שרון אמנם אולץ להתנצל, אך חותם "נאום צ'כוסלובקיה" ידבק ביוזמה האמריקנית בכל אשר תלך, מפני שהדמיון כ"כ מדהים. כישראל צ'כוסלובקיה היתה דמוקרטיה יחידה באזורה; צה"ל ותעשיית הנשק שלנו חזקים? "לצ'כים", כתב צ'רצ'י'ל, "היו מליון וחצי חיילים חמושים מאחורי קו הביצורים הכי חזק באירופה... מערכת תעשייתית חזקה ומאורגנת ביותר"; וכפי שרק מהרי יו"ש ניתן להגן על הבטן הרכה של השרון, הגנו על העמקים הבוהמיים הרי הסודטים שעל גבול גרמניה; וכמו שהערבים כאן הם מיעוט עם "אח גדול" ענק מעבר לגבול, כך היתה גרמניה הנאצית ל-3 מליון הסודטים הגרמנים; כאן ושם היו חבלה וטרור, כאן ושם דרשו "הגדרה עצמית", וכפי שמעולם לא היתה מדינה פלסטינית, כך הסודטים מעולם לא היו שייכים לגרמניה.
גם הציניות והצביעות שקדמו לבגידת המערב בצ'כים לא יפתיעו כאן. עצה ידידותית נתן ה"טיימס" הלונדוני - לסגת "כדי לעשות את צ'כוסלובקיה למדינה יותר הומוגנית, להיפטר מאוכלסיה זרה". נשמע מוכר? שרים בממשלת בריטניה מצאו אצל הנאצים "דרישות של מיעוט לאומי ליחס צודק", והיו אפילו שביקשו "להגן על האיש הקטן (הגרמני!) מול הבריון הצ'כי" (צ'רצ'יל, זכרונות). מעין דוד הגרמני מול גוליית הצ'כי. נשמע מוכר?
ולשתי הטרגדיות אותה הכותרת : שם פייסו את הטרור הנאצי למען "שלום בימינו", כאן מפייסים למען "שלום עכשיו".
אגב: הרמטכ"ל הגרמני קייטל נשאל אחרי המלחמה אם היתה גרמניה תוקפת את צ'כיה לו מעצמות המערב היו עומדות לצידה, והשיב: בוודאי שלא! היום גם ידוע, שתותחי הגרמנים לא יכלו להבקיע את ביצורי הצ'כים, ובכלל - הצבא הגרמני לא היה עדיין כשיר למלחמה. את צ'כוסלובקיה מחקה הפייסנות לא הגרמנים.
ובכל זאת, ההשוואה שעשה שרון צולעת. מפני שצ'מברליין לא רצה להלחם בכלל, בעוד ג'ורג' דבליו "מת" להלחם, הוא רק אינו רוצה שזאת תהיה "מלחמה יהודית".
כמו הבריטים, שב-1939 נעלו את שערי "הבית הלאומי" של היהודים ערב השמדתם כי חיזרו אחרי הערבים שהעריצו את היטלר ("אבו עמאר" כינוהו), כמו שהיום הם סוגדים לבן לאדן.
וכמו האמריקנים, שהחזירו את אניית הפליטים סט. לואיס, אותה שלחו הגרמנים כדי לבחון עד כמה המערב אדיש לרדיפת יהודים. רוב האומללים ניספו, והיטלר קיבל את התשובה.
האמריקנים נעלו את שעריהם למרות שידעו על השמדת היהודים, כדי שלא להיחשד בניהול "מלחמה יהודית", נוכח התעמולה הנאצית כי בנות הברית נקראים לשפוך את דמם "למען היהודים". לכן גם לא נוצלה השמדת היהודים בתעמולה האנטי-נאצית, לכן לא הפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ.
באמריקה באותם הימים עוד היתה האנטישמיות גלויה. רק 6 מליון יהודים במאוחר השתנה האקלים הציבורי.
עד כמה היה המימסד היהודי האמריקני של אותם הימים נגוע בסתגלנות ובפחדנות, ניתן ללמוד מסיפורו של הלל קוק שנפטר השנה בשיבה טובה. תחת השם פיטר ברגסון ניסה להזעיק את אמריקה לפעול למען ההצלה: הקים וועדות, ארגן מיצעד של 300 רבנים, פרסם מודעות ענק ואף גייס אישים כאליאונור רוזוולט. אבל המימסד היהודי המתרפס אמר - לא! אסור להפריע ל"קואליציה הגדולה", אסור להבליט את הענין היהודי! רביי סטפן וייז, אבא הלל סילבר ונחום גולדמן חששו לקלקול היחסים עם משרד החוץ האמריקני, שמצידו הסתיר את האמת על ההשמדה ומנע כל מאמצי הצלה. נשמע מוכר?
בשיחה במשרד החוץ האמריקני ב-19.5.44 ציטט נחום גולדמן מפיו של וייז: "ברגסון (קוק) הוא אויב ליהודים כמו היטלר, מפני שפעילותו רק תגדיל את האנטישמיות באמריקה". נשמע מוכר?
