לאחרונה נשמעו קולות במחנה הימין כי יש לקחת מעראפת את פרס נובל לשלום שקיבל. אחדים יזמו, בשיתוף פעולה עם אנשי-ממשל אמריקאיים, החתמת מליון אנשים בעולם שיקראו לוועדת הפרסים על שם נובל ליטול את הפרס מעראפת. ואולם, הניסיון ליטול ממישהו פרס מסוג זה - אין לו תקדים. נכון, היו כמה זוכים במדליות אולימפיות שנטלו מהם את המדליה לאחר הזכייה מסיבות שונות (בעיקר בשל שימוש בסמים), אלא שבכל מקרה, נתינת פרס באולימפיאדה נעשית על תנאי, על תנאי שלא יתגלו ממצאים 'חיוביים' בדגימות הדם של המתחרה. לעומת זאת, הוועדה שהעניקה את הפרס לעראפת לא התנתה כל תנאי, ולפי מיטב ידיעותי אין לה כל מנדאט לקחת את הפרס, יהיו הנסיבות אשר יהיו.
במקרה של מתן פרס מקוים הכלל: הפה שאסר הוא הפה שהתיר, עקרון שמשמעותו המעשית היא שרק מי שהעניק את הפרס יכול לקחתו. יתרה מזו, עראפת נהנה מאהדה עולמית חסרת-תקדים. למראה גיחותיו המרובות בעולם, לא רק הערבי, כי אם גם האירופאי, ולאחרונה בסין ובאנגליה, גלוי לעין כי מעמדו האישי גבוה לאין-ערוך בהשוואה למעמד עמו בעולם הערבי. ניכר כי מעמדו של אותו האיש דומה לנשיא וליקיר-תקשורת גם יחד: הכל מייחלים ללחוץ את ידו ולנשקו על שתי לחייו, לשטוח לפניו שטיח אדום ולהציג בפניו מסדר-כבוד. אם הישראלי הממוצע לא הבין זאת, וכיצד קרה הדבר, ראוי לו לזכור כי בתקופה מסוימת היה עראפת יקירה של התקשורת הישראלית, ודמותו החביבה ב'חבובות' חוברה בתודעה הישראלית לסבאל'ה נחמד, ולא לרוצח יהודים שידיו סמוקות בדם קרבנותיו. בכל מקרה, יהיו הטענות הישראליות ביחס לעראפת אשר יהיו, הרי הישראלים עצמם הכשירו אותו כאשר ראו בו (לא רק שותף, כי אם), מועמד שווה-ערך לקבלת פרס לשלום, ולאחר מכן ל'פרטנר'. מי שקורא לנטילת הפרס מעראפת בעצם רוצה לקחת את הפרס ע"ש נובל גם משותפיו הישראלים, ולמעשה רוצה להפוך את גלגל ההיסטוריה, תחום בלתי הפיך.
לעומת ההצעה הבלתי ישימה שהוצגה לעיל, ברצוני להציע הצעה נגדית, והיא: הענקת פרס לעראפת. כן, זו לא טעות: יוענק לעראפת פרס חדש שיימסר לו בשם עם ישראל: הפרס לצוררי ישראל על שם היטלר י"ש. פרס זה יינתן בטקס לא לאחר שתוכנן כיאות, החל מחבורת המעניקים את הפרס, וכלה בפרקי המוסיקה שיושמעו בטקס. ראשית, בוועדה שעתידה לתת את הפרס יש להושיב אנשים מן היישוב, ומכל גווני הקשת הפוליטית, ובשום פנים אין להפוך את הטקס למבצע תקשורתי שעומדים מאחוריו הוזים נטולי חשיבות (עיין ערך: 'אבן-פינה'). הטקס יתקיים במקום המוני, כגון בכיכר רבין, ואם הוא יוכן בקפידה הוא יהיה רב-רושם.
הטקס ייפתח בקריאת תהלים: פרק עט: 'מזמור לאסף; אלהים, באו גוים בנחלתך', וכו'. לאחר מכן יובאו החלטות וועדת השופטים להענקת הפרס, כדרך שמקובל לעת אשר כזו. בין מקריאי הנימוקים אולי נמצא את אלוף (מיל.) אורי שגיא שכתב לאחרונה מאמר על עראפת (בשונה ממה שכתב כאשר היה בתפקיד), ומן הסתם יימצאו אחרים שיתארו את פועלו הרב, ויטרחו בכתיבת הנימוקים המתאימים למעמד ולאישיות. כאן תהיה הפוגה למען הקטע האמנותי, ולמרות שלא תמיד מקדישים תשומת-לב לשלב זה בטקס, הרי שלא כך יהיה הפעם.
