חדשות לבקרים נזרקים רעיונות שונים של הפרדה, פחות או יותר לאורך "הקו הירוק", כפתרון קסם חד-צדדי או דו-צדדי ליציאה מן המלכודת שאליה הוביל "תהליך השלום". בנושא זה פעילים ח"כים דמגוגים מן השמאל וח"כים תמימים מן הימין. המשותף לרעיונות השונים הוא עובדת היותם מבוססים על טרנספר גזעני - לא-מרצון - של מאות אלפי יהודים, ועל היצמדות לקו מקרי שנוצר כתוצאה מיחסי הכוחות בתום מלחמת העצמאות, ואשר החזיק מעמד 19 שנים בלבד. קו זה הוא חסר בסיס גיאוגרפי, היסטורי, כלכלי או אחר, ועל כן אינו יכול להוות תשתית לפתרון בר-קיימא.
"תהליך השלום", מפרס וביילין ב-1993 עד ברק ובן-עמי ב-2000 ועד פרס שוב ב-2001, הוכיח את חוסר אמינותו של השמאל: ב-15 השנים שקדמו לאוסלו היה המספר השנתי הממוצע של קורבנות הטרור הערפאתי 15. ב-7 השנים הראשונות של התהליך המספר שילש את עצמו, ובשנה של מלחמת אוסלו שוב גדל פי 4: בשנה זו נפלו כ-180 קורבנות יהודיים, פי 12 בהשוואה לשנים שקדמו ל"שלום".
אבל, גם הימין אינו אמין. למרות שרוממות שלמות הארץ בגרונו, ו"הקו הירוק" כביכול נמחק ממפתו, משום-מה כל פתרון המוצע על-ידו, מרעיון האוטונומיה של בגין ואילך, מתייחס לחבלי הארץ המצויים מעבר לקו זה. כך, למשל, רעיון האוטונומיה המוניציפלית לתושבים הערביים של יש"ע, כלומר שחרור ישראל מהצורך לנהל את חיי היום-יום שלהם, יוצר מצב בלתי-אפשרי הכולל 2 סוגים של ארץ ישראל:
מצדו האחד של הקו שוכנת ארץ ישראל, שבה יהודים וערבים הם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל, אולם לערבים אין אותן זכויות לאומיות המוקנות לאחיהם מצדו האחר של הקו. כאן ניתן לשאול: מדוע הקמתה של כרמיאל, למשל, בלב אזור צפוף אוכלוסייה ערבית היא התיישבות ציונית כשרה, אולם הקמת אריאל בלב אזור כנ"ל היא התיישבות פוליטית פסולה ומכשול לשלום?
מעבר לקו נמצאת ארץ ישראל "אחרת", שבה יהודים וערבים הם בעלי מעמד בלתי-מוגדר, אשר אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן: יהודים אזרחי ישראל המותקפים בהתמדה על-ידי מחבלי ערפאת, וערבים הנשלטים על-ידי מנהיגם אולם חסרי אפשרות לבחור ולהיבחר לבית-נבחרים ריבוני.
קריסת אוסלו אינה מפתיעה, והיא רק מדגישה את מה שהיה ידוע כל הזמן: אין שני סוגי ארץ ישראל, "שטחים" מצד אחד של "הקו הירוק" ומדינת ישראל מצדו האחר; אין שני סוגי יהודים, מתנחלים מצד חד של קו זה ומתיישבים מצדו האחר (כולם כלולים ברשימת החיסול של ערפאת); אין שני סוגי ערבים, פלשתינאים מצד אחד של הקו וישראלים מצדו האחר (לכולם מאוויים לאומיים משותפים, אשר 19 שנות ניתוק, מ-1948 עד 1967, לא עמעמו אותם); אין אפשרות למצוא פתרון מבודד, שיהיה מוגבל ל"שטחים" ולתושביהם היהודים והערבים, בלי להתייחס לאזורים הנמצאים בתוך "הקו הירוק"; אין טרוריסטים טובים (אש"ף) וטרוריסטים רעים (חמאס), כי מטרתם אחת, ורק הטקטיקה שונה. לסיכום: אין סיכוי לפתרון המתבסס על הבדלים שאים קיימים.
לפיכך, הנצחת "הקו הירוק" - על-ידי הפרדה חד-צדדית, הסכם "מלא", או כל פתרון שווא אחר היא מרשם למתיחות מתמדת: היהודים מעבר לקו יהיו נתונים להתנכלויות מתמשכות בכל סוג של "פתרון", דבר שיצריך התערבות תכופה של צה"ל כדי להגן עליהם; והערבים בתוך הקו ידרשו, ובצדק מבחינתם, אותו מעמד אוטונומי שיש לערבים מצדו האחר של הקו, ולשם כך יפעילו את האמצעי שכבר הוכיח את עצמו, כלומר הטרור והאינתיפאדה, תוך גיוס תמיכה מהשמאל הקיצוני ומהעולם "הנאור".
