ביום הרצחו של השר רחבעם זאבי, הי"ד,כמו רבים במדינה - לא יכולתי לתפקד. כמו רבים במדינה, ההלם היה עצום. המוח לא רצה להאמין. הגוף הגיב בהרגשה של כאב פנימי עמוק . השרירים סרבו לזוז. הרגשות אלו מלווים רבים מאתנו גם היום, יותר משבוע לאחר הרצחו. כדי לשמור על שפיות הדעת, העסקתי את עצמי ,באותו יום נורא, בניסוח מודעת אבל לעתונים .
וזאת המודעה ששלחנו בשם תנועתנו:
"תנועת "נשים בירוק" מרכינה ראש
בפני גיבור ישראל, יהודי גאה, ידידנו היקר,
השר רחבעם זאבי, הי"ד,
אשר נרצח בידי פורעים ערבים.
במותו ציווה לעם ישראל
להתגייס למלחמת גאולת ארץ-ישראל".
אבל האמת היא שאין מלים.
אין מלים כדי להביע את הכאב.
אין מלים כדי להביע את הזעזוע.
אין מלים כדי להביע את העלבון הלאומי.
אין מלים כדי להביע את גדולתו של האיש היקר.
אין מלים כדי להביע את אהבתינו והערצתנו כלפיו.
בין גנדי, הי"ד, ל"נשים בירוק" נרקם, משך השנים, קשר מיוחד.
קשר של כבוד, קשר של ידידות. קשר שגם התפתח לקשר אישי בין משפחתנו (משפחת מטר) לבין גנדי הי"ד ואשתו היקרה יעל, תבדל לחיים ארוכים.
בתחילת דרכה של תנועת "נשים בירוק" כשהפגנו ללא הרף נגד ממשלת רבין /פרס- היה גנדי היחידי מבין חברי הכנסת שהתיצב אתנו על המדרכה, התמזג בין המפגינים והפגין אתנו. בהפגנות אלו גנדי תמיד נשא נאומים מרגשים שעודדו את כולנו. דבריו נתנו לנו כח להמשיך ולהתמיד.
כל פעם שנעצרנו על ידי שוטרי השר שחל - שכזכור ניסה לדכא את המחנה הלאומי ולסתום את פיותינו על ידי הפעלת כח נגד מפגינים, וביניהם נשים הרות ונשים מבוגרות היה זה ח"כ רחבעם זאבי גנדי שנחלץ לעזרתנו ולא הרפה עד שנשתחרר ממעצר.
הקשר המשפחתי האישי עם גנדי התחיל מיד לאחר בחירות 96'. יומיים לפני הבחירות נולד לנו בן. ברית המילה התקיימה ביום שנודע לנו רשמית שהמחנה הלאומי הביס את פושעי אוסלו, ובנימין נתניהו עלה לשלטון. חגיגת ברית המילה הפכה לחגיגת נצחון למחנה הלאומי כשעדיין חשבנו בתמימותנו שנתניהו יביא לשינוי המיוחל. ערכנו את ברית המילה במערת המכפלה.
כבוד גדול היה לנו שגנדי הסכים להיות "המגיש" (kvatter) של התינוק. קראנו לבן שלנו ישראל עמיחי אבל גנדי תמיד קרא לו בשם חיבה "דגן" משום שהוא נולד זמן מה לאחר מאבקנו בגבעת הדגן.
מאז ברית המילה נשארנו בקשר . הוזמנו ליום הולדתה של יעל ולשמחת הנישואין של יעל וגנדי, זוג כה יפה וכה אוהב. כשעמיחי שלנו היה בן שלוש, היה זה גנדי שנתן לו את התספורת הראשונה. למרות היותו עסוק מאד, הוא הגיע לביתנו באפרת עם יעל ויחד השתתפו בשמחה .
כבוד גדול לנו שילדינו הכירו, אפילו במעט, גיבור ישראל כמו גנדי.
כשעמיחי הקטן, היום בן חמש, שמע על הרצח, הוא אמר ברצינות ובעצב רב:
"אבא, זהו סופו של העם היהודי". ולמרות העובדה שפיזית, עם ישראל כמובן ממשיך להתקיים, אין ספק שדבריו של עמיחי בן החמש מבטאים סוג של אמת שכולנו מרגישים: עכשיו שגנדי כבר לא אתנו, אין לישראל אף מנהיג יהודי-ציוני אמיתי.
ולמרות שהכרתי את גנדי רק מעט שנים,אין בפי מספיק מלים כדי לתאר אותו.
