חמשת נרות הזכרון הטריים שהודלקו לראשונה ביום הזכרון האחרון ליצחק רבין ז"ל, מסמלים לא רק את כשלונה של דרך אוסלו. החייל שנרצח ברמזור האדום בכביש נחל עירון וארבעת הנרצחות בחדרה, בתוככי הקו הירוק המקודש, מצביעים על מציאות חיים. ומי שמתעלם מהמשמעות טומן ראשו בחול. וכידוע הטומן ראשו בחול, מסתכן בכך שכל עובר אורח יקצוץ את צווארו.
באזור שלנו, כידוע, לא מרובים הם חסידי אומות העולם. האויב חסר קווים אדומים משלו, והוא לא עוצר בשום רמזור. ביום זה חל גם יום הזיכרון של סגן דבל'ה אטינגר הי"ד, שנהרג בעת הסתערות על בית בחלחול שאכלס מחבלים. צה"ל נמנע שם מהפגזת הבית בגלל חשש פן יש בו נשים וילדים. הפגז שנורה אחר כך, כבר לא יכול היה להשיב את דבל'ה לחיים. אבל התפישה כבר נראתה אז, טעות בהבנת האויב ומניעיו. טעות בדרך שהמדינה מנותבת בה.
רבין טעה טעות אנושית מאד. טעות הנובעת מהרצון הטבעי והנורמלי שנושא אתו כל אדם, לחיי שלווה ושלום. רצון שהוא כה חזק עד שהוא מקהה את חוש ההגנה הטבוע באינסטינקט האנושי. רצון וחלום שמטשטש את ההגיון והשכל ומוביל לסיכונים הגובלים במה שנראה כהתאבדות מדעת. רבין ז"ל סבר שתמה עת החרב ויש לפנות לאתים ולמזמרות. ושכח להתבונן בעבר ובהווה המלמדים אותנו לאחוז בשניהם כאחד. לאחוז בזה ולא להניח ידינו גם מזה. עליו היה להבין שהמציאות של "אחת ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת בשלח", אינה של שלבים בתהליך, אלא של שילוב הכרחי במציאות השוררת. כן, גם אם זה יימשך עד בוא המשיח.
מה קרה לו ?
בין אם הסיבה היא עייפות מצטברת של המנהיגות, או הערכה שגויה לרעה!- של כוח העם לעמוד במשימות הצפויות. בין אם הגישה נבעה מתוך שכנוע עצמי שאכן הגיעה עת אחרת, ועת המלחמה היא מאחור, היתה פה הליכה בנתיב של חוסר ודאות ושל לקיחת סיכונים שאינה הגיונית. ורבין, כעומד בראשה של המערכת הוא גם שאחראי לה. הגם שהמובילים בפועל פרס וחבורת ביילין- מסתתרים מאחורי גבו המגן.
נכון, קשה לחשוב על כך. קשה מאד להשלים עם ההבנה שלאורך השנים הבאות ניאלץ להמשיך ולשלם בדם יהודים תמורת המשך חיי עם ישראל בארץ ישראל. קשה להביט אל עתידה של מדינה שיהיה מנומר בכתמי דם של בניה-לוחמיה. אך הקושי הוא נפשי. הרבה יותר מאשר חישוב קר, הגיוני ואמיתי. ולדוגמא, החישוב הידוע שמתייחס לתאונות דרכים. וכי יעלה על הדעת שאי מי יפסיק לנסוע בכבישים בגלל הפחד מתאונה? והרי מדי שבוע נהרגים בתאונות דרכים קרוב לעשרים בני אדם, בממוצע. ובהנחה שחיי אדם הם יקרים בפני עצמם, ולא עקב נסיבות מותם, איך זה שאין פתרונות רדיקליים בנושא. משום מה, בהתייחס לנכסי האומה, לארצה ולאדמתה, יש נטייה בכמה חוגים לקלות דעת. והפתרונות המוצעים אינם רציניים ממש. ומכאן, שהעכבה היא נפשית. צריך להתאים את מאוויי הנפש למציאות הסובבת. זה גם שומר על הנורמליות של בן אנוש.
המדינה זה אני
יש עוד התייחסות בולטת אצל הדור שלחם במלחמת השחרור ועוד קודם לה. הם משווים תדיר את המצב הנוכחי למה שהיה. הם עוד זוכרים את המאבק והרצון המפעים להקים מדינה יהודית, אז, כך שהמציאות הנוכחית נשפטת ביחס לעבר. ואם, פעם, היה חלום לקבל אישור של העולם- כולל העולם הערבי- לישות יהודית בין חדרה לגדרה, הם מסתפקים, בעקרון, באותה ישות. ומכאן התנצלות מתמדת על כל מה שמעבר לה. לנגד עיניהם לא עומד חזון התורה והנביאים, אלא ארץ המקלט של ראשוני הציונות המדינית. ולכן, אלו החיים עוד בעברם המפואר, מוכנים להסתפק בה וב"תחום המושב" שהיא תוחמת. גם ברמה הפסיכולוגית- אישית. וממילא מוכנים לוותר על הרווחים שנוספו מאז ולהסתפק בקרן עצמה. די בתל אביב וסביבתה ונוותר על יש"ע.