סביר מאד שלמצב הסבוך אין פתרון עכשיו, אבל מכאן רחוקה הדרך עד לפתרון האובדני של אוסלו. יש מקום לשקול הפרדה ואוטונומיה שאינן קשורות ב"קו ירוק" בלתי-אפשרי. הכוונה לאוטונומיה ליישובים הערביים הגדולים בכל ארץ ישראל המערבית: תושביהם ינהלו את ענייניהם המקומיים בעצמם, ויממשו את זכויותיהם האזרחיות האישיות והלאומיות במסגרת המדינה הפלשתינאית שתכונן במוקדם או במאוחר על-ידי הרוב הפלשתינאי הקיים ממילא מעבר לירדן. הריבונות על כל ארץ ישראל המערבית תהיה של מדינת ישראל, וכל תחומי החיים שאינם מוניציפליים יהיו באחריות ממשלת ישראל. קו ההפרדה בין המדינות יישען על בסיס גיאוגרפי סביר: נהר הירדן. שתי המדינות הערביות שאתן נחתמו כבר הסכמי שלום יכולות לתרום את חלקן למען השלום באזור: ירדן באמצעות זירוז העברת השלטון לידי הרוב בה, ומצריים על-ידי החכרת שטחים בצפון-מזרח סיני להקלת הצפיפות ברצועת עזה. באופן כזה ההתקדמות לעבר פתרון אפשרי באזור לא תוטל רק על ישראל, אלא גם על שכנותיה, שאף להן חשוב שלום באזור.
למרות הסכנות והקשיים הרבים הצפויים ביישום הפתרון של "הפרדה ללא קו ירוק", גלומים ברעיון יתרונות חשובים: התוכנית מאפשרת קיום מדינה ישראלית יהודית ודמוקרטית בגבולות בני-הגנה בכל ארץ ישראל המערבית; היא מאפשרת מתן זכויות אזרח לכל ערביי ארץ ישראל המערבית, ללא הסכנה של הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, שהיא התוצאה הבלתי-נמנעת של כל סוג של הפרדה ואוטונומיה שהוצעו עד כה; יש בה בסיס לשיתוף פעולה אזורי. התוכנית אף עונה על המאוויים של מי שדורש פשרה טריטוריאלית-היסטורית וחלוקת ארץ ישראל השלמה באמת ל-2 מדינות ל-2 עמים. האם השארת השלטון ההאשמי בארמונו חשובה יותר מהשארה בבתיהם של מאות אלפי יהודים, או של מיליוני ערבים, אם יימשכו הדרכים שנוסו עד עכשיו?
===================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
"תהליך השלום", מפרס וביילין ב-1993 עד ברק ובן-עמי ב-2000 ועד פרס שוב ב-2001, הוכיח את חוסר אמינותו של השמאל: ב-15 השנים שקדמו לאוסלו היה המספר השנתי הממוצע של קורבנות הטרור הערפאתי 15. ב-7 השנים הראשונות של התהליך המספר שילש את עצמו, ובשנה של מלחמת אוסלו שוב גדל פי 4: בשנה זו נפלו כ-180 קורבנות יהודיים, פי 12 בהשוואה לשנים שקדמו ל"שלום".
אבל, גם הימין אינו אמין. למרות שרוממות שלמות הארץ בגרונו, ו"הקו הירוק" כביכול נמחק ממפתו, משום-מה כל פתרון המוצע על-ידו, מרעיון האוטונומיה של בגין ואילך, מתייחס לחבלי הארץ המצויים מעבר לקו זה. כך, למשל, רעיון האוטונומיה המוניציפלית לתושבים הערביים של יש"ע, כלומר שחרור ישראל מהצורך לנהל את חיי היום-יום שלהם, יוצר מצב בלתי-אפשרי הכולל 2 סוגים של ארץ ישראל:
מצדו האחד של הקו שוכנת ארץ ישראל, שבה יהודים וערבים הם אזרחים שווי-זכויות במדינת ישראל, אולם לערבים אין אותן זכויות לאומיות המוקנות לאחיהם מצדו האחר של הקו. כאן ניתן לשאול: מדוע הקמתה של כרמיאל, למשל, בלב אזור צפוף אוכלוסייה ערבית היא התיישבות ציונית כשרה, אולם הקמת אריאל בלב אזור כנ"ל היא התיישבות פוליטית פסולה ומכשול לשלום?