גנדי היה בראש ובראשונה "מענטש" בן אדם. תמיד דאג לאחרים. תמיד ניסה לעזור. תמיד היה שם בעת צרה. אדם ביטא את זה יפה כשדבק כיתובית ספונטנית על מכוניתו : "גנדי היה חבר אמת!". מאות סיפורים על גנדי צצים בימים האחרונים ויחד הם מציירים אדם שכה אהב לעזור לאחיו היהודים.
נפגעי הטרור יעידו שגנדי היה היחידי בין כל הפוליטיקאים שהקפיד להגיע ללויות ו/או לניחום אבלים . בקיצור, גנדי אהב את העם והעם אהב את גנדי.
יחד עם זה, במקביל, גנדי עמד בנחישות על דעותיו, בלי פשרות. יהודי גאה, איש אמת שאינו מפחד להביע את האמת. מנהיג אמיתי שכל חייו היווה דוגמא אישית. לכן , בנוסף לכל המחמאות, ההספדים והזכרונות היפים שאנו שומעים על גנדי מפי אנשי ימין ואפילו מפי אנשי שמאל אני משוכנעת שגנדי היה מצפה מאתנו להוסיף את האמת המרה לגבי רציחתו:
עלינו לזכור ולא לשכוח ש"אוסלו" רצח את גנדי. או ליתר דיוק: "קונספצית אוסלו" רצחה את גנדי.
אותה קונספצייה נוראה שאומרת שחייבים להכנע לטרור . הרי רצח גנדי , ככל שאר רציחות היהודים מאז אוסלו, היא תוצאה ישירה של הפייסנות והכניעה לטרור. כל אדריכלי-פושעי-תומכי-ממשיכי אוסלו אינם יכולים להגיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. כפי שהם אינם יכולים להגיד כך על שאר קורבנות מלחמת אוסלו. עלינו לזכור ששמעון פרס ושאר פושעי אוסלו נתנו לאויב רובים ותחמושת וערי מקלט. הרובים האלו רוצחים בנו יום יום. הרובים האלו גם רצחו את גנדי.
והמלחמה היום בישראל היא בין "קונספציית אוסלו" לבין "מורשת גנדי".
מלחמה בין הפוסט-ציונים לבין הציונים. מלחמה בין הישראלים המוכנים לוותר על ארץ ישראל ולמסור אותה לאויב לבין היהודים , כמו גנדי, שאוהבים את הארץ, אוהבים את העם ומוכנים למסור את נפשם למען המשך הקיום היהודי בכל ארץ ישראל.
בבחירות האחרונות העם בחר במורשת גנדי. מורשת של אהבת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
חשבנו לתומנו שראש הממשלה אריאל שרון ייצג את אותה מורשת . אך בשבועות האחרונים הזדעזענו נוכח התבטאויותיו של אריאל שרון בעד הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל . בכך הצטרף שרון לקומץ תומכי "קונספציית אוסלו" הנאבקים ב"מורשת גנדי". הכרזה כזו היא בגידה במנדט שהעם נתן לשרון. הסכמה להקמת מדינה פלסטינית היא בגידה במצע הליכוד, מצע ששרון אמור לייצג האומר במפורש ש"לא תקום מדינה ערבית פלסטינית מערבה לירדן". הסכמה להקמת מדינה פלסטינית היא יריקה בפנים של אלפי שנות הסטוריה יהודית בארץ ישראל. היא גם יריקה בפנים של משפחת גנדי, של משפחת קורבנות אוסלו ושל משפחת כל נפגעי הטרור ומשפחות החיילים שנפלו במערכה על הקמת מדינת ישראל.
במשך כל ההסטוריה של עמנו , למרות כל הרדיפות, למרות האינקוויזיציה, למרות הפוגרומים, למרות השואה....לא העלה אף מנהיג בדעתו לוותר על אף שעל מארץ ישראל. באיזה זכות מוותר אריאל שרון היום על ארצנו מולדתנו? האם הקמנו את מדינת ישראל והקרבנו במלחמות ישראל יותר מ20,000 מבנינו , על מנת למסור את ארצנו לעם זר? אנו קוראים לאריאל שרון לחזור בו מיד, בפומבי, מהכרזותיו הבזויות על הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל.
אריאל שרון קבל מנדט מהעם להמשיך את "מורשת גנדי". סטייה ממנדט זה תאלץ אותנו להפיל את הממשלה ולמצוא מנהיגים אחרים.
