על קברו של גנדי, ובפומבי, הנה אני מבקש ממנו סליחה. סלח לי על שלעגתי לך ולרעיון הטרנספר בהסכמה. כתבתי שאתה הוזה הזיות לחלוטין מנותקות מהמציאות. נו באמת - לגלגתי כמו כולם - לא רק שהפלשתינים יעופו מכאן, הם עוד יעשו את זה בהסכמה. באמת. להגנתי אני יכול לומר שנסחפתי בזרם הגדול, ובסך הכל אמרתי מה שכולם אומרים. הימים האחרונים היו הזמן הנכון לחשוב על זה מחדש ומול הזרם.
הרי הפלשתינים מעמידים מולנו בלי שום היסוס את הדרישה התלושה לחלוטין מהמציאות של זכות השיבה בהסכמה. הם אומרים לנו, לעולם ולעצמם, שלא רק שהגלגל ההיסטורי יסובב לאחור אל לפני היות מדינה יהודית, אלא שאנחנו נעשה את זה בהסכמה. הם יודעים שזה לחלוטין בלתי מציאותי אבל עומדים על זה בלי להתבייש. אצלם זו לא דרישה של איזו מפלגת ימין קיצונית, שצריך אומץ של שוחה נגד הזרם כדי להזדהות איתה למרות שהיא תלושה מהמציאות. אצלם זה הפוך: שם צריך אומץ כדי לומר שהיא תלושה מהמציאות, ולאף אחד אין אומץ כזה, ממש לאף אחד. כולם, כולל הערבים אזרחי ישראל, אומרים שלעולם לא יוותרו על זכות השיבה.
האם הדבר הופך אותם לסהרורים ומטורפים? ממש לא. העקשנות רק הופכת את הדרישה שלהם לאט לאט לקצת יותר מציאותית. פה ושם כבר יש ישראלים שמתחילים להסכים. הם אומרים שנסכים רק לעקרון ואת הביצוע הערבים עצמם בכלל לא ירצו. ואם הם כן ירצו, הרי "בשלב זה" מדובר רק ב-200 או 300 אלף פליטים חוזרים, ואת המספר הזה ישראל תוכל לקלוט. העקשנות הערבית על דבר שאף אדם רציני לא חשב שיש לו איזשהו סיכוי להתממש, יוצרת תהליך. האם בסופו של דבר התהליך הזה יביא לכניעה מוחלטת של היהודים, ולשיבה המונית של ערבים לתוך ישראל, עד כדי חיסול המדינה היהודית?
אולי ואולי לא. דבר אחד כבר בטוח: בזה שהם מעלים את הדרישה הסהרורית והתלושה שלהם, הם רק מרוויחים. כבר עכשיו ברור שבכל הסכם שיהיה, תהיה מידה כזו או אחרת של שיבה ערבית לתוך ישראל. הוויכוח על ממדיה יהפוך לוויכוח בהחלט לא תלוש, ויעסקו בו כל הפרגמטיסטים הכי יבשים, ועל כל בדל גמישות שלהם בוויכוח הזה, אנחנו נשלם מחיר כבד מאוד בנושאים אחרים כמו קרקע, מים וירושלים. את זה הפלשתינים כבר הרוויחו.
אלא אם כן, מול הדרישה הבלתי מציאותית שלהם, אנחנו נעמיד דרישה בלתי מציאותית משלנו, ולכיוון ההפוך. אילו היינו רציניים ויודעים לשחק במגרש המדיני של המזרח התיכון, הרי מול התביעה לזכות השיבה הפלשתינית, היינו חייבים מזמן להציב את טענת הטרנספר, ובכל הרצינות. הם אומרים שיש להם זכות לשוב לבתיהם, ואנחנו אומרים שזו ארץ אבותינו והערבים יושבים בה כתוצאה של כיבוש בלתי חוקי. אנחנו דורשים לשים קץ לכיבוש. אנחנו מסתמכים על החוק הבינלאומי כפי שנקבע בהחלטת חבר הלאומים שקבעה שהארץ כולה, עד הירדן, תהיה בית לאומי לעם היהודי. לבעיה הפלשתינית יימצא פתרון רק במדינות ערב. אנחנו קוראים למדינות העולם הנאור ללחוץ על מדינות ערב להסכים לכך, ואחר כך לסייע בהעברה של האנשים.
