למה אנשים טובים סובלים על לא עוול בכפם?
לפעמים הכופרים קובלים: אתם המאמינים, יש לכם תשובה לכל, לכם אין שאלות. אולם ההפך הוא הנכון, שאלת "צדיק ורע לו" היא רק למאמינים באל טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. לכופר, אין זו שאלה שניתן להפנות אל מישהו. זו עובדה מרה שעליו להתמודד אתה, איך יחזיק מעמד באותו עולם מבחינה מעשית ומבחינה נפשית. בדיעבד, הוא שואל את עצמו איזו משמעות יוכל להעניק למאורע.
אך למאמין, זו שאלה נוקבת עד תהום. אלא שגם היא נובעת מעוד הנחה מובלעת: שעולמנו הוא גן שעשועים, מסודר על ידי ריבונו של עולם עבור הנאות האדם, לכן אפשר לבוא אליו בטענות אם יש מתקן בלתי תקין. אך אין זה נכון. עולמנו הוא עולם קשה, עולם עם אתגרים ובעיות, עם יצרים, מאבקים ומלחמות, כפי שמסביר בעל "מסילת ישרים" בפרק הראשון, שעולמנו אינו של הנאות לא בפועל וגם אינו מיועד לכך ואינו בנוי מראש לשם כך. אלא הוא בנוי כדי להיות עולם של מאבקים ונסיונות, קשיים ועמל. והאדם נתון במלחמה זו פנים ואחור.
אין זאת אומרת שהכל רע. גם זו הגזמה. הרמב"ם ב"מורה נבוכים", מוכיח באריכות שהאמרה הזאת, שכמעט הכל רע, היא כפיות טובה נוראה, עיוורון נורא (ג יב). כמובן, מי שרע לו עתה, יש לו נטייה להשחיר הכל, אך האמת היא, שהרוב הינו טוב. הרמב"ם מציג חלוקה משולשת: א. פגעי טבע: רוב האנשים אינם חולים או נפגעים ברעידת אדמה או שיטפון. ב. פגעי הזולת: רוב האנשים אינם נרצחים, נשדדים או אפילו נעלבים יום יום. מלבד מלחמות עם שלל תופעות הלוואי שלהן, שהן באמת נוראות. אך גם בזה אין להגזים, רוב המדינות ברוב הזמנים אינן במצב מלחמה. ג. צרות שאדם מסב לעצמו: אדם שמנהל אורח חיים לא בריא ואחר כך סובל, או שמקנא בזולת, ובמקום ליהנות ממה שיש לו, מתייסר בגלל מה שאין לו.
ודאי יש גם מיעוט של רע, העלול להסב סבל רב למי שנפגע ממנו. הידיעה הסטטיסטית אינה מצילה אותו. אכן, אומר הרמח"ל, עולמנו הוא עולם של עמל ומאבקים.
בכל זאת, האמונה שעולמנו כולו טוב, לא אנו המצאנו. כתובה היא בתורה: "וירא אלהים כי טוב", "כי טוב", "טוב מאוד". כך כתבו רבותינו הראשונים, שריבונו של עולם ברא את העולם, כי מדרך הטוב להיטיב. אם כן למה בעולם הטוב הזה, יש גם דברים לא טובים מה שמכונה דיסטלאולוגיה?
הטלאולוגיה, היא ענף מחשבי המברר את ההרמוניה של העולם. הפילוסופים הקדמונים טרחו להוכיח את מציאות ד' ונעזרו בשתי הוכחות ראשיות. א. ההוכחה הסיבתית: הסיבתיות היא חוט השדרה של המדע: אין תוצאה בלי סיבה. אם אין פרט קטן ללא סיבה, קל וחומר שכל היקום, כל ההוויה, כל מכלול הסיבות יש להם סיבה, סיבת הכל, סיבת הסיבות ועילת העילות. ב. הוכחה סופית או תכליתית: הכל הרמוניה, אם הכל מסודר לכיוון מסוים, סימן שיש מסדר. בלי כוח מסדר הכל נוטה לתוהו ובוהו, וכך ההוויה כולה נוטה לאי סדר, מה שנקרא חוק האנתרופיה (ENTROPY) הגוברת, או חוק התרמודינמיקה השני, הקובע שמצב התחלתי מסודר חייב להגיע עם חלוף הזמן למצב אקראי לא מסודר. האנרגיה יורדת באיכות ומתפזרת. לכן, אם יש סדר, סימן שיש מסדר, אם יש הרמוניה וכיוון בהרבה תהליכים ביולוגיים, סימן שיש מכוון. זאת הטלאולוגיה, מלשון "טלוס" שמשמעה ביוונית מטרה. פקח עיניך וראה את פלא ההרמוניה ביקום "על ניסיך שבכל יום ערב ובוקר וצהרים, הטוב כי לא כלו רחמיך". ראה פלאי תהליך העיכול וההפרשה, שבעקבותיו מברכים: "רופא כל בשר ומפליא לעשות".