אנו מבטיחים לרחבעם זאבי גנדי, הי"ד, שלא נשקוט ולא נחשה . נמשיך ביתר שאת את מאבקו למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
למשפחת זאבי, ליעל היקרה ולילדים היקרים, היו חזקים. אנחנו אוהבים אתכם.
==================
נדיה מטר היא יו"ר נשים בירוק. www.womeningreen.org
וזאת המודעה ששלחנו בשם תנועתנו:
"תנועת "נשים בירוק" מרכינה ראש
בפני גיבור ישראל, יהודי גאה, ידידנו היקר,
השר רחבעם זאבי, הי"ד,
אשר נרצח בידי פורעים ערבים.
במותו ציווה לעם ישראל
להתגייס למלחמת גאולת ארץ-ישראל".
אבל האמת היא שאין מלים.
אין מלים כדי להביע את הכאב.
אין מלים כדי להביע את הזעזוע.
אין מלים כדי להביע את העלבון הלאומי.
אין מלים כדי להביע את גדולתו של האיש היקר.
אין מלים כדי להביע את אהבתינו והערצתנו כלפיו.
בין גנדי, הי"ד, ל"נשים בירוק" נרקם, משך השנים, קשר מיוחד.
קשר של כבוד, קשר של ידידות. קשר שגם התפתח לקשר אישי בין משפחתנו (משפחת מטר) לבין גנדי הי"ד ואשתו היקרה יעל, תבדל לחיים ארוכים.
בתחילת דרכה של תנועת "נשים בירוק" כשהפגנו ללא הרף נגד ממשלת רבין /פרס- היה גנדי היחידי מבין חברי הכנסת שהתיצב אתנו על המדרכה, התמזג בין המפגינים והפגין אתנו. בהפגנות אלו גנדי תמיד נשא נאומים מרגשים שעודדו את כולנו. דבריו נתנו לנו כח להמשיך ולהתמיד.
כל פעם שנעצרנו על ידי שוטרי השר שחל - שכזכור ניסה לדכא את המחנה הלאומי ולסתום את פיותינו על ידי הפעלת כח נגד מפגינים, וביניהם נשים הרות ונשים מבוגרות היה זה ח"כ רחבעם זאבי גנדי שנחלץ לעזרתנו ולא הרפה עד שנשתחרר ממעצר.
הקשר המשפחתי האישי עם גנדי התחיל מיד לאחר בחירות 96'. יומיים לפני הבחירות נולד לנו בן. ברית המילה התקיימה ביום שנודע לנו רשמית שהמחנה הלאומי הביס את פושעי אוסלו, ובנימין נתניהו עלה לשלטון. חגיגת ברית המילה הפכה לחגיגת נצחון למחנה הלאומי כשעדיין חשבנו בתמימותנו שנתניהו יביא לשינוי המיוחל. ערכנו את ברית המילה במערת המכפלה.
כבוד גדול היה לנו שגנדי הסכים להיות "המגיש" (kvatter) של התינוק. קראנו לבן שלנו ישראל עמיחי אבל גנדי תמיד קרא לו בשם חיבה "דגן" משום שהוא נולד זמן מה לאחר מאבקנו בגבעת הדגן.
מאז ברית המילה נשארנו בקשר . הוזמנו ליום הולדתה של יעל ולשמחת הנישואין של יעל וגנדי, זוג כה יפה וכה אוהב. כשעמיחי שלנו היה בן שלוש, היה זה גנדי שנתן לו את התספורת הראשונה. למרות היותו עסוק מאד, הוא הגיע לביתנו באפרת עם יעל ויחד השתתפו בשמחה .
כבוד גדול לנו שילדינו הכירו, אפילו במעט, גיבור ישראל כמו גנדי.
כשעמיחי הקטן, היום בן חמש, שמע על הרצח, הוא אמר ברצינות ובעצב רב:
"אבא, זהו סופו של העם היהודי". ולמרות העובדה שפיזית, עם ישראל כמובן ממשיך להתקיים, אין ספק שדבריו של עמיחי בן החמש מבטאים סוג של אמת שכולנו מרגישים: עכשיו שגנדי כבר לא אתנו, אין לישראל אף מנהיג יהודי-ציוני אמיתי.
ולמרות שהכרתי את גנדי רק מעט שנים,אין בפי מספיק מלים כדי לתאר אותו.
גנדי היה בראש ובראשונה "מענטש" בן אדם. תמיד דאג לאחרים. תמיד ניסה לעזור. תמיד היה שם בעת צרה. אדם ביטא את זה יפה כשדבק כיתובית ספונטנית על מכוניתו : "גנדי היה חבר אמת!". מאות סיפורים על גנדי צצים בימים האחרונים ויחד הם מציירים אדם שכה אהב לעזור לאחיו היהודים.
