את מי שבוכה היום אין לי במה לעודד. זה באמת זמן לבכות, והלוואי שהייתי יודע במה להתנחם. האוייב אכן היכה אותנו במקום נורא כואב, כואב עד מוות. הם הרגו את אחד מגדולי האוהבים של ארץ ישראל, בדיוק בזמן שהארץ על סף התייבשות ממחסור באוהבים, והיובש הזה משתקף במיוחד בתמונת הפוליטיקה שלנו, הצחיחה והערירית והחפה מאהבה. גנדי היה שם מין נוה מדבר ירוק, עץ שתול על מים. עשרות שנים בפוליטיקה לא בלבלו אותו לרגע בדעת טוב ורע, ולא השחיתו אותו בכלום.
"איש נעים", אמר עליו יוסי שריד, והפעם הזאת בכנות. והיחס האישי אליו במשכן הקנאה והשנאה והתחרות, היה מין פלא קטן בפני עצמו. מופת לנפלאות שיכולים לחולל סביבם דברים פשוטים כמו אהבת הארץ, אהבת האדם, ויושר אישי. הוא הרי השמיע שם את הדעות המרגיזות ביותר, ואמר את הדברים בגלוי, על השולחן ובלי לעשות שום הנחות. באגף השמאלי הוא אמור היה להיות האיש השנוא ביותר. הוא לא החניף לעיתונאים, וגם לא ישב בפורומים של הידברות, ומעולם לא הלך בשיטת בואו-נמצא-את-המכנה-המשותף, אני אלך לקראתכם ואתם תלכו לקראתי. ואנחנו תמיד חשבנו שאצלנו אי אפשר לנהל ויכוח מר ללא משטמה אישית, וכמה שונאים בתנועת העבודה את מי שיצא משם והלך לימין. אבל את גנדי אהבו.
וכשחושבים על זה, גם במחנה הימין היית מצפה שיהיו לו שונאים. איזה פוליטיקאי אוהב את מי שמעמיד לפניו כל הזמן את הראי המוסרי והאידיאולוגי, ומתחרה בו בתוך המחנה שלו. אבל באופן מוזר, את גנדי אהבו. הוא היה עקשן וג'נטלמן, אבל זה לא הסבר מספיק.
קל יותר להבין למה אנחנו, הציונות הדתית, נמשכנו אליו, ואולי מכאן גם הסבר כלשהו לכל היתר. במשך שני דורות, בואו נודה על האמת, רצנו אחריהם בכל מאודנו. מי זה "הם"? אל תתפסו אותי במילה ואל תצפו להגדרה מדוייקת. ולמה רצנו? כי אהבנו אותם. ולמה היינו צריכים לרוץ? כי הם כל הזמן פתחו רווח, ולא רצו שנלך איתם.
במילים קצת פחות מביישות, אפשר לומר שנאבקנו להגיע לעמדת שוויון עם הציונים החילונים מקימי המדינה. על-פי דרכנו האמונית שאלנו את עצמנו, מדוע ריבונו של עולם בחר בהם ולא בנו, להביא על ידם את קיבוץ הגלויות ובניין הארץ והקמת המדינה. ובליבנו ידענו את התשובה: מפני שהם ארץ ישראל העובדת, החורשת את שבילי הארץ ברגליה, המוסרת את נפשה על הארץ, האומרת שירה, היודעת תנ"ך, האוהבת את הלשון העברית, המטפחת גבורה לאומית וצניעות אישית. ובכל אלה, אנחנו שומרי התורה פיגרנו אחריהם.
ארבעים שנה רצנו ורצנו, הדבקנו את הפיגור, ובסוף הגענו אליהם. ואז גילינו שהם כבר לא קיימים. תם כל הדור של אוהבי הארץ ובוניה במסירות נפש, המדובקים ומדקדקים בלשון העברית, היודעים תנ"ך, והולכים בשדות, ולובשים רוח גבורה מתוך צניעות. במקום כל הדור כולו היה שם כמעט רק הוא לבדו. רחבעם זאבי.
ובשל כך, אולי, אהבו אותו גם בני מחנות פוליטיים ונפשיים אחרים. מתוך געגועים שקשה להודות בהם, לדור מקימי המדינה. ובשנים האחרונות הוא היה הדור. ולהבדיל אלף הבדלות, אולי באינטואיציה, בלא מודע, גם בני הבליעל חשו את זה כשבחרו בו לקורבן. הם הרגו לנו דור.
* * *
"האחריות כולה מוטלת על ערפאת", אמר ראש הממשלה בכנסת אחרי הרצח. וזו טעות. האשמה היא שמוטלת על ערפאת, אבל האחריות מוטלת על שרון. אסור לבלבל בין שני המושגים: האשמה היא התשובה לשאלה מי צריך לשאת בעונש. האחריות היא התשובה לשאלה מי צריך לדאוג שהאשמים יבואו על עונשם , ולפעול כדי שהפשע לא יישנה עוד.
