"מכוח הלהט הלאומי ובהדרכת גורמי חוץ ועזרתם בציוד עברו הערבים מהסתערות המונים פרועים לשיטת התקפה והטרדה מתמידות של כנופיות מאורגנות ומאומנות, ליריות על התחבורה היהודית ולמיקוש דרכיה, לפגיעה מתמדת ביחידים יהודים בכל מקום שניתן לפגוע בהם; תוך זמן קצר נוספו גם שריפת שדות ויערות ויריות במכבי הדלקות. ... הערבים לא הצליחו אמנם לפרוץ ולהחריב אף נקודת-ישוב יהודית אחת, אך מחוץ לגדר הומטרה אש לילה-לילה, נרצחו יהודים אף לאור היום ונהרס עמל שנים. ... בציבור עלתה וגברה התביעה לשים קץ להבלגה, לפרוץ את המצור ע"י תגובה על מעשי הערבים כדרכם. חסידי ההבלגה טענו נוסף על הנימוק המוסרי שהאויב היה לאומי-קנאי ולא היה עשוי להרתע מקורבנות בני-עמו אלא להתלהב מהם. ... לאחר משבר התדהמה הראשון נתגלה כוחה של ההגנה בחישוף דרכים חדשות למלחמתה. הפתרונות לבעיות האסטרטגיות והטקטיות החדשות באו ב-3 דרכים: 1) המעבר מהגנה עצמית לניידות צבאית; 2) הזרוע הלגאלית; 3) חומה ומגדל".
הקטע הנ"ל איננו לקוח מפי 'הימין' היום. הוא לקוח ככתבו וכלשונו מן הערך "הגנה" באנציקלופדיה העברית (י"ג, 403). ההיסטוריה נראית כחוזרת על עצמה, למרות שבין מאורעות 1936-1939 לבין מלחמת אוסלו של ימינו חלו מהפכים אדירים בהיסטוריה היהודית. למרות השואה ולמרות הקמת המדינה וצה"ל, הנהגת היישוב/המדינה מבליגה הרבה ומגיבה לאט, עד שתגיע בלית-ברירה להחלטה הבלתי-נמנעת להשתמש ב-3 הדרכים הנ"ל.
ב-9 בנובמבר 1937, יצאו חמישה פועלים יהודים לעבודה בשדה בקריית-ענבים. החמישה כותרו על-ידי כנופיה ערבית ולאחר חילופי יריות הרגו הפורעים את החמישה ושדדו את רוביהם. על שמם של ההרוגים הוקם מאוחר יותר היישוב (במושגים של ימינו: התנחלות, תשובה ציונית הולמת) מעלה החמישה. הרצח היכה בתדהמה את היישוב היהודי בירושלים, אולם למרות הכאב והזעם, קראו ראשי הסוכנות היהודית לאיפוק ולהבלגה.
כעבור חמישה ימים, ב-14 בנובמבר 1937, יצאו יחידות האצ"ל למבצע רחב-היקף נגד הפורעים. יום זה ידוע כיום שבירת ההבלגה. המיפנה אושר על-ידי זאב ז'בוטינסקי. דוד רזיאל, לימים מפקד האצ"ל, הסביר את מהות המעבר מהבלגה והגנה ליוזמה ולהתקפה: "פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו ברור שאי-אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף הגנה כזאת נקראת 'הגנה פסיבית' וסופה מפלה וחורבן. כל החישובים האלה מובילים למסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו צד לוחם, שאינו בא לדכא אחרים אלא להציל את חירותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת דרך ההתקפה. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו (דוד ניב, מערכות האצ"ל, ב' 41).
אין מה להוסיף על הדברים הנ"ל, הנכונים עכשיו בדיוק כמו אז, בנובמבר 1937. אחרי למעלה משמונה שנים של הימור חסר אחריות באצטלה של "תהליך שלום" אין ישראל יכולה להמר שוב, ולפיכך עליה לעשות, גם אם באיחור, את הצעדים החיוניים לקיומה ולביטחונה. כאשר שני עמים נאבקים על אותה ארץ ועל אותה בירה, הצד הבוטח בדרכו עתיד לנצח. כאשר עם אחד מתנכר למולדתו, מזלזל בשפתו, בז למסורתו, פוגע בחלוציו, מעדיף לדבר עם אויביו במקום עם אחיו, הוא מבצע תהליך של התאבדות. שמונה שנותיו של "תהליך השלום" המשיחי, ובמיוחד השנה של מלחמת אוסלו, הבהירו לרוב הישראלים את אופיו היומרני ואת תוצאתו האובדנית. על כן יש חשיבות רבה לשיקום עכשיו: ציונות עכשיו. זו משימתו החשובה ביותר של אריאל שרון. שוב הגיע יום שבירת ההבלגה.
