ג'ורג' בוש ואריאל שרון מכריזים על מלחמה נחושה בטרור, עד מיגורו הסופי. שניהם נהנים ממנדט חסר-תקדים בקרב אזרחיהם למדיניות תקיפה כלפי הטרור. אפילו שמעון פרס מכריז שהטרור הוא היטלר של ימינו. הוא רק מתעלם מן הצד האחר של המשוואה, לפיו ערפאת הוא הטרור. למרות התמיכה הציבורית הגורפת, גם בוש וגם שרון ממסמסים במו ידיהם את ההזדמנות שניתנה להם.
בעקבות פיגועי הטרור בארצות-הברית הכריז בוש על מלחמה בכל האמצעים מול הטרור. כל הסימנים מרמזים שמדובר בטרור מוסלמי, גם אם אין הוכחות חד-משמעיות שהטרור הוא דווקא של בין-לאדן, וסביר שגם גורמים פלשתינאיים ועירקיים היו מעורבים בפיגועים. בוש נזהר, בצדק, מיצירת רושם של מלחמת תרבות ודת בין נוצרים למוסלמים, ולכן הוא מרחיק את ישראל מעליו ומנסה לכלול ב"קואליציה" שלו אפילו מדינות התומכות בטרור (סוריה, אירן, עירק, ...) ואפילו מחבלים ידועים, כמו ערפאת, שהמציא את טרור חטיפת המטוסים. הוא מוכן לכלול ב"קואליציה" זו גם מדינות המספקות חומרי לחימה למדינות הטרור, כדוגמת צרפת, ו"בעלות ברית" שבשעת מבחן מתחמקות מסיוע מינימלי, כמו סעודיה. רק בריטניה נראית כשותפה אמינה, בעוד שכל החברות האחרות ב"קואליציה" עלותן עולה על תועלתן. ההבחנה בין טרוריסטים כשרים ל"קואליציה" לבין אחרים, שהם פסולים, פוגעת באופן מוסרי ומעשי בסיכויי המלחמה בטרור.
בנוסף, הלחץ הציבורי מביא את בוש לפעולות ראווה בלתי יעילות באפגניסטן, והדחף להקים "קואליציה" רחבה בכל מחיר גורם לו להעלים עין מיעדים חשובים לא פחות. התוצאה היא מתן חסינות למדינה כסוריה, תומכת החיזבאללה שפגע גם באמריקאים, ואולי גם למדינות כמו אירן ועירק. אבל, השיא של העלמת עין מטרור הוא החיזור אחרי קונצרן הטרור הערפאתי והשלוחות המתואמות אתו והמופעלות על-ידו ועל-פי צרכיו: החמאס, הג'יהאד האיסלמי, וכו'. החיפוש אחרי מטרות נעלמות במדבר האפגני וההתעלמות ממטרות גלויות במקומות אחרים עלולים להכשיל את המלחמה "חסרת הפשרות" בטרור.
ובישראל, אריאל שרון הכריז לפני הבחירות ואחריהן שהוא יודע להילחם בטרור, אבל לפי שעה נראה שהברית הבלתי-קדושה בין ערפאת לפרס מתעתעת גם במצביא שרון. על מעשיה ומחדליה של ממשלתה הנוכחית של ישראל ניתן לומר ש"הקול קול אריאל והידיים ידי שמעון", והתוצאה: מדיניות אוסלו, מדיניות המשלימה עם הטרור במקום להילחם בו, ממשיכה לשלוט בכיפה, למרות שהיא עצמה כבר הולידה את מלחמת אוסלו.
שרון נבחר כדי להיות צ'רצ'יל, ולא כדי לאפשר לצ'מברלין להמשיך. כזכור, צ'רצ'יל פעל למען הניצחון על אדולף היטלר: ללא מו"מ אתו תוך כדי המלחמה; ללא מו"מ אתו אחרי המלחמה; בלי לשלם לו דמי חסות בצורת מחוזות אנגליים; בלי לספק לנציגיו במה תקשורתית במהלך המלחמה; בלי ששרים וחברי פרלמנט בריטיים התרועעו עם האויב בזמן המלחמה.
לאריאל שרון ניתנו הזדמנויות רבות להכות בערפאת ובישות הטרור שלו. בחירתו ברוב מכריע היתה הבעת אי-אמון במדיניות אוסלו ומתן אור ירוק מטעם 2/3 מהבוחרים לשנות כיוון ולא לראות עוד בערפאת שותף, אלא אויב. ניתן היה להבין את הרצון להקים ממשלת אחדות לצורך ניהול המלחמה, אבל הדגש היה חייב להיות על יעד זה ולא על המשך המדיניות שכשלה. חשבון העלות-מול-תועלת היה אמור להוביל מזמן לשינוי הרכב הממשלה, במקום להמרצתה/הפרסתה.
