ההשוואה לצ'כוסלובקיה היתה מהמוצדקות שבהשוואות ישראל, והנאום הקצר היה מהמרשימים והאפקטיביים שבנאומי שרון. כמה חבל שכל-כך מהר אריאל שרון נבהל מעצמו ובזיג-זג מן הסוג האהוד-ברקי, שחק עד דק את השפעת הדברים ואיבד את הקשבת העולם . אכן, צודקים כל המבקרים באומרם שלא יפה להעליב את ג'ורג' דבליו, שהוא ללא ספק בחור הגון, ובדיוק עכשיו היא שעתו היפה, שבה כל העולם הנאור מתייצב מאחוריו. אלא שזו בדיוק הנקודה: גם נוויל צ'מברליין היה באמת בחור הגון, וגם לו הריעו בהערצה המוני אנשים נאורים ושוחרי טוב בכל רחבי העולם החופשי, והאמינו בכל לב שזוהי שעתו היפה.
רק ימני קיצוני אחד בקצה הבלתי רלוונטי של המפה הפוליטית, ווינסטון צ'רצ'יל שמו, אמר לו: בגדת בצ'כוסלובקיה, בת בריתך. צ'מברליין עצמו, וכל העולם הנאור איתו, האמין באמת ובתמים שזו האשמה מגוחכת וחסרת שחר. הרי כל המתיחות המאיימת על שלמות העולם נובעת מהבעיה הסודטית. בסך הכל מדובר בהתעקשות של צ'כוסלובקיה הגדולה והחזקה מול מיעוט גרמני מדוכא שרק מבקש צדק והגדרה עצמית.
לא, ההשוואה הקולעת של שרון לא אומרת שערפאת הוא היטלר, ושמצבה של ישראל מול הפלשתינים דומה למצבה של צ'כוסלובקיה מול גרמניה. אין היטלר בסיפור הנוכחי, אבל יש גרמניה וכל היתר. בן דמותו של ערפאת בסיפור הבגידה בצ'כיה, הוא אחד קונרד הנליין, שאיש כבר לא זוכר היום את שמו (ואם חלילה תצליח התוכנית הפלשתינית, גם את שמו של ערפאת לא יזכרו). הנליין היה מנהיגו של המיעוט הגרמני שישב בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, שהוא ההרים השולטים על המעברים מגרמניה לצ'כיה. דרישתו היתה רק לתת אוטונומיה למיעוט הגרמני. זה הכל. כל המגשרים והמפשרים של העולם התגייסו למצוא פשרות והסדרי ביניים בין שאיפות הסודטים לבין חששות הממשלה הצ'כית מפני מלכודת גרמנית.
הנליין דחה את כל ההצעות, טירפד ברגע האחרון כל הסכם, ושוב ושוב העלה דרישות בלתי אפשריות חדשות, אחרי שהממשלה הצ'כית נכנעה לדרישותיו הקודמות. בדיוק כמו ערפאת. הוא תמיד נתן לפתאים ההגונים שמולו את ההרגשה שקצר מאוד המרחק עד להסדר כולל של הבעיה, אבל לא היתה לו שום כוונה להגיע לסיום הסכסוך. הוא ברח ממנו כל פעם מחדש ושוב העמיד עוד דרישה אחת, אבל הפתאים שוחרי הטוב, היו תמיד מאמינים שהפעם הזו היא באמת הפעם האחרונה, ואנחנו קרובים לפתרון יותר מאי פעם.
ומי שלא מאמין שאנשים נבונים יכולים להיות עד כדי כך פתאים, מוזמן לקרוא את ספרו מעורר הרחמים של דוקטור יוסי ביילין. בתחילה העולם הנאור ראה את התמונה האמיתית: צ'כוסלובקיה הקטנה, הדמוקרטית וההגונה, עומדת מול איום של העולם הגרמני הענק, המונהג בידי נבלות שאין לדעת למה הם מסוגלים, ושרוצה לראות אותה נמחקת מהמפה. לאט לאט הצליח קונרד הנליין למכור לחלק הנאור של העולם תמונה הפוכה: צ'כוסלובקיה הגדולה רומסת את המיעוט הגרמני הסודטי המסכן. השאלה הסודטית היא לב הסכסוך, כל המתיחות העולמית נגרמת רק בגללה, ופתרונה יביא שלום על אירופה.