הבלבול הזה בין אשמה לבין אחריות הורג אותנו, פשוטו כמשמעו. שום אחריות איננה מוטלת על ערפאת, הוא ישות בלתי אחראית בעליל. כל האשמה על ראשו, וכל האחריות על ראשנו.
ואתה - אדוני ראש הממשלה - אתה עכשיו ראשנו. עליך האחריות לתקן, להרתיע, ולנקום.
===================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "מקור ראשון" ב' חשון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
"איש נעים", אמר עליו יוסי שריד, והפעם הזאת בכנות. והיחס האישי אליו במשכן הקנאה והשנאה והתחרות, היה מין פלא קטן בפני עצמו. מופת לנפלאות שיכולים לחולל סביבם דברים פשוטים כמו אהבת הארץ, אהבת האדם, ויושר אישי. הוא הרי השמיע שם את הדעות המרגיזות ביותר, ואמר את הדברים בגלוי, על השולחן ובלי לעשות שום הנחות. באגף השמאלי הוא אמור היה להיות האיש השנוא ביותר. הוא לא החניף לעיתונאים, וגם לא ישב בפורומים של הידברות, ומעולם לא הלך בשיטת בואו-נמצא-את-המכנה-המשותף, אני אלך לקראתכם ואתם תלכו לקראתי. ואנחנו תמיד חשבנו שאצלנו אי אפשר לנהל ויכוח מר ללא משטמה אישית, וכמה שונאים בתנועת העבודה את מי שיצא משם והלך לימין. אבל את גנדי אהבו.
וכשחושבים על זה, גם במחנה הימין היית מצפה שיהיו לו שונאים. איזה פוליטיקאי אוהב את מי שמעמיד לפניו כל הזמן את הראי המוסרי והאידיאולוגי, ומתחרה בו בתוך המחנה שלו. אבל באופן מוזר, את גנדי אהבו. הוא היה עקשן וג'נטלמן, אבל זה לא הסבר מספיק.
קל יותר להבין למה אנחנו, הציונות הדתית, נמשכנו אליו, ואולי מכאן גם הסבר כלשהו לכל היתר. במשך שני דורות, בואו נודה על האמת, רצנו אחריהם בכל מאודנו. מי זה "הם"? אל תתפסו אותי במילה ואל תצפו להגדרה מדוייקת. ולמה רצנו? כי אהבנו אותם. ולמה היינו צריכים לרוץ? כי הם כל הזמן פתחו רווח, ולא רצו שנלך איתם.
במילים קצת פחות מביישות, אפשר לומר שנאבקנו להגיע לעמדת שוויון עם הציונים החילונים מקימי המדינה. על-פי דרכנו האמונית שאלנו את עצמנו, מדוע ריבונו של עולם בחר בהם ולא בנו, להביא על ידם את קיבוץ הגלויות ובניין הארץ והקמת המדינה. ובליבנו ידענו את התשובה: מפני שהם ארץ ישראל העובדת, החורשת את שבילי הארץ ברגליה, המוסרת את נפשה על הארץ, האומרת שירה, היודעת תנ"ך, האוהבת את הלשון העברית, המטפחת גבורה לאומית וצניעות אישית. ובכל אלה, אנחנו שומרי התורה פיגרנו אחריהם.
ארבעים שנה רצנו ורצנו, הדבקנו את הפיגור, ובסוף הגענו אליהם. ואז גילינו שהם כבר לא קיימים. תם כל הדור של אוהבי הארץ ובוניה במסירות נפש, המדובקים ומדקדקים בלשון העברית, היודעים תנ"ך, והולכים בשדות, ולובשים רוח גבורה מתוך צניעות. במקום כל הדור כולו היה שם כמעט רק הוא לבדו. רחבעם זאבי.
ובשל כך, אולי, אהבו אותו גם בני מחנות פוליטיים ונפשיים אחרים. מתוך געגועים שקשה להודות בהם, לדור מקימי המדינה. ובשנים האחרונות הוא היה הדור. ולהבדיל אלף הבדלות, אולי באינטואיציה, בלא מודע, גם בני הבליעל חשו את זה כשבחרו בו לקורבן. הם הרגו לנו דור.
* * *
"האחריות כולה מוטלת על ערפאת", אמר ראש הממשלה בכנסת אחרי הרצח. וזו טעות. האשמה היא שמוטלת על ערפאת, אבל האחריות מוטלת על שרון. אסור לבלבל בין שני המושגים: האשמה היא התשובה לשאלה מי צריך לשאת בעונש. האחריות היא התשובה לשאלה מי צריך לדאוג שהאשמים יבואו על עונשם , ולפעול כדי שהפשע לא יישנה עוד.
הבלבול הזה בין אשמה לבין אחריות הורג אותנו, פשוטו כמשמעו. שום אחריות איננה מוטלת על ערפאת, הוא ישות בלתי אחראית בעליל. כל האשמה על ראשו, וכל האחריות על ראשנו.
ואתה - אדוני ראש הממשלה - אתה עכשיו ראשנו. עליך האחריות לתקן, להרתיע, ולנקום.
===================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "מקור ראשון" ב' חשון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".