לא מקרה הוא שצעדו הפוליטי האחרון של גנדי היה התפטרות מהממשלה על רקע הורדת צה"ל מהגבעות סביב היישוב היהודי בחברון אבו סנינה וחרת אשייך. ישיבתו בממשלה הסבה לו קשיים לא מעטים; בשיחות איתו יכולת להרגיש אילו תסכולים נאלץ לעבור שם, במאבק סיזיפי, תוך שהוא סופג ביקורת מחבריו ושותפיו לדרך, ולנסות "להשפיע מבפנים". הוא עמד בניסיונות רבים, אך בדבר אחד הוא כבר לא היה יכול לעמוד: במה שהוא ראה כנטישת יהודי חברון, הפקרת בטחונם והחזרת הרוצחים לגבעות. באיזו שמחה ואפילו בשמץ גאווה התקשר אלי בחצות לילה בחול המועד, לאחר שהמחבלים ירו ופצעו שתי נשים יהודיות בתוך קהל האלפים ליד מערת המכפלה, ובישר לי שהצליח להביא לכך שצה"ל יעלה ויתפוס את הגבעות; וקל לשער איזה כאב ואכזבה גרמה לו ההחלטה להוריד מהן את חיילי צה"ל ובמקומם להעלות לשם את מחבלי ג'בריל רג'וב, ודווקא בידיהם להפקיד את בטחון חברון.
לכן עשה את הצעד הפוליטי האחרון בחייו עזיבת הממשלה, שלדעתו הפקירה את חברון, הן את תושביה והן את המבקרים הרבים בעיר האבות.
גנדי ביקר בחברון פעמים רבות, כקצין, כאזרח, כח"כ וכשר, כמנהיג פוליטי וכחבר. הוא הכיר את העיר היטב, ידע את תולדותיה ואת אנשיה ולעיתים אף הפתיע אותנו בבקיאות בפרטים מתולדות העיר. בזמן כהונתו כאלוף פיקוד מרכז חקר את מערת המכפלה, ולעיתים רמז כצופן סוד על תגליותיו בה; אך קשריו עם חברון לא החלו רק בדורנו. משפחתו, משפחת זאבי, היתה משפחה חברונית ותיקה, וכמה מרבני העיר בדורות הקודמים נמנו עליה. גנדי נהג לספר כיצד נשלח אביו ע"י יצחק בן צבי, ראש הוועד הלאומי, לחקור את המצב בעיר אחרי פרעות תרפ"ט את ההרס בבית העלמין העתיק וברובע היהודי. בחברון השתלבה תפיסתו הלאומית-יהודית עם בקיאותו וידענותו.
לפני מספר שנים הוא הזעיק אותי בבהילות, וסיפר לי שגילה ארכיון תמונות נסתר, ובו תמונות של פרעות תרפ"ט בחברון, הנרצחים, הבתים והניצולים והפצועים. הוא החליט להוציא לאור את התמונות בספר, שקרא לו - ולא במקרה - "טבח חברון". הוא השקיע מאמצים רבים, השיג אמצעים, והוציא את הספר, אחד מעשרות הספרים שההדיר והוציא לאור. ספר זה היה חשוב לו במיוחד; פעמים רבות, באירועים המוניים ובחגים בחברון הוא עמד בעצמו, יחד עם יעל תבדל"א, ליד השולחן בו נמכרו הספרים, ושמח לתיתם במו ידיו לקונים ומתעניינים.
גנדי עמד לימיננו בכל עת. בכל רגע של משבר ומצוקה הוא הגיע, תמך ועודד, ושמח כמובן גם לבוא בכל ארוע של שמחה ובעצרות חג. לא היה מכתב אחד שאליו לא התייחס ובו לא טיפל. הוא תמך במתיישבי חברון בסבלם ובאשרם, וסייע בכל בעיה, אף בבעיות הרבות מול המערכת המשטרתית והמשפטית. הוא סירב להצטרף לממשלת נתניהו, לאחר שהודיע לו שאינו מבטל את הסכם חברון, ויסתפק ב"מיזעור נזקים"; אם כך, אמר לנתניהו: לא יהא חלקי עמך. כל צעד של התקדמות בחברון הוא ליווה, ובכל מאבק השתתף. הוא חיבר את הישוב המתחדש בחברון עם ארץ ישראל ההיסטורית, הלוחמת והעובדת. יחד איתו יכולת להרגיש תחושת שרשים, עומק ויציבות. הוא נפל על קידוש השם, העם והארץ, בידי אותם מרצחים נתעבים, שלמאבק נגדם הקדיש את חיו. לכתו יצר חלל כבד. אני חש, כרבים, שעמוד תווך מרכזי נפל.
בביקורו האחרון בחברון, בחול המועד סוכות, היה מאושר לראות את דגלי ישראל מתנופפים מעל הגבעות. כתמיד, התעקש להגיע לכל מקום, ושוחח עם כל חייל וקצין, תוך בקיאות בכל פרט. ישבנו יחד בסוכה ושתינו "לחיים", לכבוד החג ותקומת עם ישראל בארצו. מי יכול היה לשער שזה יהיה ביקורו האחרון.