ואני חושש שיש עוד נקודה פסיכולוגית הטמונה כאן. לוחמי המדינה דאז, סבורים שעליהם לגמור את המלאכה כולה. הם אינם לומדים מדוד המלך שהותיר את בניין המקדש, הגם שלא ברצונו, לבנו שלמה. בתפישתם הם הם אלו הצריכים- בצו ההיסטוריה- להניח לבניהם מדינה מסודרת, מאובטחת על ידי אומות העולם ונחה בשלום. והתפישה הזאת מתעלמת מהמציאות שהרי לדידם הזמן דוחק. רבין, הפלמחניק שעמד ליד ערש המדינה הנולדת, שראה את התינוק מתחזק ומוסיף שרירים במלחמת ששת הימים ולאחריה, חשש מהעתיד. בתפישתו הבלתי חזונית והנשענת כולה על העכשוויזם, העדיף שה"ילד" לא יסתכן ודי שיישאר בחיים, לדידו זו בחירה בין מדינה חזקה ובין היעלמותה המוחלטת. הוא לא הבין שדווקא הדרך הזאת של חשש ופחד, היא שעלולה להוביל למותו של התינוק. שהברירה שאותה הוא מציע כלל אינה קיימת. שדרך אוסלו היא נתיב של השמדה ולא של קיום בטוח. ובעיקר הוא וחבריו לא רצו להעביר את שרביט ההנהגה לדור חדש, משוחרר ממשקעי העבר. דור הבונה את העתיד מתוך נסיון העבר, בחזון חדש ובראיה של מי שגדל במציאות אחרת מדור הבונים.
מה עושים?
ממשיכים לבנות מדינה. כמו שעשינו כל השנים. בחזון, בתעוזה ובנחישות. ובהבנה שהמחיר שמשלמים, יקר וכואב, הוא המחסום מהאפשרות הגרועה בהרבה. כך בנינו מאז הקמת המדינה, מבכים את מתינו והופכים אותם למנוף אחר. אין ברירה אחרת. זו הדרך היחידה עד לביאת משיח צדקנו. במהרה בימינו. אכי"ר.
======================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
באזור שלנו, כידוע, לא מרובים הם חסידי אומות העולם. האויב חסר קווים אדומים משלו, והוא לא עוצר בשום רמזור. ביום זה חל גם יום הזיכרון של סגן דבל'ה אטינגר הי"ד, שנהרג בעת הסתערות על בית בחלחול שאכלס מחבלים. צה"ל נמנע שם מהפגזת הבית בגלל חשש פן יש בו נשים וילדים. הפגז שנורה אחר כך, כבר לא יכול היה להשיב את דבל'ה לחיים. אבל התפישה כבר נראתה אז, טעות בהבנת האויב ומניעיו. טעות בדרך שהמדינה מנותבת בה.
רבין טעה טעות אנושית מאד. טעות הנובעת מהרצון הטבעי והנורמלי שנושא אתו כל אדם, לחיי שלווה ושלום. רצון שהוא כה חזק עד שהוא מקהה את חוש ההגנה הטבוע באינסטינקט האנושי. רצון וחלום שמטשטש את ההגיון והשכל ומוביל לסיכונים הגובלים במה שנראה כהתאבדות מדעת. רבין ז"ל סבר שתמה עת החרב ויש לפנות לאתים ולמזמרות. ושכח להתבונן בעבר ובהווה המלמדים אותנו לאחוז בשניהם כאחד. לאחוז בזה ולא להניח ידינו גם מזה. עליו היה להבין שהמציאות של "אחת ידו עושה במלאכה והאחת מחזקת בשלח", אינה של שלבים בתהליך, אלא של שילוב הכרחי במציאות השוררת. כן, גם אם זה יימשך עד בוא המשיח.
מה קרה לו ?
בין אם הסיבה היא עייפות מצטברת של המנהיגות, או הערכה שגויה לרעה!- של כוח העם לעמוד במשימות הצפויות. בין אם הגישה נבעה מתוך שכנוע עצמי שאכן הגיעה עת אחרת, ועת המלחמה היא מאחור, היתה פה הליכה בנתיב של חוסר ודאות ושל לקיחת סיכונים שאינה הגיונית. ורבין, כעומד בראשה של המערכת הוא גם שאחראי לה. הגם שהמובילים בפועל פרס וחבורת ביילין- מסתתרים מאחורי גבו המגן.
