כשאנו מתבוננים בקשר שבין עם ישראל וארץ ישראל, וסוקרים אותו בסקירה הסטורית, אנו נפגשים בתופעה מיוחדת שאין דוגמתה. עובדה היא שכל עם ועם קשור לארצו, אוהב את ארץ מולדתו, אך אם נשוה את הקשר של כל עם וארצו לקשר הקיים אצלנו, נגלה שגם כאן קיים הבדל מהותי בין ישראל לעמים.
כך כותב מרן הגראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א עמ' רג): "קשר הקודש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר הטבעי שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי מתפתח רק במשך זמן רב על ידי המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה חיבה הסטורית, הבאה מתוך התרגלות, לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהווה בין העם והארץ".
במילים פשוטות יותר: ישנו קשר טבעי שבין כל עם וארצו, וישנו קשר הקודש שבין עם ישראל וארץ ישראל. הקשר בין כל עם לארצו נוצר אחרי הרבה זמן - שנים, דורות. כאשר עם יושב בארץ מסויימת, וחווה בה הרבה חוויות, מתחיל להיווצר קשר בין העם לבין הארץ עליה הוא יושב. אחרי שנים ודורות נוצרים רגשות חיבה לארץ.
זהו הקשר הטבעי הקיים אצל כל עם ועם. "מה שאין כן הקשר הא-להי, ממקור הקודש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה" (עולת ראיה שם). הקשר של עם ישראל לארץ ישראל לא התפתח באופן טבעי אלא נקבע על ידי הקב"ה. קשר הקודש שבין עם ישראל לארצו התחיל עוד טרם דרכה כף רגלו של היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל. הדבור הראשון של הקדוש ברוך הוא אל אבינו הראשון היה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב,א).
בהקשר עם פסוק זה, מתייחס רש"י לייתור של המלה "לך", למה לך לך? והוא מסביר: "להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם". על פי רש"י המילה "לך" מבטאת את הסיבה שלמענה כדאי לך ללכת שם אעשך לגוי גדול, שם אברכך, שם אגדלה שמך ושם תהיה ברכה.
רבי משה אלשיך עומד גם הוא על הייתור של "לך", אבל מדגיש הדגשה אחרת: "לך" לא כסיבה אלא ככיוון: לאן אני מצווה אותך ללכת? אליך! "לך", לעצמיותך, לשורש נשמתך. יש מקום בעולם בו נמצא שורש הנשמה שלך, ולשם אתה מצווה ללכת; ללכת הביתה, ללכת לעצמך, לעצמיות שלך, למקום בו נעוצים השורשים שלך.
האמת היא כי שני הפרושים משלימים זה את זה. ארץ ישראל היא שורש נשמתנו. לך לך לשורש נשמתך, לבית גידולך הטבעי, ומפני שזה כך זה גם לטובתך. "כאן אי אתה זוכה לבנים" - כשאינך נמצא במקום גידולך הטבעי אינך יכול להתפתח. שם, כשתגיע הביתה, כשתתחבר עם שורש הנשמה שלך שם אעשך לגוי גדול, שם תוכל למלא את תפקידך בעולם.
זוהי גם הסיבה לכך, שבכל פעם שהקדוש ברוך ההוא מבטיח לאחד מאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, את המשכיות זרעם ואת נצחיות קיומו של העם העתיד לצאת מהם בד בבד באה תמיד ההבטחה גם על הארץ.
כל המציאות שלנו קשורה לארץ ישראל, כל המהות שלנו קשורה לארץ ישראל, כל מילוי תפקידנו בעולם קשור לארץ ישראל, לקשר שביננו לבין הארץ. "כי היא בית חיינו" (מברכות ההפטרה) - רק ביושבנו בארץ אנחנו יכולים למלא את אותו יעוד מיוחד שהקדוש ברוך הוא הטיל עלינו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו).
=================
הרב חיים דרוקמן הוא ראש ישיבות בני עקיבא, וראש ישיבת ההסדר שבמרכז שפירא.
המאמר מתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות".
כך כותב מרן הגראי"ה קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א עמ' רג): "קשר הקודש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר הטבעי שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי מתפתח רק במשך זמן רב על ידי המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה חיבה הסטורית, הבאה מתוך התרגלות, לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהווה בין העם והארץ".
במילים פשוטות יותר: ישנו קשר טבעי שבין כל עם וארצו, וישנו קשר הקודש שבין עם ישראל וארץ ישראל. הקשר בין כל עם לארצו נוצר אחרי הרבה זמן - שנים, דורות. כאשר עם יושב בארץ מסויימת, וחווה בה הרבה חוויות, מתחיל להיווצר קשר בין העם לבין הארץ עליה הוא יושב. אחרי שנים ודורות נוצרים רגשות חיבה לארץ.
זהו הקשר הטבעי הקיים אצל כל עם ועם. "מה שאין כן הקשר הא-להי, ממקור הקודש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה" (עולת ראיה שם). הקשר של עם ישראל לארץ ישראל לא התפתח באופן טבעי אלא נקבע על ידי הקב"ה. קשר הקודש שבין עם ישראל לארצו התחיל עוד טרם דרכה כף רגלו של היהודי הראשון על אדמת ארץ ישראל. הדבור הראשון של הקדוש ברוך הוא אל אבינו הראשון היה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב,א).
בהקשר עם פסוק זה, מתייחס רש"י לייתור של המלה "לך", למה לך לך? והוא מסביר: "להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם". על פי רש"י המילה "לך" מבטאת את הסיבה שלמענה כדאי לך ללכת שם אעשך לגוי גדול, שם אברכך, שם אגדלה שמך ושם תהיה ברכה.
רבי משה אלשיך עומד גם הוא על הייתור של "לך", אבל מדגיש הדגשה אחרת: "לך" לא כסיבה אלא ככיוון: לאן אני מצווה אותך ללכת? אליך! "לך", לעצמיותך, לשורש נשמתך. יש מקום בעולם בו נמצא שורש הנשמה שלך, ולשם אתה מצווה ללכת; ללכת הביתה, ללכת לעצמך, לעצמיות שלך, למקום בו נעוצים השורשים שלך.
האמת היא כי שני הפרושים משלימים זה את זה. ארץ ישראל היא שורש נשמתנו. לך לך לשורש נשמתך, לבית גידולך הטבעי, ומפני שזה כך זה גם לטובתך. "כאן אי אתה זוכה לבנים" - כשאינך נמצא במקום גידולך הטבעי אינך יכול להתפתח. שם, כשתגיע הביתה, כשתתחבר עם שורש הנשמה שלך שם אעשך לגוי גדול, שם תוכל למלא את תפקידך בעולם.
זוהי גם הסיבה לכך, שבכל פעם שהקדוש ברוך ההוא מבטיח לאחד מאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, את המשכיות זרעם ואת נצחיות קיומו של העם העתיד לצאת מהם בד בבד באה תמיד ההבטחה גם על הארץ.
כל המציאות שלנו קשורה לארץ ישראל, כל המהות שלנו קשורה לארץ ישראל, כל מילוי תפקידנו בעולם קשור לארץ ישראל, לקשר שביננו לבין הארץ. "כי היא בית חיינו" (מברכות ההפטרה) - רק ביושבנו בארץ אנחנו יכולים למלא את אותו יעוד מיוחד שהקדוש ברוך הוא הטיל עלינו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו).
=================
הרב חיים דרוקמן הוא ראש ישיבות בני עקיבא, וראש ישיבת ההסדר שבמרכז שפירא.
המאמר מתפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות".