שניים מגדולי המקרא התייחסו למעמד המיוחד של האדם בעולם; דוד ואיוב. שניהם השתמשו באותן
המילים, אך כל אחד נתן משמעות שונה לכך. דוד המלך עסק בסוגיה זו בעת שדיבר על מעמדו של
האדם בעולם. הוא תאר את היציאה החוצה ואת ההתבוננות בגלקסיות הרחוקות: "כי אראה שמיך
מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת". התבוננות זו הביאה אותו להעמיד את האדם מול הגלקסיות ולהתפלא: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו".
איוב התבונן אל תוכו פנימה בעת ייסוריו ואמר מילים דומות: "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו
לבך". אף הוא הביט אל מעמדו של האדם בעולם ואף הוא טען לפני ריבונו של עולם כי התייחסותו
של הקב"ה אל האדם אינה פרופורציונאלית למעמדו האמיתי בעולם. כדוד המלך בתהילים אומר
איוב בספרו: בעוד האדם תופש אחוז זעיר של המציאות, מתייחס אליו ריבונו של עולם כאל דבר מה
שהעולם מושתת עליו, המסוגל לאיים על קיומו של העולם ובטחונו.
דווקא ההשוואה שבין דוד לאיוב מגדישה את ההבדל התהומי הקיים בין דברי שניהם. בדברי דוד,
התייחסותו של הקב"ה היא חלק משבחו של ריבונו של עולם. דוד המלך אומר זאת כחלק מהתפעלות
על יחסו הנפלא של הקב"ה לאדם. האדם מעוטר בתכונות הדומות כביכול לריבונו של עולם, והוא
רק מעט פחות ממנו. דברי דוד מתאימים מאוד לנאמר בפרשת בראשית, שכן גם שם כתוב "נעשה
אדם בצלמנו כדמותנו", והאדם מתואר כבעל תכונות צלם אלוקים.
בדברי איוב, יחסו של הקב"ה לאדם הוא חלק מתלונה רחבה. איוב מיצר על כך שריבונו של עולם
רואה את האדם פוטנציאל להריסת העולם ולקלקולו. בשל יחסו של הקב"ה לאדם הוא שוקל את
מעשיו בכל עת: "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו". טענתו של איוב היא כי יחסו של הקב"ה
לאדם אינו מוצדק. משקלו האמיתי בעולם הוא נמוך מאוד, ואין הוא מאיים לא על קיומו של העולם
ואל על קיומו של בוראו. על כן מבקש איוב מהקב"ה כי ינהג להפך, וירפה ממנו.
לא קשה לנתח מדוע הגיע כל אחד למסקנה שונה מעובדות זהות. בעת מצוקתו מתגלה לאיוב המשמעות הקשה של מעמדו של האדם בעולם. בעת שמחתו מתגלה לדוד הבשורה הגדולה שבמעמד זה. ברם, השאלה שאנו שואלים בעקבות כפילות ניגודית זו היא, האם ניתן לדבר על דרך 'נכונה' שהיא הראויה להגדרת מעמדו של האדם בעולם. עובר לשאלה אנו יודעים את התשובה הבלתי נמנעת; כפילות זו אינה תאונה או מחלוקת אלא היא מבטאת אל נכון את מעמדו האמיתי של האדם בעולמו של הקב"ה.
חז"ל ביטאו זאת בדרכם המיוחדת: "אחור וקדם צרתני... אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום
הראשון... אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך, יתוש
קדמך, שלשול זה קדמך". מעמדו של האדם בעולם הוא כפול, ומשמעותו ניתנת לבחירתו של האדם בצורה כפולה. ראשונה בהן היא השאלה כיצד הוא חי באמת. האם הוא זוכה להיות עטרת הברואים כולם כתוצאה מבחירתו החופשית הטובה, או שמא הוא זוכה בחייו לגנות ומבטא בכך את העובדה שהוא נברא אחרון למעשה בראשית. שניה בהן היא העובדה כיצד הוא מתבונן על משמעות חייו. יכול הוא לבכות את העובדה שהוא נחשב מעט מאלוקים; יכול הוא להיות מאושר מכך, לקחת על עצמו את האחריות הגדולה למעשיו ולממש בכך את ייחודו כמי שניחן בכוחות עליונים המאפשרים לו לקחת אחריות לקיומו של העולם כראוי במישור הפיזי, המוסרי והרוחני.
