אחרי קריסת התקרות של 'אולמי ורסאי' היה ברור לגמרי ששיטת בנייה זו מסוכנת. היה ברור גם-כן, שמתכנני התקרות וקבלני הביצוע שלהן צריכים לעמוד לדין. איש לא העלה על דעתו להזמינם לדיונים ולראיונות בענייני בנייה.
לא כך קרה בעניין קריסתן של תקרות אוסלו. הקונספציה של אוסלו התמוטטה עד היסוד, אבל אדריכלי רעיון-העיוועים הזה לא זו בלבד שאינם עומדים לדין, הם אפילו לא מרגישים צורך להתכבד ולשבת בבתיהם. מן הראוי היה שאותם אנשים לפחות יסתלקו מהחיים הציבוריים ויעשו את חשבון-נפשם על ההרפתקה המטורפת שלתוכה הכניסו מדינה שלמה, הרפתקה שמאות יהודים שילמו עליה בחייהם. אך לא, אותה חבורה, ברוב חוצפתה, מטיפה לנו מוסר מעל כל ערוץ ומרקע ואף בולמת בכל כוחה את הפקת הלקחים הנדרשת מקריסת תקרות אוסלו.
אין מקום לשתי מדינות
הלקח הברור והמרכזי של אירועי השנה האחרונה הוא, שהקמת ישות פלסטינית בליבה של ארץ-ישראל, לא זו בלבד שאינה מביאה שקט ושלום, אלא היא מגבירה לאין-ערוך את שפיכות-הדמים. ככל שישות זו תהיה חזקה יותר, כן תגבר רצחנותה ויוכפלו הסכנות האורבות ממנה.
גם אם לצרכים טקטיים יובילו ההסכמים עם המחבלים לתקופות מסויימות של שקט, ברור עכשיו לגמרי, שתקופות השקט ינוצלו על-ידי המחבלים להתעצמות ולהברחת נשק, וביום פקודה תפרוץ האש, והיא תהיה קשה ומסוכנת פי כמה.
הדבר נובע מעובדה בסיסית שאינה ניתנת לשינוי - זו כברת-ארץ קטנה, שאין בה משום לשתי ישויות מדיניות. יש מינימום הכרחי של שטח הדרוש לקיומה של מדינה. כאן מנסים להכניס שני עמים לשטחי-חנק, משולבים זה בתוך זה. ומכיוון שהערבים סבורים שכל הארץ שלהם ושאנחנו גזלנו אותה מהם, אך טבעי הוא שינסו להשתמש בכל האמצעים כדי לדחוק אותנו מכאן.
זאת האמת המרה שהתגלתה בועידת קמפ-דייוויד האחרונה - שהפלסטינים אינם מעוניינים בהצעה הנדיבה ביותר. הם אינם רוצים בקץ הסכסוך. הם רוצים הכול - את ירושלים וחיפה, את יפו ואשקלון. מכאן, שכל ויתור מצידנו ישמש קרש קפיצה להמשך המאבק, אלא שיעשה אותו קשה יותר, מסוכן יותר ורצחני יותר.
"ברצונו, נתנה לנו"
הלקח הזה ברור עכשיו לרובו ככולו של הציבור. מדוע אין הממשלה מיישמת את הלקח הנדרש ומתחילה לפעול כדי לנטרל את הפצצה שנבנתה כאן מאז אוסלו? משום שאדריכלי אוסלו נאבקים בעור שיניהם כדי למנוע את המהלך הזה. לא זו בלבד שהביאו עלינו את האסון, עכשיו הם מונעים את מלאכת שיקום ההריסות.
הם מכריזים מעל כל במה שאין אלטרנטיבה. נכון, אין אלטרנטיבה של 'הידברות' ושל 'משא-ומתן'. מעולם לא הייתה, אף שהשלו את הציבור לחשוב שאפשרות זו קיימת. אין כאן מקום לשתי מדינות, אלא אם-כן מישהו מעוניין במלחמת נצח עקובה מדם. יש רק אלטרנטיבה אחת - ארץ-ישראל בידי עם-ישראל.
זו האלטרנטיבה שמביא רש"י בפירושו לפסוק הראשון של התורה. מול טענת האומות "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים", אין היהודים מגמגמים דבר-מה על 'פשרה הוגנת' ועל 'זכות שיבה', אלא משיבים תשובה נחרצת, המייצגת נחישות אמיתית: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו - נתנה להם, וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו".
זו האלטרנטיבה היחידה, ואין בלתה. סביבה יש לבנות את האחדות היהודית. כאשר העמדה הזאת תישמע בנחישות ומתוך שכנוע פנימי, היא תשכנע גם את העולם. כי זה באמת הפתרון היחיד, הצודק - והמעשי.
