעשות? הרי אפשר לקנטר ולבכות כל היום על המצב ועל חוסר המעש של הפוליטיקאים. זה לא מספיק. נכון שלעולם עוד לא נראה מנהיגות כזו חלשה ונכנעת לטרור. אבל ברצוני להוסיף שלעולם עוד לא נראה עם כמו העם שלנו שאינו מגיב ומתקומם נגד ההפקרות הזאת.
כשאני פונה ליהודי חו"ל כדי לבקש שינסו להשפיע, לשלוח פקסים של מחאה וכו... אומרים לי בצדק- "מה אתם רוצים מאתנו?" "מה קורה לכם?" "איפה העם?" "איך אתם שותקים ככה?" "איפה מאות האלפים ברחובות?"
לכן,השאלה היא לא "איך יכול להיות שממשלת ישראל מפקירה את אזרחיה לאויב ואינה מגיבה לרצח יהודים?". השאלה האמיתית היא:" איך יכול להיות שאנחנו העם מרשים לממשלה להפקיר אותנו? איפה ההפגנות הסוערות? איפה ההתקוממות הספונטנית? איפה הכעס שלנו?
קל מאד להטיף מוסר לפוליטיקאים. אבל עלינו להסתכל בראי. לו היינו יוצאים ברחובות בעשרות אלפים יום לאחר הכרזת ראש הממשלה על הסכמתו להקמת מדינה פלסטינית, והיינו זועקים:"מדינה פלסטינית?? לעולם לא! ארץ ישראל שייכת לעם ישראל!" והיינו נותנים לשרון להבין שאם הוא אינו חוזר בו מיד מהכרזתו המבישה, נפיל אותו מיד....ובנוסף, כל תחנות הטלויזיה היו משדרות כתבות על התקוממות בישראל בעקבות הכרזת ראש הממשלה....הכל היה נראה אחרת.
אם כל פעם שיהודי היה נפצע, היו מתקיימות הפגנות ספונטניות קולניות כן, אפילו סוערות ראש הממשלה היה נאלץ לפעול ביד יותר תקיפה.
עלינו להבין את המצב המוזר בו אנחנו נמצאים ולהסיק את המסקנות: היום אין
מנהיגים חזקים הפועלים על פי אידיאולוגיה והמראים את הדרך. כמובן שאין מנהיגות בשמאל אך גם לא בימין. לא ביבי, לא שרון,כו-לם אותו דבר. כו-לם חלשים. כו-לם מפחדים ממה יאמרו הגויים.
לכן היום התנהגות העם היא שמכתיבה את התנהגות הפוליטיקאים. חוסר תגובה שלנו, שתיקה שלנו, תגרום לכניעה והבלגה של המנהיגות. לעומת זאת יציאה לרחובות, הפגנות ספונטניות, זעם וקול זעקה ומרה של העם יאלץ את המנהיגות לפעול אחרת. המנהיגות נגרררת לאחר התנהגות העם. כך יהיה עד שיצמח דור חדש לגמרי של מנהיגים יהודים אמיתיים שיפעלו במסגרות חדשות לגמרי. אבל עד אז נצטרך להבין שמוטלת עלינו אחריות כבדה: מעשינו ותגובתינו יכתיבו את מעשי הפוליטקיאים החלשים.
וברצוני להאמין שעדיין לא מאוחר. למרות שאין מנהיגות רוחנית ופוליטית המובילה ומראה את הדרך- העם ביסודו חזק. רק שהוא אינו מספיק מאמין בעצמו ובכוחו לשנות דברים.
כשבקרתי בחול המועד בחברון עם משפחתי, ראינו שם את העם. עשרות אלפי מבקרים ותומכים, -גברים, נשים, נוער וטף- מכל רחבי הארץ הגיעו לחברון. מחיפה, מגבעתיים, מנתניה, מבית חורון, מבאר שבע, מירושלים, מתל-אביב, מטבריה, מנהריה, מישובי יש"ע....מכל מקום! וכשאירע הפיגוע והערבים התחילו לירות עלינו משכונת אבו-סנינה, לא היתה שם פאניקה. היה שם רק כעס על כך שהממשלה עדיין מאפשרת את ההפקרות הזאת.
והעם הראה את חוזקו וחוסנו כשלמחרת , למרות הפיגוע, שוב הגיעו עשרות אלפים לחגיגות בחברון. והיום השתתפו עשרות אלפים בחגיגוצת של "שאו ציונה נס ודגל"- חגיגות לכבוד העלייה לקרקע של שכונות חדשות ביש"ע לזכר קורבנות הטרור הערבי.
המסקנה פשוטה: יש רק עם. אין מנהיגות. ואם ברצוננו לשנות את ההתנהגות המבישה של המנהיגות, עלינו העם- להתכונן להתנהג בצורה כזאת שתאלץ את המנהיגות הפוליטית לשנות את מדיניותה באופן דרסטי. נראה להם שהעם רק יסבול מנהיגות יהודית-ציונית גאה שנאבקת בטרור, שאינה מרשה לאויב לפגוע באינטרס היהודי ושמכריזה בקול רם: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל".
מנהיג כזה היה דני שוהם שנפטר השבוע. דני , מראשוני הלח"י, היה מוכר כ"דני בית המקדש". יהודי גאה. גיבור ישראל.
אצטט קטע אחד הנמצא בדף האחרון בספר של עזרא יכין "ייבנה!- סיפורו של דני בית המקדש, לוחם חרות ישראל"(עמ' 301):
"כאשר מברכים אותי ברכת שלום אני מתקשה להשיב "שלום,. איזה שלום הוא זה אם כל כך הרבה לחמנו למען הארץ הזאת והיא ברובה עודנה שבויה בידי נכרים? לא! לא לשלום בגבולות מאיימים ושותתי-דם לחמנו. לא יתכן ולא יכון שלום כל עוד ההר הנישא מכל ההרים, הר הבית, נמצא מחוץ לגבול היהודים.
"הר הבית", כך אני נוהג להשיב למברכי. קודם הר הבית. נבנה את הבית ייכון שלום. מאז למדו כל חברי לברך אותי בברכת הר הבית. כולם יודעים מה שמי. לא צבי, לא דני, לא דני הזקן אלא "דני הר הבית". זה שמי.
(...)
באה מלחמת ששת הימים. באה הכרזה מפי מפקד חטיבת הצנחנים:"הר-הבית בידינו!". עליתי בהר עם גדול המשוררים אורי צבי כרינברג, ועם עמוד האש ההולך לפני המחנה אלדד. המראה אינו מלבב. הר-הבית בידינו ואין ידינו עושות לגאולתו. רב החסר על הקיים. אורי צבי גרינברג פנה אלי ואמר: "אתה אמרת כל העת "הר-הבית" והנה אנחנו כאן. אמור מעתה "בית-המקדש!".
ומאז כולם יודעים שאין מברכים אותי בשלום. גם אין מברכים אותי עוד ב"הר-הבית".
"בית-המקדש"- זו הברכה-המשאלה,
"ייבנה!"- זו התשובה.
"בית-המקדש"- זו התפילה,
"ייבנה!" זה השלום.
דני בית המקדש. יהי זכרו ברוך.
בכוחנו ומחובתנו להמשיך את המאבק שגיבורים כמוהו התחילו.
======================
נדיה מטר היא יו"ר "נשים בירוק".