סצנה קומית זכורה לצופי אחד מסרטי אינדיאנה ג'ונס. דומני זה שעסק בחיפושים אחרי התיבה האבודה. שם הארכיאולוג נתקל בתוך שוק סואן בערבי (מעניין, דרך אגב, לראות שהיו כבר אז תסריטאים בעלי מבט לעתיד) הלבוש במיטב מחלצותיו, מנופף מולו בחרב ומציג עמה הצגה שלימה של קפיצות ולהטוטים מרשימים ומאיימים. ההמון בשוק מקיף אותם מיד, כולו נלהב להצגה שלפניו ומצפה לראות מאבק דמים מרתק. אלא שאינדיאנה הממהר לדרכו מאכזב את ההמון צמא הדם. הוא שולף, באנחת מיאוס, את אקדחו ושולח כדור אל בעל החרב וקוטע את קפיצותיו. והוא ממשיך בדרכו בעוד ההמון פולט אנחת אכזבה ופונה לשעשוע הבא.
בבחינה חוזרת העניין אינו כל כך פשוט. הגיבור הגדול, שבעזרת שוטו מחסל את אויביו, עושה פה מעשה שאינו תואם את דמות האביר. הוא משתמש בנשק בעל יתרון אדיר על אויבו. בעוד אנו מצפים לטריק כלשהו של זה הנחות בנשקו, למעין תגלית של דוד המכה בגולית, הלז- ללא שמץ של בושה- מחסל את אויבו בנשק חזק, מהיר ורחוק טווח יותר. נשק חם מול נשק קר. ממש לא "פייר". אבל, וזה העניין המדהים, הוא נותר הגיבור הבלתי מעורער של הצופה. אין אנו מזדהים עם מי שהופך חלש יותר- ובעצם מת לגמרי- לנגד עינינו, כמצופה בסרטי הגיבורים למיניהם. והאפקט הקומי, אולי מסייע לנו להתגבר על המבוכה שהיא מנת חלקינו בגלל הגיבור שהכזיב.
כח אמצעי לצדק
ובעצם, למה? האם חובה להלחם בנשק שמכתיב התוקפן? האם אמריקה הגדולה התגלתה בחולשתה כשסימה במהירות את מלחמת העולם השניה בסיוע פצצת האטום? האם הערבים לא תקפו את המדינה החדשה שהוכרזה בשם ישראל, במטוסים וטנקים נגד בקבוקי מולוטוב ורובים צ'כיים? האמנם בפרעות בחברון בתרפ"ט יזמו הערבים דו- קרב של אבירים או שניצלו את ההמון כדי לרצוח עשרות אזרחים חלשים? קרבות האבירים (וגם אז בחר הנעלב את הנשק שבו היו לו עצמו יתרונות) אולי היו ספור היסטורי מעניין. אך הם נותרו כזכרון היסטורי בלבד. תדיר מנצל בעל הכוח את כוחו כדי להגיע למטרותיו.
האסוציאציה הזאת קפצה לתאים שבראשי, עם שמיעת החדשה על /שני ישראלים הנתונים לאיום בג'לג'וליה. (והדברים נכתבים בעוד הדיווחים זורמים בחדשות.) משום שחוזר כאן, ובמודגש, הקו של החולשה שבמוח. אם הם יורים ברובים, נחזיר להם ברובים. מעין מגבלות המוח היוצרות את המגבלות לכוח. וכי למה נועד הכוח אם לא להשתמש בו ולעשות סדר? הכיצד לא ראינו טייסת הליקופטרים הממטירה אש מסביב לבית בו התבצרו השניים, ובמקביל שני טנקים נכנסים לחלץ אותם. האם לא נלמד לקח יוסוף מדחת ז"ל בקבר יוסף? הבעיה צריכה להיות של הפושעים ולא של האזרחים הסובלים. ואגב, כלל ידוע הוא שאם אתה נתקל בהמון המאיים עליך בעודך נוסע- לחץ על דוושת המהירות. המומחים מבהירים שבמקרה כזה, לא רק שסיכוייך לשרוד גבוהים יותר. גם הפורעים ינוסו במהירות כשיראו את השריון קרב או יבחינו בטילים הנורים מהמסוקים. ואיש מהם לא ייפגע, לאלו המודאגים מכך
התקפה מתפרצת
כל צופה כדורסל, ובודאי כל שחקן, יודעים את הערך הגבוה של התקפה מתפרצת. אלו לא רק הנקודות המאזנות את הסל שקבוצתך ספגה. זה עידוד מוראלי שהנה ידך אינה על התחתונה ואיתות ליריב שידע את מקומו. זה גם סל קל יחסית כשהיריב עדיין איננו מוכן ושחקן בודד מסוגל לחדור ובזמן קצר לקלוע לסל. ומן הראוי ללמוד מהעקרונות הללו גם לתחומים אחרים. מעצמת על (גם בכדורסל) כארה"ב, מותחת את שריריה אט אט. יש לה זמן למכביר, השרירים הרדומים שלה נדרכים בקצב השטת הספינות והעברת הכוחות לזירות הקרב הצפויות. היא מעדיפה שותפים רבים ככל האפשר. ומעל הכל, אצלה לא מדובר במאבק על חייה. לגביה זו גם פעולת נקם, למען ישמעו וייראו. לא כך הוא אצלנו.