צוואתו היתה, כפי שאמר תמיד, "לחסל את הרשעות הפלסטינית". מי שרוצה להמשיך את פעלו ולהיות נאמן לזכרו, ולעשות את מה הוא היה רוצה, יציב משימה מוסרית לאומית זאת כמרכזית בפעלו. הישוב בחברון, כנדבך מרכזי בחומה מול הטרור הערבי, ימשיך בעזרת השם ויתחזק, ושמו של גנדי, רחבעם עמיקם זאבי, יצטרף לתולדות חברון וגיבוריה.
לכן עשה את הצעד הפוליטי האחרון בחייו עזיבת הממשלה, שלדעתו הפקירה את חברון, הן את תושביה והן את המבקרים הרבים בעיר האבות.
גנדי ביקר בחברון פעמים רבות, כקצין, כאזרח, כח"כ וכשר, כמנהיג פוליטי וכחבר. הוא הכיר את העיר היטב, ידע את תולדותיה ואת אנשיה ולעיתים אף הפתיע אותנו בבקיאות בפרטים מתולדות העיר. בזמן כהונתו כאלוף פיקוד מרכז חקר את מערת המכפלה, ולעיתים רמז כצופן סוד על תגליותיו בה; אך קשריו עם חברון לא החלו רק בדורנו. משפחתו, משפחת זאבי, היתה משפחה חברונית ותיקה, וכמה מרבני העיר בדורות הקודמים נמנו עליה. גנדי נהג לספר כיצד נשלח אביו ע"י יצחק בן צבי, ראש הוועד הלאומי, לחקור את המצב בעיר אחרי פרעות תרפ"ט את ההרס בבית העלמין העתיק וברובע היהודי. בחברון השתלבה תפיסתו הלאומית-יהודית עם בקיאותו וידענותו.
לפני מספר שנים הוא הזעיק אותי בבהילות, וסיפר לי שגילה ארכיון תמונות נסתר, ובו תמונות של פרעות תרפ"ט בחברון, הנרצחים, הבתים והניצולים והפצועים. הוא החליט להוציא לאור את התמונות בספר, שקרא לו - ולא במקרה - "טבח חברון". הוא השקיע מאמצים רבים, השיג אמצעים, והוציא את הספר, אחד מעשרות הספרים שההדיר והוציא לאור. ספר זה היה חשוב לו במיוחד; פעמים רבות, באירועים המוניים ובחגים בחברון הוא עמד בעצמו, יחד עם יעל תבדל"א, ליד השולחן בו נמכרו הספרים, ושמח לתיתם במו ידיו לקונים ומתעניינים.
גנדי עמד לימיננו בכל עת. בכל רגע של משבר ומצוקה הוא הגיע, תמך ועודד, ושמח כמובן גם לבוא בכל ארוע של שמחה ובעצרות חג. לא היה מכתב אחד שאליו לא התייחס ובו לא טיפל. הוא תמך במתיישבי חברון בסבלם ובאשרם, וסייע בכל בעיה, אף בבעיות הרבות מול המערכת המשטרתית והמשפטית. הוא סירב להצטרף לממשלת נתניהו, לאחר שהודיע לו שאינו מבטל את הסכם חברון, ויסתפק ב"מיזעור נזקים"; אם כך, אמר לנתניהו: לא יהא חלקי עמך. כל צעד של התקדמות בחברון הוא ליווה, ובכל מאבק השתתף. הוא חיבר את הישוב המתחדש בחברון עם ארץ ישראל ההיסטורית, הלוחמת והעובדת. יחד איתו יכולת להרגיש תחושת שרשים, עומק ויציבות. הוא נפל על קידוש השם, העם והארץ, בידי אותם מרצחים נתעבים, שלמאבק נגדם הקדיש את חיו. לכתו יצר חלל כבד. אני חש, כרבים, שעמוד תווך מרכזי נפל.
בביקורו האחרון בחברון, בחול המועד סוכות, היה מאושר לראות את דגלי ישראל מתנופפים מעל הגבעות. כתמיד, התעקש להגיע לכל מקום, ושוחח עם כל חייל וקצין, תוך בקיאות בכל פרט. ישבנו יחד בסוכה ושתינו "לחיים", לכבוד החג ותקומת עם ישראל בארצו. מי יכול היה לשער שזה יהיה ביקורו האחרון.
צוואתו היתה, כפי שאמר תמיד, "לחסל את הרשעות הפלסטינית". מי שרוצה להמשיך את פעלו ולהיות נאמן לזכרו, ולעשות את מה הוא היה רוצה, יציב משימה מוסרית לאומית זאת כמרכזית בפעלו. הישוב בחברון, כנדבך מרכזי בחומה מול הטרור הערבי, ימשיך בעזרת השם ויתחזק, ושמו של גנדי, רחבעם עמיקם זאבי, יצטרף לתולדות חברון וגיבוריה.