ובכ'ז, קוק-ברגסון, בודד ומושמץ, השיג יותר מכל המימסדים. פקיד אנטישמי במשרד החוץ פוטר, ורוזוולט הקים את ה"וועד לפליטי המלחמה" שהציל נפשות.
אחרית דבר: מיד אחרי המלחמה פגש רוזוולט את המלך אבן סעוד על אניית מלחמה והתבטא, כי "ב-5 דקות" למד ממנו הכל על הבעייה היהודית. ג'ורג' דבליו לא היה יכול לומר זאת יותר טוב.
===================
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר , וחבר הנהלת מועצת יש"ע.
גם הציניות והצביעות שקדמו לבגידת המערב בצ'כים לא יפתיעו כאן. עצה ידידותית נתן ה"טיימס" הלונדוני - לסגת "כדי לעשות את צ'כוסלובקיה למדינה יותר הומוגנית, להיפטר מאוכלסיה זרה". נשמע מוכר? שרים בממשלת בריטניה מצאו אצל הנאצים "דרישות של מיעוט לאומי ליחס צודק", והיו אפילו שביקשו "להגן על האיש הקטן (הגרמני!) מול הבריון הצ'כי" (צ'רצ'יל, זכרונות). מעין דוד הגרמני מול גוליית הצ'כי. נשמע מוכר?
ולשתי הטרגדיות אותה הכותרת : שם פייסו את הטרור הנאצי למען "שלום בימינו", כאן מפייסים למען "שלום עכשיו".
אגב: הרמטכ"ל הגרמני קייטל נשאל אחרי המלחמה אם היתה גרמניה תוקפת את צ'כיה לו מעצמות המערב היו עומדות לצידה, והשיב: בוודאי שלא! היום גם ידוע, שתותחי הגרמנים לא יכלו להבקיע את ביצורי הצ'כים, ובכלל - הצבא הגרמני לא היה עדיין כשיר למלחמה. את צ'כוסלובקיה מחקה הפייסנות לא הגרמנים.
ובכל זאת, ההשוואה שעשה שרון צולעת. מפני שצ'מברליין לא רצה להלחם בכלל, בעוד ג'ורג' דבליו "מת" להלחם, הוא רק אינו רוצה שזאת תהיה "מלחמה יהודית".
כמו הבריטים, שב-1939 נעלו את שערי "הבית הלאומי" של היהודים ערב השמדתם כי חיזרו אחרי הערבים שהעריצו את היטלר ("אבו עמאר" כינוהו), כמו שהיום הם סוגדים לבן לאדן.
וכמו האמריקנים, שהחזירו את אניית הפליטים סט. לואיס, אותה שלחו הגרמנים כדי לבחון עד כמה המערב אדיש לרדיפת יהודים. רוב האומללים ניספו, והיטלר קיבל את התשובה.
האמריקנים נעלו את שעריהם למרות שידעו על השמדת היהודים, כדי שלא להיחשד בניהול "מלחמה יהודית", נוכח התעמולה הנאצית כי בנות הברית נקראים לשפוך את דמם "למען היהודים". לכן גם לא נוצלה השמדת היהודים בתעמולה האנטי-נאצית, לכן לא הפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ.
באמריקה באותם הימים עוד היתה האנטישמיות גלויה. רק 6 מליון יהודים במאוחר השתנה האקלים הציבורי.
עד כמה היה המימסד היהודי האמריקני של אותם הימים נגוע בסתגלנות ובפחדנות, ניתן ללמוד מסיפורו של הלל קוק שנפטר השנה בשיבה טובה. תחת השם פיטר ברגסון ניסה להזעיק את אמריקה לפעול למען ההצלה: הקים וועדות, ארגן מיצעד של 300 רבנים, פרסם מודעות ענק ואף גייס אישים כאליאונור רוזוולט. אבל המימסד היהודי המתרפס אמר - לא! אסור להפריע ל"קואליציה הגדולה", אסור להבליט את הענין היהודי! רביי סטפן וייז, אבא הלל סילבר ונחום גולדמן חששו לקלקול היחסים עם משרד החוץ האמריקני, שמצידו הסתיר את האמת על ההשמדה ומנע כל מאמצי הצלה. נשמע מוכר?
בשיחה במשרד החוץ האמריקני ב-19.5.44 ציטט נחום גולדמן מפיו של וייז: "ברגסון (קוק) הוא אויב ליהודים כמו היטלר, מפני שפעילותו רק תגדיל את האנטישמיות באמריקה". נשמע מוכר?
ובכ'ז, קוק-ברגסון, בודד ומושמץ, השיג יותר מכל המימסדים. פקיד אנטישמי במשרד החוץ פוטר, ורוזוולט הקים את ה"וועד לפליטי המלחמה" שהציל נפשות.
אחרית דבר: מיד אחרי המלחמה פגש רוזוולט את המלך אבן סעוד על אניית מלחמה והתבטא, כי "ב-5 דקות" למד ממנו הכל על הבעייה היהודית. ג'ורג' דבליו לא היה יכול לומר זאת יותר טוב.
===================
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר , וחבר הנהלת מועצת יש"ע.