אבל יש בעולם גם דיסטלאולוגיה, אי סדר, תוהו ובוהו. ולא במקרה, אלא באופן יסודי. למה? אם דרך הטוב להיטיב, למה ד' לא סידר את הכל לטובה? למה עדיין השאיר שרידי התוהו ובוהו ההתחלתי? נכון ש99%- הם טובים אך מה עם האחוז האחד של תקלות? האם יש מחלוקת בין רבותינו הראשונים המלמדים שמדרך הטוב להיטיב לבין הרמח"ל המציג עולם של מאבקים ונסיונות?
אין מחלוקת, אלא יש להרחיב את המושג של "טוב לכל", שלא מדובר רק במזון, דירה ושאר צרכים גשמיים. ודאי, הטוב גם כולל עניינים רוחניים, ולא נהיה "כבהמות נדמו". הטובה כוללת גם את האפשרות של התעלות מוסרית, להיות צדיק וישר ונאמן וקדוש וטהור. ולשם כך נדרשים מאבקים, צריך גם בחירה חופשית. כי הצדיק, לא מבחירתו החופשית כמלאך, לא ייקרא באמת צדיק. לכן ריבונו של עולם השאיר בעולמו קצת אי-סדר, דיסטלאולוגיה. הוא השאיר עבודה עבורנו.
"פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיא. אמר ליה: אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון? אמר ליה: כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למיתוק, התורמוסים צריכין למיתוק, החיטין צריכין להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא ו). "אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב ג) - להשתכלל על ידי האדם.
ד' ציוה את הארץ להוציא "עץ פרי" (בראשית א יא), "שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' 'עץ עושה פרי' (שם יב) ולא עץ פרי" (רש"י שם על פי ב"ר ה ט). מסביר מרן הרב קוק: "לולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רק טובה, היתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכוחות שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה, על כן זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו הפתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים" (אגרות הראיה אגרת צא).
ריבונו של עולם הטוב והמיטיב, סידר כמעט את כל התוהו והבוהו אך השאיר לנו קצת, כדי שניאבק, נתאמץ ונגיע למדרגות אמיתיות של מוסריות ודבקות אלוהית. גם מעט הרע הוא לטוב. "והנה טוב מאד" (בראשית א לא) זה יצר טוב, זה יצר רע. זו מידת הטוב, זו מידת יסורין. זה מלאך החיים, זה מלאך המוות. זו מידת הטוב, זו מידת פורענות (בראשית רבה ט ו-יא). בעזרת מעט הרע, הטוב הופך לטוב מאד.
הקדוש ברוך הוא, הטוב והמיטיב, אינו מקמץ בטוב, אינו מסתפק במה שטוב לחתול המקבל מזונו הנדרש וכל היום משחק לו, אלא גם ובעיקר נותן לנו טוב במובן של צדקות.
נתגבר ונזכה בע"ה לעולם שכולו טוב.
=====================
הרב שלמה אבינר הוא רב הישוב בית-אל וראש ישיבת "עטרת כוהנים" בירושלים שבין החומות.
לפעמים הכופרים קובלים: אתם המאמינים, יש לכם תשובה לכל, לכם אין שאלות. אולם ההפך הוא הנכון, שאלת "צדיק ורע לו" היא רק למאמינים באל טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. לכופר, אין זו שאלה שניתן להפנות אל מישהו. זו עובדה מרה שעליו להתמודד אתה, איך יחזיק מעמד באותו עולם מבחינה מעשית ומבחינה נפשית. בדיעבד, הוא שואל את עצמו איזו משמעות יוכל להעניק למאורע.