מעבר לקו נמצאת ארץ ישראל "אחרת", שבה יהודים וערבים הם בעלי מעמד בלתי-מוגדר, אשר אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן: יהודים אזרחי ישראל המותקפים בהתמדה על-ידי מחבלי ערפאת, וערבים הנשלטים על-ידי מנהיגם אולם חסרי אפשרות לבחור ולהיבחר לבית-נבחרים ריבוני.
קריסת אוסלו אינה מפתיעה, והיא רק מדגישה את מה שהיה ידוע כל הזמן: אין שני סוגי ארץ ישראל, "שטחים" מצד אחד של "הקו הירוק" ומדינת ישראל מצדו האחר; אין שני סוגי יהודים, מתנחלים מצד חד של קו זה ומתיישבים מצדו האחר (כולם כלולים ברשימת החיסול של ערפאת); אין שני סוגי ערבים, פלשתינאים מצד אחד של הקו וישראלים מצדו האחר (לכולם מאוויים לאומיים משותפים, אשר 19 שנות ניתוק, מ-1948 עד 1967, לא עמעמו אותם); אין אפשרות למצוא פתרון מבודד, שיהיה מוגבל ל"שטחים" ולתושביהם היהודים והערבים, בלי להתייחס לאזורים הנמצאים בתוך "הקו הירוק"; אין טרוריסטים טובים (אש"ף) וטרוריסטים רעים (חמאס), כי מטרתם אחת, ורק הטקטיקה שונה. לסיכום: אין סיכוי לפתרון המתבסס על הבדלים שאים קיימים.
לפיכך, הנצחת "הקו הירוק" - על-ידי הפרדה חד-צדדית, הסכם "מלא", או כל פתרון שווא אחר היא מרשם למתיחות מתמדת: היהודים מעבר לקו יהיו נתונים להתנכלויות מתמשכות בכל סוג של "פתרון", דבר שיצריך התערבות תכופה של צה"ל כדי להגן עליהם; והערבים בתוך הקו ידרשו, ובצדק מבחינתם, אותו מעמד אוטונומי שיש לערבים מצדו האחר של הקו, ולשם כך יפעילו את האמצעי שכבר הוכיח את עצמו, כלומר הטרור והאינתיפאדה, תוך גיוס תמיכה מהשמאל הקיצוני ומהעולם "הנאור".
סביר מאד שלמצב הסבוך אין פתרון עכשיו, אבל מכאן רחוקה הדרך עד לפתרון האובדני של אוסלו. יש מקום לשקול הפרדה ואוטונומיה שאינן קשורות ב"קו ירוק" בלתי-אפשרי. הכוונה לאוטונומיה ליישובים הערביים הגדולים בכל ארץ ישראל המערבית: תושביהם ינהלו את ענייניהם המקומיים בעצמם, ויממשו את זכויותיהם האזרחיות האישיות והלאומיות במסגרת המדינה הפלשתינאית שתכונן במוקדם או במאוחר על-ידי הרוב הפלשתינאי הקיים ממילא מעבר לירדן. הריבונות על כל ארץ ישראל המערבית תהיה של מדינת ישראל, וכל תחומי החיים שאינם מוניציפליים יהיו באחריות ממשלת ישראל. קו ההפרדה בין המדינות יישען על בסיס גיאוגרפי סביר: נהר הירדן. שתי המדינות הערביות שאתן נחתמו כבר הסכמי שלום יכולות לתרום את חלקן למען השלום באזור: ירדן באמצעות זירוז העברת השלטון לידי הרוב בה, ומצריים על-ידי החכרת שטחים בצפון-מזרח סיני להקלת הצפיפות ברצועת עזה. באופן כזה ההתקדמות לעבר פתרון אפשרי באזור לא תוטל רק על ישראל, אלא גם על שכנותיה, שאף להן חשוב שלום באזור.
למרות הסכנות והקשיים הרבים הצפויים ביישום הפתרון של "הפרדה ללא קו ירוק", גלומים ברעיון יתרונות חשובים: התוכנית מאפשרת קיום מדינה ישראלית יהודית ודמוקרטית בגבולות בני-הגנה בכל ארץ ישראל המערבית; היא מאפשרת מתן זכויות אזרח לכל ערביי ארץ ישראל המערבית, ללא הסכנה של הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, שהיא התוצאה הבלתי-נמנעת של כל סוג של הפרדה ואוטונומיה שהוצעו עד כה; יש בה בסיס לשיתוף פעולה אזורי. התוכנית אף עונה על המאוויים של מי שדורש פשרה טריטוריאלית-היסטורית וחלוקת ארץ ישראל השלמה באמת ל-2 מדינות ל-2 עמים. האם השארת השלטון ההאשמי בארמונו חשובה יותר מהשארה בבתיהם של מאות אלפי יהודים, או של מיליוני ערבים, אם יימשכו הדרכים שנוסו עד עכשיו?
===================
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.