המילים: הקבינט יתכנס הערב לדון בתגובה, (על הפיגוע התורן) הופכות לבדיחה. הן גם אזהרה לאויב שפגע בנו פגיעות מכאיבות, שיכין את ההגנה שלו, שייסוג מאזורי סכנה, שיזעיק את העולם. מה שצריך הוא תגובה מיידית, התקפה מתפרצת. בעוד האויב חוגג רצח של יהודים החרב צריכה להתקע בפיו. וכאמור, לא מדובר רק על איזון טבעי. מדובר על עידוד מוראלי לעם ישראל, ופגיעה מוראלית ברשעות החוגגת. ברגע שירו בעפולה- מטוסים היו צריכים להוריד מפקדות מליאות מחבלים. בעוד הירי על החוגגים בחברון נמשך, היתה חטיבת טנקים צריכה לשעוט אל הגבעות השולטות של אבו- סנינה. וכשרצחו את הנהג ליד אלפי מנשה, היו צריכים כמה מסתערבים להוציא להורג את דחלאן וחבר מרעיו. תגובות מיידיות וכואבות.
אין דבר כזה של מגבלות הכוח, של הפעלת כוח מוגזם. מותר להפעיל כל כוח שדרוש כדי למנוע רצח וכדי לחסל פושעים לפני שיבצעו את זממם. אם יש מגבלה היא נעוצה במוח בלבד. לא קל לתקן זאת, אבל זה אפשרי. ויפה שעה אחת קודם. כי כל שעה מצילה עוד נפשות מישראל. לעיתים הצדק צריך אוגדה משוריינת לצידו, ולא להסתפק במאמר מערכת מפרגן בניו יורק טיימס.
========================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
בבחינה חוזרת העניין אינו כל כך פשוט. הגיבור הגדול, שבעזרת שוטו מחסל את אויביו, עושה פה מעשה שאינו תואם את דמות האביר. הוא משתמש בנשק בעל יתרון אדיר על אויבו. בעוד אנו מצפים לטריק כלשהו של זה הנחות בנשקו, למעין תגלית של דוד המכה בגולית, הלז- ללא שמץ של בושה- מחסל את אויבו בנשק חזק, מהיר ורחוק טווח יותר. נשק חם מול נשק קר. ממש לא "פייר". אבל, וזה העניין המדהים, הוא נותר הגיבור הבלתי מעורער של הצופה. אין אנו מזדהים עם מי שהופך חלש יותר- ובעצם מת לגמרי- לנגד עינינו, כמצופה בסרטי הגיבורים למיניהם. והאפקט הקומי, אולי מסייע לנו להתגבר על המבוכה שהיא מנת חלקינו בגלל הגיבור שהכזיב.
כח אמצעי לצדק
ובעצם, למה? האם חובה להלחם בנשק שמכתיב התוקפן? האם אמריקה הגדולה התגלתה בחולשתה כשסימה במהירות את מלחמת העולם השניה בסיוע פצצת האטום? האם הערבים לא תקפו את המדינה החדשה שהוכרזה בשם ישראל, במטוסים וטנקים נגד בקבוקי מולוטוב ורובים צ'כיים? האמנם בפרעות בחברון בתרפ"ט יזמו הערבים דו- קרב של אבירים או שניצלו את ההמון כדי לרצוח עשרות אזרחים חלשים? קרבות האבירים (וגם אז בחר הנעלב את הנשק שבו היו לו עצמו יתרונות) אולי היו ספור היסטורי מעניין. אך הם נותרו כזכרון היסטורי בלבד. תדיר מנצל בעל הכוח את כוחו כדי להגיע למטרותיו.