את האירוע תנעים מקהלת יתומי האינתיפדה על שם קורצ'ק בשירים מענייני דיומא, כגון 'על זה היה דוה לבנו', מלות איכה שיביעו את האווירה הנכונה. בהמשך יבוצע קטע אמנותי בידי נגנים שניגנו בתזמורת המוות, אלו שנאלצו להנעים את הדקות האחרונות של ההולכים למשרפות, ויש מהם שעדיין חיים בתוכנו. נגנים אלו ינגנו את המוזיקה שהיו חייבים לנגן, ואין ספק שהם יעשו זאת אף הפעם, גם אם ביד רועדת, באמנות יתרה. לאחר מכן ינוגן קטע נוסף, והפעם ייבחר קטע שונה בתכלית. כזכור, יש לא מעט יהודים הסבורים כי אי אפשר לחיות במדינה בה אין מנגנים את וואגנר, ולאחרונה הביע ד' בארנבוים את רצונו, בדרכו שלו, לנגן קטעים של אותו יוצר בארצנו. ובכן, סוף-סוף תצטרף מדינת ישראל לחוג המדינות המתוקנות באמצעות הטקס המתואר בזאת (ולא בגניבה), וקטעי נגינה מאת וואגנר ילוו את הטקס, כראוי לאיש, לתפארת מדינת ישראל.
עתה ייקרא זוכה הפרס לבמה, ובמידה והוא ייעדר, יוענק הפרס לנציגו, או שיינתן כמשמורת לאחד מנציגיו (איש תקשורת ישראלית או פוליטיקאי). מהותו המדויקת של הפרס, בין אם מדובר בדם ואש ותמרות-עשן, או לחילופין בצנצנת של ציקלון B, תיקבע בהזדמנות אחרת. על הוועדה המכינה יהיה לשקול עניין זה בכובד ראש, ואין צורך להיכנס עתה לכל פרטיו ודקדוקיו של הטקס. ואז, לאחר הענקת הפרס, ייקרא פיוט שחיבר יוסי בן יוסי, מראשוני הפייטנים בארץ-ישראל, פיוט שנראה כאילו נתחבר במיוחד לכבוד האירוע: 'תאמילם לאור אבדון, תבלעם לבור בריאה, תגירם לנחלי גהנם, תדיחם לדומן דיראון', וכו' (צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, תל-אביב ירושלים תשמ"ז, ב, עמ' 222). בדרך זו תחובר קלאסיקה יהודית אותנטית עם ישראל העכשווית. כרגיל באירועים אשר כאלו, יסתיים האירוע בשירת התקווה.
=====================
פרופסור מאיר בר-אילן מלמד במחלקה לתלמוד ובמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן.
במקרה של מתן פרס מקוים הכלל: הפה שאסר הוא הפה שהתיר, עקרון שמשמעותו המעשית היא שרק מי שהעניק את הפרס יכול לקחתו. יתרה מזו, עראפת נהנה מאהדה עולמית חסרת-תקדים. למראה גיחותיו המרובות בעולם, לא רק הערבי, כי אם גם האירופאי, ולאחרונה בסין ובאנגליה, גלוי לעין כי מעמדו האישי גבוה לאין-ערוך בהשוואה למעמד עמו בעולם הערבי. ניכר כי מעמדו של אותו האיש דומה לנשיא וליקיר-תקשורת גם יחד: הכל מייחלים ללחוץ את ידו ולנשקו על שתי לחייו, לשטוח לפניו שטיח אדום ולהציג בפניו מסדר-כבוד. אם הישראלי הממוצע לא הבין זאת, וכיצד קרה הדבר, ראוי לו לזכור כי בתקופה מסוימת היה עראפת יקירה של התקשורת הישראלית, ודמותו החביבה ב'חבובות' חוברה בתודעה הישראלית לסבאל'ה נחמד, ולא לרוצח יהודים שידיו סמוקות בדם קרבנותיו. בכל מקרה, יהיו הטענות הישראליות ביחס לעראפת אשר יהיו, הרי הישראלים עצמם הכשירו אותו כאשר ראו בו (לא רק שותף, כי אם), מועמד שווה-ערך לקבלת פרס לשלום, ולאחר מכן ל'פרטנר'. מי שקורא לנטילת הפרס מעראפת בעצם רוצה לקחת את הפרס ע"ש נובל גם משותפיו הישראלים, ולמעשה רוצה להפוך את גלגל ההיסטוריה, תחום בלתי הפיך.