=================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
לא כך קרה בעניין קריסתן של תקרות אוסלו. הקונספציה של אוסלו התמוטטה עד היסוד, אבל אדריכלי רעיון-העיוועים הזה לא זו בלבד שאינם עומדים לדין, הם אפילו לא מרגישים צורך להתכבד ולשבת בבתיהם. מן הראוי היה שאותם אנשים לפחות יסתלקו מהחיים הציבוריים ויעשו את חשבון-נפשם על ההרפתקה המטורפת שלתוכה הכניסו מדינה שלמה, הרפתקה שמאות יהודים שילמו עליה בחייהם. אך לא, אותה חבורה, ברוב חוצפתה, מטיפה לנו מוסר מעל כל ערוץ ומרקע ואף בולמת בכל כוחה את הפקת הלקחים הנדרשת מקריסת תקרות אוסלו.
אין מקום לשתי מדינות
הלקח הברור והמרכזי של אירועי השנה האחרונה הוא, שהקמת ישות פלסטינית בליבה של ארץ-ישראל, לא זו בלבד שאינה מביאה שקט ושלום, אלא היא מגבירה לאין-ערוך את שפיכות-הדמים. ככל שישות זו תהיה חזקה יותר, כן תגבר רצחנותה ויוכפלו הסכנות האורבות ממנה.
גם אם לצרכים טקטיים יובילו ההסכמים עם המחבלים לתקופות מסויימות של שקט, ברור עכשיו לגמרי, שתקופות השקט ינוצלו על-ידי המחבלים להתעצמות ולהברחת נשק, וביום פקודה תפרוץ האש, והיא תהיה קשה ומסוכנת פי כמה.
הדבר נובע מעובדה בסיסית שאינה ניתנת לשינוי - זו כברת-ארץ קטנה, שאין בה משום לשתי ישויות מדיניות. יש מינימום הכרחי של שטח הדרוש לקיומה של מדינה. כאן מנסים להכניס שני עמים לשטחי-חנק, משולבים זה בתוך זה. ומכיוון שהערבים סבורים שכל הארץ שלהם ושאנחנו גזלנו אותה מהם, אך טבעי הוא שינסו להשתמש בכל האמצעים כדי לדחוק אותנו מכאן.
זאת האמת המרה שהתגלתה בועידת קמפ-דייוויד האחרונה - שהפלסטינים אינם מעוניינים בהצעה הנדיבה ביותר. הם אינם רוצים בקץ הסכסוך. הם רוצים הכול - את ירושלים וחיפה, את יפו ואשקלון. מכאן, שכל ויתור מצידנו ישמש קרש קפיצה להמשך המאבק, אלא שיעשה אותו קשה יותר, מסוכן יותר ורצחני יותר.
"ברצונו, נתנה לנו"
הלקח הזה ברור עכשיו לרובו ככולו של הציבור. מדוע אין הממשלה מיישמת את הלקח הנדרש ומתחילה לפעול כדי לנטרל את הפצצה שנבנתה כאן מאז אוסלו? משום שאדריכלי אוסלו נאבקים בעור שיניהם כדי למנוע את המהלך הזה. לא זו בלבד שהביאו עלינו את האסון, עכשיו הם מונעים את מלאכת שיקום ההריסות.
הם מכריזים מעל כל במה שאין אלטרנטיבה. נכון, אין אלטרנטיבה של 'הידברות' ושל 'משא-ומתן'. מעולם לא הייתה, אף שהשלו את הציבור לחשוב שאפשרות זו קיימת. אין כאן מקום לשתי מדינות, אלא אם-כן מישהו מעוניין במלחמת נצח עקובה מדם. יש רק אלטרנטיבה אחת - ארץ-ישראל בידי עם-ישראל.
זו האלטרנטיבה שמביא רש"י בפירושו לפסוק הראשון של התורה. מול טענת האומות "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים", אין היהודים מגמגמים דבר-מה על 'פשרה הוגנת' ועל 'זכות שיבה', אלא משיבים תשובה נחרצת, המייצגת נחישות אמיתית: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו; ברצונו - נתנה להם, וברצונו - נטלה מהם ונתנה לנו".
זו האלטרנטיבה היחידה, ואין בלתה. סביבה יש לבנות את האחדות היהודית. כאשר העמדה הזאת תישמע בנחישות ומתוך שכנוע פנימי, היא תשכנע גם את העולם. כי זה באמת הפתרון היחיד, הצודק - והמעשי.
=================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.