נכון, קשה לחשוב על כך. קשה מאד להשלים עם ההבנה שלאורך השנים הבאות ניאלץ להמשיך ולשלם בדם יהודים תמורת המשך חיי עם ישראל בארץ ישראל. קשה להביט אל עתידה של מדינה שיהיה מנומר בכתמי דם של בניה-לוחמיה. אך הקושי הוא נפשי. הרבה יותר מאשר חישוב קר, הגיוני ואמיתי. ולדוגמא, החישוב הידוע שמתייחס לתאונות דרכים. וכי יעלה על הדעת שאי מי יפסיק לנסוע בכבישים בגלל הפחד מתאונה? והרי מדי שבוע נהרגים בתאונות דרכים קרוב לעשרים בני אדם, בממוצע. ובהנחה שחיי אדם הם יקרים בפני עצמם, ולא עקב נסיבות מותם, איך זה שאין פתרונות רדיקליים בנושא. משום מה, בהתייחס לנכסי האומה, לארצה ולאדמתה, יש נטייה בכמה חוגים לקלות דעת. והפתרונות המוצעים אינם רציניים ממש. ומכאן, שהעכבה היא נפשית. צריך להתאים את מאוויי הנפש למציאות הסובבת. זה גם שומר על הנורמליות של בן אנוש.
המדינה זה אני
יש עוד התייחסות בולטת אצל הדור שלחם במלחמת השחרור ועוד קודם לה. הם משווים תדיר את המצב הנוכחי למה שהיה. הם עוד זוכרים את המאבק והרצון המפעים להקים מדינה יהודית, אז, כך שהמציאות הנוכחית נשפטת ביחס לעבר. ואם, פעם, היה חלום לקבל אישור של העולם- כולל העולם הערבי- לישות יהודית בין חדרה לגדרה, הם מסתפקים, בעקרון, באותה ישות. ומכאן התנצלות מתמדת על כל מה שמעבר לה. לנגד עיניהם לא עומד חזון התורה והנביאים, אלא ארץ המקלט של ראשוני הציונות המדינית. ולכן, אלו החיים עוד בעברם המפואר, מוכנים להסתפק בה וב"תחום המושב" שהיא תוחמת. גם ברמה הפסיכולוגית- אישית. וממילא מוכנים לוותר על הרווחים שנוספו מאז ולהסתפק בקרן עצמה. די בתל אביב וסביבתה ונוותר על יש"ע.
ואני חושש שיש עוד נקודה פסיכולוגית הטמונה כאן. לוחמי המדינה דאז, סבורים שעליהם לגמור את המלאכה כולה. הם אינם לומדים מדוד המלך שהותיר את בניין המקדש, הגם שלא ברצונו, לבנו שלמה. בתפישתם הם הם אלו הצריכים- בצו ההיסטוריה- להניח לבניהם מדינה מסודרת, מאובטחת על ידי אומות העולם ונחה בשלום. והתפישה הזאת מתעלמת מהמציאות שהרי לדידם הזמן דוחק. רבין, הפלמחניק שעמד ליד ערש המדינה הנולדת, שראה את התינוק מתחזק ומוסיף שרירים במלחמת ששת הימים ולאחריה, חשש מהעתיד. בתפישתו הבלתי חזונית והנשענת כולה על העכשוויזם, העדיף שה"ילד" לא יסתכן ודי שיישאר בחיים, לדידו זו בחירה בין מדינה חזקה ובין היעלמותה המוחלטת. הוא לא הבין שדווקא הדרך הזאת של חשש ופחד, היא שעלולה להוביל למותו של התינוק. שהברירה שאותה הוא מציע כלל אינה קיימת. שדרך אוסלו היא נתיב של השמדה ולא של קיום בטוח. ובעיקר הוא וחבריו לא רצו להעביר את שרביט ההנהגה לדור חדש, משוחרר ממשקעי העבר. דור הבונה את העתיד מתוך נסיון העבר, בחזון חדש ובראיה של מי שגדל במציאות אחרת מדור הבונים.
מה עושים?
ממשיכים לבנות מדינה. כמו שעשינו כל השנים. בחזון, בתעוזה ובנחישות. ובהבנה שהמחיר שמשלמים, יקר וכואב, הוא המחסום מהאפשרות הגרועה בהרבה. כך בנינו מאז הקמת המדינה, מבכים את מתינו והופכים אותם למנוף אחר. אין ברירה אחרת. זו הדרך היחידה עד לביאת משיח צדקנו. במהרה בימינו. אכי"ר.
======================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.