כמה טוב, ונאור, והגיוני, היה להאמין בזה. היו בזה כל האשליות של אדם נאור: לא כל מי שנראה כמו מנוול הוא באמת מנוול, גם אנחנו אשמים ויש גם צדק של הצד השני. אין בעיה שאי אפשר לפתור במשא ומתן ורצון טוב, ומה שלא הסתדר במשא ומתן יסתדר בעוד יותר משא ומתן. אווירה טובה ויחס הוגן וצעדים בוני אמון, בהכרח יביאו את כל הצדדים להתנהג בהגיון. הרי זה האינטרס של כולם.
הסוף היה, למי שלא זוכר, שהבעיה הסודטית נפתרה וצ'כוסלובקיה נפטרה. אם הבנתי נכון את המסר ששלח שרון לבוש, זה מה שהוא אומר: עכשיו יותר מתמיד צריך להיות ברור שהבעיה הפלשתינית איננה לב הסכסוך, שערפאת הוא לא הסיבה אלא התירוץ. שמדינת ישראל לא עומדת מול הפלשתינים, אלא מול מאתיים מיליון ערבים, בעשרים מדינות, חלקן גדולות ועשירות וחזקות מאוד, וכולן - כולל אלה שחתמו איתנו על חוזה שלום - כולן רוצות לראות אותנו נמחקים מן המפה. היהודים הם המיעוט המאויים במזרח התיכון, והם הגורם היחיד באזור שסכנה תמידית נשקפת לקיומו. הפלשתינים הם התירוץ התורן של האומה הערבית כדי להחזיק את הסכסוך על אש תמידית, וכאשר תיפתר הבעיה שלהם, יהיה תירוץ אחר. מזה לא נובע שלא צריך למצוא הסדר לפלשתינים, אבל נובע שאסור לישראל ללכת להסדר שמחליש אותה ומחזק את המאיימים עליה, כי ברגע שהיא תחלש באופן משמעותי, היא תושמד. לא פחות.
הסכם אוסלו החליש את ישראל במידה ניכרת בכל קנה מידה. אני לא מציע לחזור מחר ולהשתלט על עזה, אבל אני מציע לזכור שכאשר שלטנו בעזה, וחיילינו רדפו אחרי ילדים משליכי אבנים בג'יבליה, מצבנו הבטחוני היה טוב לאין ערוך ממצבנו היום, היחסים הפנימיים בתוכנו היו טובים בהרבה מהיום, מצבנו הכלכלי היה טוב בהרבה, בתקשורת הבינלאומית נראינו יותר טוב, וגם מצבנו הבינלאומי המדיני היה פי מאה טוב יותר. אלה עובדות.
אז איפה טעינו? טעינו בראיית התמונה. התבלבלנו בשאלה מי גדול ומי קטן, מי מאיים ומי מאויים, מי הגון ומי מנוול, מה הסיבה ומה התירוץ. שכחנו את הלקח הצ'כוסלובקי.
===============
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בידיעות אחרונות בכ"ו תשרי תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
רק ימני קיצוני אחד בקצה הבלתי רלוונטי של המפה הפוליטית, ווינסטון צ'רצ'יל שמו, אמר לו: בגדת בצ'כוסלובקיה, בת בריתך. צ'מברליין עצמו, וכל העולם הנאור איתו, האמין באמת ובתמים שזו האשמה מגוחכת וחסרת שחר. הרי כל המתיחות המאיימת על שלמות העולם נובעת מהבעיה הסודטית. בסך הכל מדובר בהתעקשות של צ'כוסלובקיה הגדולה והחזקה מול מיעוט גרמני מדוכא שרק מבקש צדק והגדרה עצמית.
לא, ההשוואה הקולעת של שרון לא אומרת שערפאת הוא היטלר, ושמצבה של ישראל מול הפלשתינים דומה למצבה של צ'כוסלובקיה מול גרמניה. אין היטלר בסיפור הנוכחי, אבל יש גרמניה וכל היתר. בן דמותו של ערפאת בסיפור הבגידה בצ'כיה, הוא אחד קונרד הנליין, שאיש כבר לא זוכר היום את שמו (ואם חלילה תצליח התוכנית הפלשתינית, גם את שמו של ערפאת לא יזכרו). הנליין היה מנהיגו של המיעוט הגרמני שישב בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים, שהוא ההרים השולטים על המעברים מגרמניה לצ'כיה. דרישתו היתה רק לתת אוטונומיה למיעוט הגרמני. זה הכל. כל המגשרים והמפשרים של העולם התגייסו למצוא פשרות והסדרי ביניים בין שאיפות הסודטים לבין חששות הממשלה הצ'כית מפני מלכודת גרמנית.