הזדמנויות נוספות ניתנו לשרון בעקבות הפיגועים "הגדולים" בדולפינריום בתל-אביב ובפיצריה בירושלים, שלא לדבר על אינספור פיגועים "קטנים" יותר, משני צדי "הקו הירוק". מאזן הדמים בשנה של מלחמת אוסלו מצביע על מחיר כבד יותר ממחיר הפיגועים בארצות-הברית, יחסית לגודל האוכלוסייה בשתי המדינות. ההבלגה והאיפוק ששרון גזר על עצמו מאפשרים לפרס להישאר בממשלה ולהכתיב לה את דרכו המסוכנת, אבל שוחקים בהתמדה את כושר ההרתעה של מדינת ישראל, של צה"ל ושל אריאל שרון באופן אישי. גם לשחיקה זו יש מחיר דמים.
ההזדמנות האחרונה, לפי שעה, שניתנה לשרון היתה יום ה-11 בספטמבר. בעולם שהזדעזע מן המכה הקשה שהיכה הטרור המוסלמי והערבי היתה נכונות חד-פעמית לעכל מכה אמיצה בטרור. גם הזדמנות זו הוחמצה. התוצאה: אש הטרור נמשכת, למרות "הפסקת האש", ובמקביל נמשך תהליך מדיני תחת אש, ועמו ויתורים נוספים.
בשלב זה נראה שמדיניות שרון מתרחקת מהיעד המרכזי שלה ומאפשרת את המשך תהליך אוסלו, שהוביל למלחמת אוסלו. השיאים האחרונים של מגמה זו היו האישור לפגישת פרס-ערפאת, ההכרזה בעניין הנכונות להקים מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית, ועוד לפני כן ההסכמה לדו"ח מיטצ'ל, שעיקרו הקבלה מעוותת בין ההתנחלויות לטרור. תרומתה ההכרחית של ישראל הן למאבק בטרור והן לשלומה ולביטחונה צריכה להיות סילוקו הסופי של ערפאת. כל עוד יאסר ערפאת ממשיך לחיות בארץ ולנהל מלחמת טרור גזענית נגד ישראל והיהודים, כל עוד ישראל הרשמית רואה בו בן-שיח, כל עוד שר הביטחון מעניק לו חסינות, כל עוד שר החוץ נפגש אתו - המשמעות היא השלמה עם הטרור.
הזמן העובר עלול לשחוק עוד יותר את הנחישות של בוש ושרון, כל אחד בארצו, ואת התמיכה הציבורית הנרחבת בהם. במקרה של שרון התוצאה עלולה להיות חילופי הנהגה בישראל, פעם נוספת כתוצאה מן הטרור של ערפאת. אולי נאום צ'כוסלובקיה של שרון יצביע על תיקון המסלול.
================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
בעקבות פיגועי הטרור בארצות-הברית הכריז בוש על מלחמה בכל האמצעים מול הטרור. כל הסימנים מרמזים שמדובר בטרור מוסלמי, גם אם אין הוכחות חד-משמעיות שהטרור הוא דווקא של בין-לאדן, וסביר שגם גורמים פלשתינאיים ועירקיים היו מעורבים בפיגועים. בוש נזהר, בצדק, מיצירת רושם של מלחמת תרבות ודת בין נוצרים למוסלמים, ולכן הוא מרחיק את ישראל מעליו ומנסה לכלול ב"קואליציה" שלו אפילו מדינות התומכות בטרור (סוריה, אירן, עירק, ...) ואפילו מחבלים ידועים, כמו ערפאת, שהמציא את טרור חטיפת המטוסים. הוא מוכן לכלול ב"קואליציה" זו גם מדינות המספקות חומרי לחימה למדינות הטרור, כדוגמת צרפת, ו"בעלות ברית" שבשעת מבחן מתחמקות מסיוע מינימלי, כמו סעודיה. רק בריטניה נראית כשותפה אמינה, בעוד שכל החברות האחרות ב"קואליציה" עלותן עולה על תועלתן. ההבחנה בין טרוריסטים כשרים ל"קואליציה" לבין אחרים, שהם פסולים, פוגעת באופן מוסרי ומעשי בסיכויי המלחמה בטרור.
בנוסף, הלחץ הציבורי מביא את בוש לפעולות ראווה בלתי יעילות באפגניסטן, והדחף להקים "קואליציה" רחבה בכל מחיר גורם לו להעלים עין מיעדים חשובים לא פחות. התוצאה היא מתן חסינות למדינה כסוריה, תומכת החיזבאללה שפגע גם באמריקאים, ואולי גם למדינות כמו אירן ועירק. אבל, השיא של העלמת עין מטרור הוא החיזור אחרי קונצרן הטרור הערפאתי והשלוחות המתואמות אתו והמופעלות על-ידו ועל-פי צרכיו: החמאס, הג'יהאד האיסלמי, וכו'. החיפוש אחרי מטרות נעלמות במדבר האפגני וההתעלמות ממטרות גלויות במקומות אחרים עלולים להכשיל את המלחמה "חסרת הפשרות" בטרור.