נפגעי הטרור יעידו שגנדי היה היחידי בין כל הפוליטיקאים שהקפיד להגיע ללויות ו/או לניחום אבלים . בקיצור, גנדי אהב את העם והעם אהב את גנדי.
יחד עם זה, במקביל, גנדי עמד בנחישות על דעותיו, בלי פשרות. יהודי גאה, איש אמת שאינו מפחד להביע את האמת. מנהיג אמיתי שכל חייו היווה דוגמא אישית. לכן , בנוסף לכל המחמאות, ההספדים והזכרונות היפים שאנו שומעים על גנדי מפי אנשי ימין ואפילו מפי אנשי שמאל אני משוכנעת שגנדי היה מצפה מאתנו להוסיף את האמת המרה לגבי רציחתו:
עלינו לזכור ולא לשכוח ש"אוסלו" רצח את גנדי. או ליתר דיוק: "קונספצית אוסלו" רצחה את גנדי.
אותה קונספצייה נוראה שאומרת שחייבים להכנע לטרור . הרי רצח גנדי , ככל שאר רציחות היהודים מאז אוסלו, היא תוצאה ישירה של הפייסנות והכניעה לטרור. כל אדריכלי-פושעי-תומכי-ממשיכי אוסלו אינם יכולים להגיד 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. כפי שהם אינם יכולים להגיד כך על שאר קורבנות מלחמת אוסלו. עלינו לזכור ששמעון פרס ושאר פושעי אוסלו נתנו לאויב רובים ותחמושת וערי מקלט. הרובים האלו רוצחים בנו יום יום. הרובים האלו גם רצחו את גנדי.
והמלחמה היום בישראל היא בין "קונספציית אוסלו" לבין "מורשת גנדי".
מלחמה בין הפוסט-ציונים לבין הציונים. מלחמה בין הישראלים המוכנים לוותר על ארץ ישראל ולמסור אותה לאויב לבין היהודים , כמו גנדי, שאוהבים את הארץ, אוהבים את העם ומוכנים למסור את נפשם למען המשך הקיום היהודי בכל ארץ ישראל.
בבחירות האחרונות העם בחר במורשת גנדי. מורשת של אהבת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
חשבנו לתומנו שראש הממשלה אריאל שרון ייצג את אותה מורשת . אך בשבועות האחרונים הזדעזענו נוכח התבטאויותיו של אריאל שרון בעד הקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל . בכך הצטרף שרון לקומץ תומכי "קונספציית אוסלו" הנאבקים ב"מורשת גנדי". הכרזה כזו היא בגידה במנדט שהעם נתן לשרון. הסכמה להקמת מדינה פלסטינית היא בגידה במצע הליכוד, מצע ששרון אמור לייצג האומר במפורש ש"לא תקום מדינה ערבית פלסטינית מערבה לירדן". הסכמה להקמת מדינה פלסטינית היא יריקה בפנים של אלפי שנות הסטוריה יהודית בארץ ישראל. היא גם יריקה בפנים של משפחת גנדי, של משפחת קורבנות אוסלו ושל משפחת כל נפגעי הטרור ומשפחות החיילים שנפלו במערכה על הקמת מדינת ישראל.
במשך כל ההסטוריה של עמנו , למרות כל הרדיפות, למרות האינקוויזיציה, למרות הפוגרומים, למרות השואה....לא העלה אף מנהיג בדעתו לוותר על אף שעל מארץ ישראל. באיזה זכות מוותר אריאל שרון היום על ארצנו מולדתנו? האם הקמנו את מדינת ישראל והקרבנו במלחמות ישראל יותר מ20,000 מבנינו , על מנת למסור את ארצנו לעם זר? אנו קוראים לאריאל שרון לחזור בו מיד, בפומבי, מהכרזותיו הבזויות על הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בלב ארץ ישראל.
אריאל שרון קבל מנדט מהעם להמשיך את "מורשת גנדי". סטייה ממנדט זה תאלץ אותנו להפיל את הממשלה ולמצוא מנהיגים אחרים.
אנו מבטיחים לרחבעם זאבי גנדי, הי"ד, שלא נשקוט ולא נחשה . נמשיך ביתר שאת את מאבקו למען עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
למשפחת זאבי, ליעל היקרה ולילדים היקרים, היו חזקים. אנחנו אוהבים אתכם.
==================
נדיה מטר היא יו"ר נשים בירוק. www.womeningreen.org