הנליין דחה את כל ההצעות, טירפד ברגע האחרון כל הסכם, ושוב ושוב העלה דרישות בלתי אפשריות חדשות, אחרי שהממשלה הצ'כית נכנעה לדרישותיו הקודמות. בדיוק כמו ערפאת. הוא תמיד נתן לפתאים ההגונים שמולו את ההרגשה שקצר מאוד המרחק עד להסדר כולל של הבעיה, אבל לא היתה לו שום כוונה להגיע לסיום הסכסוך. הוא ברח ממנו כל פעם מחדש ושוב העמיד עוד דרישה אחת, אבל הפתאים שוחרי הטוב, היו תמיד מאמינים שהפעם הזו היא באמת הפעם האחרונה, ואנחנו קרובים לפתרון יותר מאי פעם.
ומי שלא מאמין שאנשים נבונים יכולים להיות עד כדי כך פתאים, מוזמן לקרוא את ספרו מעורר הרחמים של דוקטור יוסי ביילין. בתחילה העולם הנאור ראה את התמונה האמיתית: צ'כוסלובקיה הקטנה, הדמוקרטית וההגונה, עומדת מול איום של העולם הגרמני הענק, המונהג בידי נבלות שאין לדעת למה הם מסוגלים, ושרוצה לראות אותה נמחקת מהמפה. לאט לאט הצליח קונרד הנליין למכור לחלק הנאור של העולם תמונה הפוכה: צ'כוסלובקיה הגדולה רומסת את המיעוט הגרמני הסודטי המסכן. השאלה הסודטית היא לב הסכסוך, כל המתיחות העולמית נגרמת רק בגללה, ופתרונה יביא שלום על אירופה.
כמה טוב, ונאור, והגיוני, היה להאמין בזה. היו בזה כל האשליות של אדם נאור: לא כל מי שנראה כמו מנוול הוא באמת מנוול, גם אנחנו אשמים ויש גם צדק של הצד השני. אין בעיה שאי אפשר לפתור במשא ומתן ורצון טוב, ומה שלא הסתדר במשא ומתן יסתדר בעוד יותר משא ומתן. אווירה טובה ויחס הוגן וצעדים בוני אמון, בהכרח יביאו את כל הצדדים להתנהג בהגיון. הרי זה האינטרס של כולם.
הסוף היה, למי שלא זוכר, שהבעיה הסודטית נפתרה וצ'כוסלובקיה נפטרה. אם הבנתי נכון את המסר ששלח שרון לבוש, זה מה שהוא אומר: עכשיו יותר מתמיד צריך להיות ברור שהבעיה הפלשתינית איננה לב הסכסוך, שערפאת הוא לא הסיבה אלא התירוץ. שמדינת ישראל לא עומדת מול הפלשתינים, אלא מול מאתיים מיליון ערבים, בעשרים מדינות, חלקן גדולות ועשירות וחזקות מאוד, וכולן - כולל אלה שחתמו איתנו על חוזה שלום - כולן רוצות לראות אותנו נמחקים מן המפה. היהודים הם המיעוט המאויים במזרח התיכון, והם הגורם היחיד באזור שסכנה תמידית נשקפת לקיומו. הפלשתינים הם התירוץ התורן של האומה הערבית כדי להחזיק את הסכסוך על אש תמידית, וכאשר תיפתר הבעיה שלהם, יהיה תירוץ אחר. מזה לא נובע שלא צריך למצוא הסדר לפלשתינים, אבל נובע שאסור לישראל ללכת להסדר שמחליש אותה ומחזק את המאיימים עליה, כי ברגע שהיא תחלש באופן משמעותי, היא תושמד. לא פחות.
הסכם אוסלו החליש את ישראל במידה ניכרת בכל קנה מידה. אני לא מציע לחזור מחר ולהשתלט על עזה, אבל אני מציע לזכור שכאשר שלטנו בעזה, וחיילינו רדפו אחרי ילדים משליכי אבנים בג'יבליה, מצבנו הבטחוני היה טוב לאין ערוך ממצבנו היום, היחסים הפנימיים בתוכנו היו טובים בהרבה מהיום, מצבנו הכלכלי היה טוב בהרבה, בתקשורת הבינלאומית נראינו יותר טוב, וגם מצבנו הבינלאומי המדיני היה פי מאה טוב יותר. אלה עובדות.
אז איפה טעינו? טעינו בראיית התמונה. התבלבלנו בשאלה מי גדול ומי קטן, מי מאיים ומי מאויים, מי הגון ומי מנוול, מה הסיבה ומה התירוץ. שכחנו את הלקח הצ'כוסלובקי.
===============
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בידיעות אחרונות בכ"ו תשרי תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".