המילים, אך כל אחד נתן משמעות שונה לכך. דוד המלך עסק בסוגיה זו בעת שדיבר על מעמדו של
האדם בעולם. הוא תאר את היציאה החוצה ואת ההתבוננות בגלקסיות הרחוקות: "כי אראה שמיך
מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת". התבוננות זו הביאה אותו להעמיד את האדם מול הגלקסיות ולהתפלא: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו".
איוב התבונן אל תוכו פנימה בעת ייסוריו ואמר מילים דומות: "מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו
לבך". אף הוא הביט אל מעמדו של האדם בעולם ואף הוא טען לפני ריבונו של עולם כי התייחסותו
של הקב"ה אל האדם אינה פרופורציונאלית למעמדו האמיתי בעולם. כדוד המלך בתהילים אומר
איוב בספרו: בעוד האדם תופש אחוז זעיר של המציאות, מתייחס אליו ריבונו של עולם כאל דבר מה
שהעולם מושתת עליו, המסוגל לאיים על קיומו של העולם ובטחונו.
דווקא ההשוואה שבין דוד לאיוב מגדישה את ההבדל התהומי הקיים בין דברי שניהם. בדברי דוד,
התייחסותו של הקב"ה היא חלק משבחו של ריבונו של עולם. דוד המלך אומר זאת כחלק מהתפעלות
על יחסו הנפלא של הקב"ה לאדם. האדם מעוטר בתכונות הדומות כביכול לריבונו של עולם, והוא
רק מעט פחות ממנו. דברי דוד מתאימים מאוד לנאמר בפרשת בראשית, שכן גם שם כתוב "נעשה
אדם בצלמנו כדמותנו", והאדם מתואר כבעל תכונות צלם אלוקים.
בדברי איוב, יחסו של הקב"ה לאדם הוא חלק מתלונה רחבה. איוב מיצר על כך שריבונו של עולם
רואה את האדם פוטנציאל להריסת העולם ולקלקולו. בשל יחסו של הקב"ה לאדם הוא שוקל את
מעשיו בכל עת: "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו". טענתו של איוב היא כי יחסו של הקב"ה
לאדם אינו מוצדק. משקלו האמיתי בעולם הוא נמוך מאוד, ואין הוא מאיים לא על קיומו של העולם
ואל על קיומו של בוראו. על כן מבקש איוב מהקב"ה כי ינהג להפך, וירפה ממנו.
לא קשה לנתח מדוע הגיע כל אחד למסקנה שונה מעובדות זהות. בעת מצוקתו מתגלה לאיוב המשמעות הקשה של מעמדו של האדם בעולם. בעת שמחתו מתגלה לדוד הבשורה הגדולה שבמעמד זה. ברם, השאלה שאנו שואלים בעקבות כפילות ניגודית זו היא, האם ניתן לדבר על דרך 'נכונה' שהיא הראויה להגדרת מעמדו של האדם בעולם. עובר לשאלה אנו יודעים את התשובה הבלתי נמנעת; כפילות זו אינה תאונה או מחלוקת אלא היא מבטאת אל נכון את מעמדו האמיתי של האדם בעולמו של הקב"ה.
חז"ל ביטאו זאת בדרכם המיוחדת: "אחור וקדם צרתני... אחור למעשה יום האחרון וקדם למעשה יום
הראשון... אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך, יתוש
קדמך, שלשול זה קדמך". מעמדו של האדם בעולם הוא כפול, ומשמעותו ניתנת לבחירתו של האדם בצורה כפולה. ראשונה בהן היא השאלה כיצד הוא חי באמת. האם הוא זוכה להיות עטרת הברואים כולם כתוצאה מבחירתו החופשית הטובה, או שמא הוא זוכה בחייו לגנות ומבטא בכך את העובדה שהוא נברא אחרון למעשה בראשית. שניה בהן היא העובדה כיצד הוא מתבונן על משמעות חייו. יכול הוא לבכות את העובדה שהוא נחשב מעט מאלוקים; יכול הוא להיות מאושר מכך, לקחת על עצמו את האחריות הגדולה למעשיו ולממש בכך את ייחודו כמי שניחן בכוחות עליונים המאפשרים לו לקחת אחריות לקיומו של העולם כראוי במישור הפיזי, המוסרי והרוחני.