לו יהי יום הרצח של האלוף והשר רחבעם זאבי גנדי גם יום שבירת ההבלגה ויום המהפך במלחמת אוסלו. "שר וגדול נפל היום הזה בישראל" אמר דוד המלך (שמואל ב', ג', כ"ח).
======================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
הקטע הנ"ל איננו לקוח מפי 'הימין' היום. הוא לקוח ככתבו וכלשונו מן הערך "הגנה" באנציקלופדיה העברית (י"ג, 403). ההיסטוריה נראית כחוזרת על עצמה, למרות שבין מאורעות 1936-1939 לבין מלחמת אוסלו של ימינו חלו מהפכים אדירים בהיסטוריה היהודית. למרות השואה ולמרות הקמת המדינה וצה"ל, הנהגת היישוב/המדינה מבליגה הרבה ומגיבה לאט, עד שתגיע בלית-ברירה להחלטה הבלתי-נמנעת להשתמש ב-3 הדרכים הנ"ל.
ב-9 בנובמבר 1937, יצאו חמישה פועלים יהודים לעבודה בשדה בקריית-ענבים. החמישה כותרו על-ידי כנופיה ערבית ולאחר חילופי יריות הרגו הפורעים את החמישה ושדדו את רוביהם. על שמם של ההרוגים הוקם מאוחר יותר היישוב (במושגים של ימינו: התנחלות, תשובה ציונית הולמת) מעלה החמישה. הרצח היכה בתדהמה את היישוב היהודי בירושלים, אולם למרות הכאב והזעם, קראו ראשי הסוכנות היהודית לאיפוק ולהבלגה.
כעבור חמישה ימים, ב-14 בנובמבר 1937, יצאו יחידות האצ"ל למבצע רחב-היקף נגד הפורעים. יום זה ידוע כיום שבירת ההבלגה. המיפנה אושר על-ידי זאב ז'בוטינסקי. דוד רזיאל, לימים מפקד האצ"ל, הסביר את מהות המעבר מהבלגה והגנה ליוזמה ולהתקפה: "פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו ברור שאי-אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף הגנה כזאת נקראת 'הגנה פסיבית' וסופה מפלה וחורבן. כל החישובים האלה מובילים למסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו צד לוחם, שאינו בא לדכא אחרים אלא להציל את חירותו ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת דרך ההתקפה. הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו (דוד ניב, מערכות האצ"ל, ב' 41).
אין מה להוסיף על הדברים הנ"ל, הנכונים עכשיו בדיוק כמו אז, בנובמבר 1937. אחרי למעלה משמונה שנים של הימור חסר אחריות באצטלה של "תהליך שלום" אין ישראל יכולה להמר שוב, ולפיכך עליה לעשות, גם אם באיחור, את הצעדים החיוניים לקיומה ולביטחונה. כאשר שני עמים נאבקים על אותה ארץ ועל אותה בירה, הצד הבוטח בדרכו עתיד לנצח. כאשר עם אחד מתנכר למולדתו, מזלזל בשפתו, בז למסורתו, פוגע בחלוציו, מעדיף לדבר עם אויביו במקום עם אחיו, הוא מבצע תהליך של התאבדות. שמונה שנותיו של "תהליך השלום" המשיחי, ובמיוחד השנה של מלחמת אוסלו, הבהירו לרוב הישראלים את אופיו היומרני ואת תוצאתו האובדנית. על כן יש חשיבות רבה לשיקום עכשיו: ציונות עכשיו. זו משימתו החשובה ביותר של אריאל שרון. שוב הגיע יום שבירת ההבלגה.
לו יהי יום הרצח של האלוף והשר רחבעם זאבי גנדי גם יום שבירת ההבלגה ויום המהפך במלחמת אוסלו. "שר וגדול נפל היום הזה בישראל" אמר דוד המלך (שמואל ב', ג', כ"ח).
======================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.