האסוציאציה הזאת קפצה לתאים שבראשי, עם שמיעת החדשה על /שני ישראלים הנתונים לאיום בג'לג'וליה. (והדברים נכתבים בעוד הדיווחים זורמים בחדשות.) משום שחוזר כאן, ובמודגש, הקו של החולשה שבמוח. אם הם יורים ברובים, נחזיר להם ברובים. מעין מגבלות המוח היוצרות את המגבלות לכוח. וכי למה נועד הכוח אם לא להשתמש בו ולעשות סדר? הכיצד לא ראינו טייסת הליקופטרים הממטירה אש מסביב לבית בו התבצרו השניים, ובמקביל שני טנקים נכנסים לחלץ אותם. האם לא נלמד לקח יוסוף מדחת ז"ל בקבר יוסף? הבעיה צריכה להיות של הפושעים ולא של האזרחים הסובלים. ואגב, כלל ידוע הוא שאם אתה נתקל בהמון המאיים עליך בעודך נוסע- לחץ על דוושת המהירות. המומחים מבהירים שבמקרה כזה, לא רק שסיכוייך לשרוד גבוהים יותר. גם הפורעים ינוסו במהירות כשיראו את השריון קרב או יבחינו בטילים הנורים מהמסוקים. ואיש מהם לא ייפגע, לאלו המודאגים מכך
התקפה מתפרצת
כל צופה כדורסל, ובודאי כל שחקן, יודעים את הערך הגבוה של התקפה מתפרצת. אלו לא רק הנקודות המאזנות את הסל שקבוצתך ספגה. זה עידוד מוראלי שהנה ידך אינה על התחתונה ואיתות ליריב שידע את מקומו. זה גם סל קל יחסית כשהיריב עדיין איננו מוכן ושחקן בודד מסוגל לחדור ובזמן קצר לקלוע לסל. ומן הראוי ללמוד מהעקרונות הללו גם לתחומים אחרים. מעצמת על (גם בכדורסל) כארה"ב, מותחת את שריריה אט אט. יש לה זמן למכביר, השרירים הרדומים שלה נדרכים בקצב השטת הספינות והעברת הכוחות לזירות הקרב הצפויות. היא מעדיפה שותפים רבים ככל האפשר. ומעל הכל, אצלה לא מדובר במאבק על חייה. לגביה זו גם פעולת נקם, למען ישמעו וייראו. לא כך הוא אצלנו.
המילים: הקבינט יתכנס הערב לדון בתגובה, (על הפיגוע התורן) הופכות לבדיחה. הן גם אזהרה לאויב שפגע בנו פגיעות מכאיבות, שיכין את ההגנה שלו, שייסוג מאזורי סכנה, שיזעיק את העולם. מה שצריך הוא תגובה מיידית, התקפה מתפרצת. בעוד האויב חוגג רצח של יהודים החרב צריכה להתקע בפיו. וכאמור, לא מדובר רק על איזון טבעי. מדובר על עידוד מוראלי לעם ישראל, ופגיעה מוראלית ברשעות החוגגת. ברגע שירו בעפולה- מטוסים היו צריכים להוריד מפקדות מליאות מחבלים. בעוד הירי על החוגגים בחברון נמשך, היתה חטיבת טנקים צריכה לשעוט אל הגבעות השולטות של אבו- סנינה. וכשרצחו את הנהג ליד אלפי מנשה, היו צריכים כמה מסתערבים להוציא להורג את דחלאן וחבר מרעיו. תגובות מיידיות וכואבות.
אין דבר כזה של מגבלות הכוח, של הפעלת כוח מוגזם. מותר להפעיל כל כוח שדרוש כדי למנוע רצח וכדי לחסל פושעים לפני שיבצעו את זממם. אם יש מגבלה היא נעוצה במוח בלבד. לא קל לתקן זאת, אבל זה אפשרי. ויפה שעה אחת קודם. כי כל שעה מצילה עוד נפשות מישראל. לעיתים הצדק צריך אוגדה משוריינת לצידו, ולא להסתפק במאמר מערכת מפרגן בניו יורק טיימס.
========================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.