אך למאמין, זו שאלה נוקבת עד תהום. אלא שגם היא נובעת מעוד הנחה מובלעת: שעולמנו הוא גן שעשועים, מסודר על ידי ריבונו של עולם עבור הנאות האדם, לכן אפשר לבוא אליו בטענות אם יש מתקן בלתי תקין. אך אין זה נכון. עולמנו הוא עולם קשה, עולם עם אתגרים ובעיות, עם יצרים, מאבקים ומלחמות, כפי שמסביר בעל "מסילת ישרים" בפרק הראשון, שעולמנו אינו של הנאות לא בפועל וגם אינו מיועד לכך ואינו בנוי מראש לשם כך. אלא הוא בנוי כדי להיות עולם של מאבקים ונסיונות, קשיים ועמל. והאדם נתון במלחמה זו פנים ואחור.
אין זאת אומרת שהכל רע. גם זו הגזמה. הרמב"ם ב"מורה נבוכים", מוכיח באריכות שהאמרה הזאת, שכמעט הכל רע, היא כפיות טובה נוראה, עיוורון נורא (ג יב). כמובן, מי שרע לו עתה, יש לו נטייה להשחיר הכל, אך האמת היא, שהרוב הינו טוב. הרמב"ם מציג חלוקה משולשת: א. פגעי טבע: רוב האנשים אינם חולים או נפגעים ברעידת אדמה או שיטפון. ב. פגעי הזולת: רוב האנשים אינם נרצחים, נשדדים או אפילו נעלבים יום יום. מלבד מלחמות עם שלל תופעות הלוואי שלהן, שהן באמת נוראות. אך גם בזה אין להגזים, רוב המדינות ברוב הזמנים אינן במצב מלחמה. ג. צרות שאדם מסב לעצמו: אדם שמנהל אורח חיים לא בריא ואחר כך סובל, או שמקנא בזולת, ובמקום ליהנות ממה שיש לו, מתייסר בגלל מה שאין לו.
ודאי יש גם מיעוט של רע, העלול להסב סבל רב למי שנפגע ממנו. הידיעה הסטטיסטית אינה מצילה אותו. אכן, אומר הרמח"ל, עולמנו הוא עולם של עמל ומאבקים.
בכל זאת, האמונה שעולמנו כולו טוב, לא אנו המצאנו. כתובה היא בתורה: "וירא אלהים כי טוב", "כי טוב", "טוב מאוד". כך כתבו רבותינו הראשונים, שריבונו של עולם ברא את העולם, כי מדרך הטוב להיטיב. אם כן למה בעולם הטוב הזה, יש גם דברים לא טובים מה שמכונה דיסטלאולוגיה?
הטלאולוגיה, היא ענף מחשבי המברר את ההרמוניה של העולם. הפילוסופים הקדמונים טרחו להוכיח את מציאות ד' ונעזרו בשתי הוכחות ראשיות. א. ההוכחה הסיבתית: הסיבתיות היא חוט השדרה של המדע: אין תוצאה בלי סיבה. אם אין פרט קטן ללא סיבה, קל וחומר שכל היקום, כל ההוויה, כל מכלול הסיבות יש להם סיבה, סיבת הכל, סיבת הסיבות ועילת העילות. ב. הוכחה סופית או תכליתית: הכל הרמוניה, אם הכל מסודר לכיוון מסוים, סימן שיש מסדר. בלי כוח מסדר הכל נוטה לתוהו ובוהו, וכך ההוויה כולה נוטה לאי סדר, מה שנקרא חוק האנתרופיה (ENTROPY) הגוברת, או חוק התרמודינמיקה השני, הקובע שמצב התחלתי מסודר חייב להגיע עם חלוף הזמן למצב אקראי לא מסודר. האנרגיה יורדת באיכות ומתפזרת. לכן, אם יש סדר, סימן שיש מסדר, אם יש הרמוניה וכיוון בהרבה תהליכים ביולוגיים, סימן שיש מכוון. זאת הטלאולוגיה, מלשון "טלוס" שמשמעה ביוונית מטרה. פקח עיניך וראה את פלא ההרמוניה ביקום "על ניסיך שבכל יום ערב ובוקר וצהרים, הטוב כי לא כלו רחמיך". ראה פלאי תהליך העיכול וההפרשה, שבעקבותיו מברכים: "רופא כל בשר ומפליא לעשות".
אבל יש בעולם גם דיסטלאולוגיה, אי סדר, תוהו ובוהו. ולא במקרה, אלא באופן יסודי. למה? אם דרך הטוב להיטיב, למה ד' לא סידר את הכל לטובה? למה עדיין השאיר שרידי התוהו ובוהו ההתחלתי? נכון ש99%- הם טובים אך מה עם האחוז האחד של תקלות? האם יש מחלוקת בין רבותינו הראשונים המלמדים שמדרך הטוב להיטיב לבין הרמח"ל המציג עולם של מאבקים ונסיונות?
אין מחלוקת, אלא יש להרחיב את המושג של "טוב לכל", שלא מדובר רק במזון, דירה ושאר צרכים גשמיים. ודאי, הטוב גם כולל עניינים רוחניים, ולא נהיה "כבהמות נדמו". הטובה כוללת גם את האפשרות של התעלות מוסרית, להיות צדיק וישר ונאמן וקדוש וטהור. ולשם כך נדרשים מאבקים, צריך גם בחירה חופשית. כי הצדיק, לא מבחירתו החופשית כמלאך, לא ייקרא באמת צדיק. לכן ריבונו של עולם השאיר בעולמו קצת אי-סדר, דיסטלאולוגיה. הוא השאיר עבודה עבורנו.
"פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיא. אמר ליה: אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון? אמר ליה: כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למיתוק, התורמוסים צריכין למיתוק, החיטין צריכין להיטחן, אפילו אדם צריך תיקון" (בראשית רבה יא ו). "אשר ברא אלהים לעשות" (בראשית ב ג) - להשתכלל על ידי האדם.
ד' ציוה את הארץ להוציא "עץ פרי" (בראשית א יא), "שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' 'עץ עושה פרי' (שם יב) ולא עץ פרי" (רש"י שם על פי ב"ר ה ט). מסביר מרן הרב קוק: "לולא שהאדם בבחירתו איננו יכול לקבל רק טובה, היתה הבריאה יותר מבורכת, והיה טעם העץ דומה לפריו, שזה הוא אב לכל יתר הכוחות שהיו יותר מבורכים, אבל מתוך שהאדם עתיד הוא לצאת מגדר היושר ברוב טובה, על כן זה היה המעצור המוסרי, שלא תשתכלל הארץ כראוי. וזהו הפתרון לכל המגרעות התכוניות הנמצאות בבריאה, שמבקרי היצירה עמלים בהם, ורק לכשישכילו את התאחדות כח המוסר עם יתר כחות המציאות יבינו תוכן הדברים" (אגרות הראיה אגרת צא).
ריבונו של עולם הטוב והמיטיב, סידר כמעט את כל התוהו והבוהו אך השאיר לנו קצת, כדי שניאבק, נתאמץ ונגיע למדרגות אמיתיות של מוסריות ודבקות אלוהית. גם מעט הרע הוא לטוב. "והנה טוב מאד" (בראשית א לא) זה יצר טוב, זה יצר רע. זו מידת הטוב, זו מידת יסורין. זה מלאך החיים, זה מלאך המוות. זו מידת הטוב, זו מידת פורענות (בראשית רבה ט ו-יא). בעזרת מעט הרע, הטוב הופך לטוב מאד.
הקדוש ברוך הוא, הטוב והמיטיב, אינו מקמץ בטוב, אינו מסתפק במה שטוב לחתול המקבל מזונו הנדרש וכל היום משחק לו, אלא גם ובעיקר נותן לנו טוב במובן של צדקות.
נתגבר ונזכה בע"ה לעולם שכולו טוב.
=====================
הרב שלמה אבינר הוא רב הישוב בית-אל וראש ישיבת "עטרת כוהנים" בירושלים שבין החומות.