יוסי ביילין יוכל לרמוז לכתבים שתמורת ויתור פלשתיני מוחלט על זכות השיבה, אפשר יהיה להוציא ממני ויתור חלקי על דרישת הטרנספר. אני כמובן אכחיש את זה. הטרנספר - אני אומר- לא עומד למכירה. הוא הפתרון ההגיוני היחיד, וכולם מבינים שבסופו של דבר, אחרי כל הוויכוחים והצעקות, ההגיון ינצח.
אכן את כל זה כתבתי בלשון האבסורד, וכאילו בהתחכמות של הפוך על הפוך, אבל זה לא בצחוק. זה הרי לא יום לצחוקים. מותר לנו ללמוד משהו מאוייבינו גם על טקטיקה וגם על אסטרטגיה. טקטית, טעות היא להיות פרגמטיסט שמציע רק פתרונות מציאותיים. מול דרישה מרחיקת לכת של היריב אתה חייב להעמיד דרישה מרחיקת לכת משלך. כך אולי תיפגשו באמצע.
אבל יותר חשובה האסטרטגיה. אסטרטגיה היא לדעת במה אנחנו מאמינים. בוויכוח יש דעה א', דעה ב', ופשרה ג'. מרוב שאנחנו עוסקים בפשרה, שכחנו בכלל מהי דעה א'. מה דעתנו, במה אנחנו מאמינים, מהו הצדק על-פי השקפתנו. לא מהו הצדק האובייקטיבי, לא מה התוצאה בסוף אחרי שמביאים בחשבון גם את הצדק כפי שהצד השני רואה אותו. לפני הכל - מה העמדה שלנו ורק שלנו? במה אנחנו כשלעצמנו מאמינים? אולי אי אפשר להביא לידי כך שהערבים יעזבו את הארץ מרצונם. אבל אילו היה אפשר, זה היה הדבר הנכון, כי הארץ היא כבשת הרש של העם היהודי, היא כל מה שיש לו, ומהים ועד הירדן היא שלנו, ואין לנו אחרת, ואנחנו לא רוצים לוותר על ארץ אבותינו כי אין עם שמוותר על ארץ אבותיו.
אם תרצו, זוהי מורשת גנדי. ואם מעכשיו יתעורר מחדש הדיון על הטרנספר, זה יהיה גם סוג של נקמה ואולי גם מעט נחמה.
=============
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בב' חשון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
הרי הפלשתינים מעמידים מולנו בלי שום היסוס את הדרישה התלושה לחלוטין מהמציאות של זכות השיבה בהסכמה. הם אומרים לנו, לעולם ולעצמם, שלא רק שהגלגל ההיסטורי יסובב לאחור אל לפני היות מדינה יהודית, אלא שאנחנו נעשה את זה בהסכמה. הם יודעים שזה לחלוטין בלתי מציאותי אבל עומדים על זה בלי להתבייש. אצלם זו לא דרישה של איזו מפלגת ימין קיצונית, שצריך אומץ של שוחה נגד הזרם כדי להזדהות איתה למרות שהיא תלושה מהמציאות. אצלם זה הפוך: שם צריך אומץ כדי לומר שהיא תלושה מהמציאות, ולאף אחד אין אומץ כזה, ממש לאף אחד. כולם, כולל הערבים אזרחי ישראל, אומרים שלעולם לא יוותרו על זכות השיבה.
האם הדבר הופך אותם לסהרורים ומטורפים? ממש לא. העקשנות רק הופכת את הדרישה שלהם לאט לאט לקצת יותר מציאותית. פה ושם כבר יש ישראלים שמתחילים להסכים. הם אומרים שנסכים רק לעקרון ואת הביצוע הערבים עצמם בכלל לא ירצו. ואם הם כן ירצו, הרי "בשלב זה" מדובר רק ב-200 או 300 אלף פליטים חוזרים, ואת המספר הזה ישראל תוכל לקלוט. העקשנות הערבית על דבר שאף אדם רציני לא חשב שיש לו איזשהו סיכוי להתממש, יוצרת תהליך. האם בסופו של דבר התהליך הזה יביא לכניעה מוחלטת של היהודים, ולשיבה המונית של ערבים לתוך ישראל, עד כדי חיסול המדינה היהודית?
אולי ואולי לא. דבר אחד כבר בטוח: בזה שהם מעלים את הדרישה הסהרורית והתלושה שלהם, הם רק מרוויחים. כבר עכשיו ברור שבכל הסכם שיהיה, תהיה מידה כזו או אחרת של שיבה ערבית לתוך ישראל. הוויכוח על ממדיה יהפוך לוויכוח בהחלט לא תלוש, ויעסקו בו כל הפרגמטיסטים הכי יבשים, ועל כל בדל גמישות שלהם בוויכוח הזה, אנחנו נשלם מחיר כבד מאוד בנושאים אחרים כמו קרקע, מים וירושלים. את זה הפלשתינים כבר הרוויחו.
אלא אם כן, מול הדרישה הבלתי מציאותית שלהם, אנחנו נעמיד דרישה בלתי מציאותית משלנו, ולכיוון ההפוך. אילו היינו רציניים ויודעים לשחק במגרש המדיני של המזרח התיכון, הרי מול התביעה לזכות השיבה הפלשתינית, היינו חייבים מזמן להציב את טענת הטרנספר, ובכל הרצינות. הם אומרים שיש להם זכות לשוב לבתיהם, ואנחנו אומרים שזו ארץ אבותינו והערבים יושבים בה כתוצאה של כיבוש בלתי חוקי. אנחנו דורשים לשים קץ לכיבוש. אנחנו מסתמכים על החוק הבינלאומי כפי שנקבע בהחלטת חבר הלאומים שקבעה שהארץ כולה, עד הירדן, תהיה בית לאומי לעם היהודי. לבעיה הפלשתינית יימצא פתרון רק במדינות ערב. אנחנו קוראים למדינות העולם הנאור ללחוץ על מדינות ערב להסכים לכך, ואחר כך לסייע בהעברה של האנשים.
יוסי ביילין יוכל לרמוז לכתבים שתמורת ויתור פלשתיני מוחלט על זכות השיבה, אפשר יהיה להוציא ממני ויתור חלקי על דרישת הטרנספר. אני כמובן אכחיש את זה. הטרנספר - אני אומר- לא עומד למכירה. הוא הפתרון ההגיוני היחיד, וכולם מבינים שבסופו של דבר, אחרי כל הוויכוחים והצעקות, ההגיון ינצח.
אכן את כל זה כתבתי בלשון האבסורד, וכאילו בהתחכמות של הפוך על הפוך, אבל זה לא בצחוק. זה הרי לא יום לצחוקים. מותר לנו ללמוד משהו מאוייבינו גם על טקטיקה וגם על אסטרטגיה. טקטית, טעות היא להיות פרגמטיסט שמציע רק פתרונות מציאותיים. מול דרישה מרחיקת לכת של היריב אתה חייב להעמיד דרישה מרחיקת לכת משלך. כך אולי תיפגשו באמצע.
אבל יותר חשובה האסטרטגיה. אסטרטגיה היא לדעת במה אנחנו מאמינים. בוויכוח יש דעה א', דעה ב', ופשרה ג'. מרוב שאנחנו עוסקים בפשרה, שכחנו בכלל מהי דעה א'. מה דעתנו, במה אנחנו מאמינים, מהו הצדק על-פי השקפתנו. לא מהו הצדק האובייקטיבי, לא מה התוצאה בסוף אחרי שמביאים בחשבון גם את הצדק כפי שהצד השני רואה אותו. לפני הכל - מה העמדה שלנו ורק שלנו? במה אנחנו כשלעצמנו מאמינים? אולי אי אפשר להביא לידי כך שהערבים יעזבו את הארץ מרצונם. אבל אילו היה אפשר, זה היה הדבר הנכון, כי הארץ היא כבשת הרש של העם היהודי, היא כל מה שיש לו, ומהים ועד הירדן היא שלנו, ואין לנו אחרת, ואנחנו לא רוצים לוותר על ארץ אבותינו כי אין עם שמוותר על ארץ אבותיו.
אם תרצו, זוהי מורשת גנדי. ואם מעכשיו יתעורר מחדש הדיון על הטרנספר, זה יהיה גם סוג של נקמה ואולי גם מעט נחמה.
=============
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בב' חשון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".