ובישראל, אריאל שרון הכריז לפני הבחירות ואחריהן שהוא יודע להילחם בטרור, אבל לפי שעה נראה שהברית הבלתי-קדושה בין ערפאת לפרס מתעתעת גם במצביא שרון. על מעשיה ומחדליה של ממשלתה הנוכחית של ישראל ניתן לומר ש"הקול קול אריאל והידיים ידי שמעון", והתוצאה: מדיניות אוסלו, מדיניות המשלימה עם הטרור במקום להילחם בו, ממשיכה לשלוט בכיפה, למרות שהיא עצמה כבר הולידה את מלחמת אוסלו.
שרון נבחר כדי להיות צ'רצ'יל, ולא כדי לאפשר לצ'מברלין להמשיך. כזכור, צ'רצ'יל פעל למען הניצחון על אדולף היטלר: ללא מו"מ אתו תוך כדי המלחמה; ללא מו"מ אתו אחרי המלחמה; בלי לשלם לו דמי חסות בצורת מחוזות אנגליים; בלי לספק לנציגיו במה תקשורתית במהלך המלחמה; בלי ששרים וחברי פרלמנט בריטיים התרועעו עם האויב בזמן המלחמה.
לאריאל שרון ניתנו הזדמנויות רבות להכות בערפאת ובישות הטרור שלו. בחירתו ברוב מכריע היתה הבעת אי-אמון במדיניות אוסלו ומתן אור ירוק מטעם 2/3 מהבוחרים לשנות כיוון ולא לראות עוד בערפאת שותף, אלא אויב. ניתן היה להבין את הרצון להקים ממשלת אחדות לצורך ניהול המלחמה, אבל הדגש היה חייב להיות על יעד זה ולא על המשך המדיניות שכשלה. חשבון העלות-מול-תועלת היה אמור להוביל מזמן לשינוי הרכב הממשלה, במקום להמרצתה/הפרסתה.
הזדמנויות נוספות ניתנו לשרון בעקבות הפיגועים "הגדולים" בדולפינריום בתל-אביב ובפיצריה בירושלים, שלא לדבר על אינספור פיגועים "קטנים" יותר, משני צדי "הקו הירוק". מאזן הדמים בשנה של מלחמת אוסלו מצביע על מחיר כבד יותר ממחיר הפיגועים בארצות-הברית, יחסית לגודל האוכלוסייה בשתי המדינות. ההבלגה והאיפוק ששרון גזר על עצמו מאפשרים לפרס להישאר בממשלה ולהכתיב לה את דרכו המסוכנת, אבל שוחקים בהתמדה את כושר ההרתעה של מדינת ישראל, של צה"ל ושל אריאל שרון באופן אישי. גם לשחיקה זו יש מחיר דמים.
ההזדמנות האחרונה, לפי שעה, שניתנה לשרון היתה יום ה-11 בספטמבר. בעולם שהזדעזע מן המכה הקשה שהיכה הטרור המוסלמי והערבי היתה נכונות חד-פעמית לעכל מכה אמיצה בטרור. גם הזדמנות זו הוחמצה. התוצאה: אש הטרור נמשכת, למרות "הפסקת האש", ובמקביל נמשך תהליך מדיני תחת אש, ועמו ויתורים נוספים.
בשלב זה נראה שמדיניות שרון מתרחקת מהיעד המרכזי שלה ומאפשרת את המשך תהליך אוסלו, שהוביל למלחמת אוסלו. השיאים האחרונים של מגמה זו היו האישור לפגישת פרס-ערפאת, ההכרזה בעניין הנכונות להקים מדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית, ועוד לפני כן ההסכמה לדו"ח מיטצ'ל, שעיקרו הקבלה מעוותת בין ההתנחלויות לטרור. תרומתה ההכרחית של ישראל הן למאבק בטרור והן לשלומה ולביטחונה צריכה להיות סילוקו הסופי של ערפאת. כל עוד יאסר ערפאת ממשיך לחיות בארץ ולנהל מלחמת טרור גזענית נגד ישראל והיהודים, כל עוד ישראל הרשמית רואה בו בן-שיח, כל עוד שר הביטחון מעניק לו חסינות, כל עוד שר החוץ נפגש אתו - המשמעות היא השלמה עם הטרור.
הזמן העובר עלול לשחוק עוד יותר את הנחישות של בוש ושרון, כל אחד בארצו, ואת התמיכה הציבורית הנרחבת בהם. במקרה של שרון התוצאה עלולה להיות חילופי הנהגה בישראל, פעם נוספת כתוצאה מן הטרור של ערפאת. אולי נאום צ'כוסלובקיה של שרון יצביע על תיקון המסלול.
================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.