לעומת ההצעה הבלתי ישימה שהוצגה לעיל, ברצוני להציע הצעה נגדית, והיא: הענקת פרס לעראפת. כן, זו לא טעות: יוענק לעראפת פרס חדש שיימסר לו בשם עם ישראל: הפרס לצוררי ישראל על שם היטלר י"ש. פרס זה יינתן בטקס לא לאחר שתוכנן כיאות, החל מחבורת המעניקים את הפרס, וכלה בפרקי המוסיקה שיושמעו בטקס. ראשית, בוועדה שעתידה לתת את הפרס יש להושיב אנשים מן היישוב, ומכל גווני הקשת הפוליטית, ובשום פנים אין להפוך את הטקס למבצע תקשורתי שעומדים מאחוריו הוזים נטולי חשיבות (עיין ערך: 'אבן-פינה'). הטקס יתקיים במקום המוני, כגון בכיכר רבין, ואם הוא יוכן בקפידה הוא יהיה רב-רושם.
הטקס ייפתח בקריאת תהלים: פרק עט: 'מזמור לאסף; אלהים, באו גוים בנחלתך', וכו'. לאחר מכן יובאו החלטות וועדת השופטים להענקת הפרס, כדרך שמקובל לעת אשר כזו. בין מקריאי הנימוקים אולי נמצא את אלוף (מיל.) אורי שגיא שכתב לאחרונה מאמר על עראפת (בשונה ממה שכתב כאשר היה בתפקיד), ומן הסתם יימצאו אחרים שיתארו את פועלו הרב, ויטרחו בכתיבת הנימוקים המתאימים למעמד ולאישיות. כאן תהיה הפוגה למען הקטע האמנותי, ולמרות שלא תמיד מקדישים תשומת-לב לשלב זה בטקס, הרי שלא כך יהיה הפעם.
את האירוע תנעים מקהלת יתומי האינתיפדה על שם קורצ'ק בשירים מענייני דיומא, כגון 'על זה היה דוה לבנו', מלות איכה שיביעו את האווירה הנכונה. בהמשך יבוצע קטע אמנותי בידי נגנים שניגנו בתזמורת המוות, אלו שנאלצו להנעים את הדקות האחרונות של ההולכים למשרפות, ויש מהם שעדיין חיים בתוכנו. נגנים אלו ינגנו את המוזיקה שהיו חייבים לנגן, ואין ספק שהם יעשו זאת אף הפעם, גם אם ביד רועדת, באמנות יתרה. לאחר מכן ינוגן קטע נוסף, והפעם ייבחר קטע שונה בתכלית. כזכור, יש לא מעט יהודים הסבורים כי אי אפשר לחיות במדינה בה אין מנגנים את וואגנר, ולאחרונה הביע ד' בארנבוים את רצונו, בדרכו שלו, לנגן קטעים של אותו יוצר בארצנו. ובכן, סוף-סוף תצטרף מדינת ישראל לחוג המדינות המתוקנות באמצעות הטקס המתואר בזאת (ולא בגניבה), וקטעי נגינה מאת וואגנר ילוו את הטקס, כראוי לאיש, לתפארת מדינת ישראל.
עתה ייקרא זוכה הפרס לבמה, ובמידה והוא ייעדר, יוענק הפרס לנציגו, או שיינתן כמשמורת לאחד מנציגיו (איש תקשורת ישראלית או פוליטיקאי). מהותו המדויקת של הפרס, בין אם מדובר בדם ואש ותמרות-עשן, או לחילופין בצנצנת של ציקלון B, תיקבע בהזדמנות אחרת. על הוועדה המכינה יהיה לשקול עניין זה בכובד ראש, ואין צורך להיכנס עתה לכל פרטיו ודקדוקיו של הטקס. ואז, לאחר הענקת הפרס, ייקרא פיוט שחיבר יוסי בן יוסי, מראשוני הפייטנים בארץ-ישראל, פיוט שנראה כאילו נתחבר במיוחד לכבוד האירוע: 'תאמילם לאור אבדון, תבלעם לבור בריאה, תגירם לנחלי גהנם, תדיחם לדומן דיראון', וכו' (צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, תל-אביב ירושלים תשמ"ז, ב, עמ' 222). בדרך זו תחובר קלאסיקה יהודית אותנטית עם ישראל העכשווית. כרגיל באירועים אשר כאלו, יסתיים האירוע בשירת התקווה.
=====================
פרופסור מאיר בר-אילן מלמד במחלקה לתלמוד ובמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן.