מי שהקשיב לשידורים המיוחדים בכלי-התקשורת לאחר הירצחו של השר רחבעם זאבי הי"ד, חש אט-אט את עוצמת העוול שנעשה לאיש יקר זה בחייו. פתאום התברר כמה טוב היה בו וכמה חברים, מכל גוני הקשת, היו לו; אך רבים מאלה שמרו את ידידותם זו בסוד, משום שהגורמים השולטים בתקשורת הישראלית עשו הכול כדי לדחוק את האיש ואת דרכו לפינה ולעשותם מוקצה.

במידה מסויימת אשמים בכך כולנו. לא התקוממנו נגד שלילת הלגיטימיות של זאבי ומשנתו. אישים רבים מקרב נאמני ארץ-ישראל אף ראו צורך להסתייג ממנו, הסתייגות שהייתה בה נימה לא-מוסתרת של 'יפיות-נפש', לאמור: 'אני לא כזה', אני מה'טובים', ממי שראויים לבוא בקהל. רק העובדה שזאבי היה בשר מבשרה של ארץ-ישראל ומהלוחמים על הגנת הארץ מנעה את הוצאתו המוחלטת אל מחוץ לגדר.

טרנספר של יהודים

חייבים להפריד כאן בין שני דברים: בין מעשיותו של רעיון ובין היותו נכון וצודק. אנחנו חיים בעולם שבו לא תמיד ניתן ליישם את הפתרונות הנכונים והצודקים, אבל חוסר היכולת לבצע את הדבר הנכון אינו הופך אותו לפסול.

זאבי קם ואמר דבר נכון ביסודו, שהפתרון האמיתי והצודק לסכסוך בן מאת השנים בינינו ובין הערבים הוא הפרדה בין האוכלוסיות. שני עמים, הנדחקים בכברת-ארץ קטנה, נידונים למלחמת-נצח ולשפיכות-דמים מתמדת, ואין מנוס אלא שאחד מהם יעבור למקום אחר. זאבי טבע את הססמה הפשוטה "הם שם ואנחנו כאן".

רגע, הססמה הזאת נשמעת לכם מוכרת? נכון, השמאל הוא שאימץ אותה, אלא בכיוון ההפוך. גם לשמאל ברור שצריך להפריד בין העמים, אלא שלשיטתו מי שצריך לקום ולעזוב הם אנחנו. כלומר, עקירת מאתיים אלף יהודים מבתיהם וגירושם מיישוביהם. הטרנספר הזה מוסרי וצודק, והוא התממשות חזון השלום. אותו פתרון בכיוון ההפוך הוא 'תועבה מוסרית'. למה? ככה.

כאשר יהודים המאמינים בתורה מצטרפים לחגיגת ה'מוסריות' המזוייפת הזאת, הם בעצם אומרים שהתורה חס-ושלום בלתי-מוסרית. הלוא בתורה נאמרים הדברים בצורה המפורשת ביותר: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם... ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם - לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". זה לא בדיוק מה שקורה לנו?

ארצנו היחידה

זאבי לא שנא ערבים. היו לו קשרים מצויינים עם רבים מהם. הוא הבין שהפתרון שלו הוא הטוב והנכון ביותר גם בעבורם. הוא ידע שכל פתרון אחר מבטיח את המשך העימות ואת מעגל הדמים, השכול והיתמות. הוא הציע שהעולם כולו יסייע לאוכלוסייה הערבית ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה להגר למקומות אחרים ולפתוח שם חיים חדשים. מה בדיוק לא-מוסרי בזה?

אפשר לטעון שהפתרון הזה אינו מעשי. בסדר גמור. זה הוויכוח היחיד הבא בחשבון. כנגד הטענה הזאת אפשר להשיב: וחזון המזרח התיכון החדש מעשי? ופירוק ההתנחלויות ועקירת מאתיים אלף יהודים הם דברים הניתנים ליישום? גם השמאל יודע זאת, ובכל-זאת הוא משמיע את עמדותיו ברמה, כי חשוב לקבוע את העיקרון ואחר-כך להתווכח על הפרטים הטכניים.

גם אם אי-אפשר להביא להגירתם של מיליוני ערבים, דבר אחד חייבים לומר בקול רם ובנחישות - ממערב לירדן אין מקום לשתי מדינות. את מאווייהם הלאומיים יצטרכו למצוא במקום אחר. הארץ הקטנה הזאת היא ארצו היחידה של העם היהודי, שלו בלבד.
=================
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.