כבר ידענו מזמן, אבל השבוע חווינו את זה מחדש, עם אילו תהומות של רשעות ואכזריות נגזר עלינו להתמודד. ההיטלר הקטן הזה, חסן נסראללה, עם חיוכו המאושר תמיד, מחזיק בידו שלוש גופות ושנה שלמה הוא משתעשע במשחק פוקר בייסוריהן של המשפחות האומללות. הרוצח דורש מחיר תמורת המידע אם הרצח היה סופי או שמא מישהו עוד מפרפר. והמנוול החייתי הזה לבוש גלימה של איש דת ירא שמים, מוקף חסידים, יושב בראש השולחן בין מנהיגים נשואי פנים, ותחנות טלוויזיה מכל העולם מתחרות ביניהן על הכבוד לראיין אותו.

וכמובן שבכל העולם הערבי אף אחד לא קם. לא מגנים אותו, לא מתנערים ממנו, לא מקללים אותו. לא חוסני מוברכ הצדיק ממצרים, לא עבדאללה מירדן, לא כל החברים הטובים מהקואליציה של ג'ורג' בוש, וגם לא "הישראלים", כל הטיבים והדהאמשים והמח'ולים למיניהם. לא בטעות שמתי מרכאות על המילה "הישראלים". ביום כזה המסכות נופלות. זה לא סכסוך ישראלי-פלשתיני, זו מלחמה חייתית ואכזרית שמנהל העם הערבי נגד העם היהודי, והמנהיגים הערבים שיושבים בכנסת ישראל, אפילו לא מעמידים פנים כאילו הם שייכים במשהו לצד שלנו.

לי זה הזכיר, מכל הרעות והנוראות של השנה האחרונה, את רצח שני הנערים מתקוע בוואדי חריטון. גם שם היה רגע שבו נפלו כל המסכות ולא היו עוד תירוצים לכסות בהם על האמת של החייתיות והאכזריות הערבית, שהלב ממאן לפעמים להאמין בה. אלה לא היו שני ילדים שנקלעו לחילופי אש, או שנפגעו כתוצאה מטרור עיוור שלא מבחין בין נער לזקן. שום דבר לא היה עיוור שם. הרוצחים נתקלו בילדים שמטיילים לתומם בוואדי, והרגו אותם במו ידיהם, באבן ובאגרוף. כבר היתה לפני שנים זוועה כזאת באלון מורה, כשנרצח באופן דומה הילד רמי חבה. אם אינני טועה הוא היה אז בן חמש, ומישהו רוצץ את גולגולתו באבן גדולה. אני מודה שגם אני אמרתי אז לעצמי שאולי מדובר במטורף או סוטה מין. ידעתי את האמת, אבל בכל זאת לא יכולתי להאמין שיש אדם נורמלי על פני האדמה שמסוגל לעשות דבר מזוויע כזה. סתם, ללא כל סיבה וללא כל מטרה.

במקרה של נסראללה הרי נפלה גם המסכה של מאבק נגד הכיבוש. החיילים נחטפו משטח ישראל אחרי הנסיגה החד-צדדית מלבנון, אחרי ההשפלה, אחרי ההפקרה של אנשי צד"ל, אחרי שכל הבעיות בלבנון נפתרו לשביעות רצונו של החיזבאללה. אחרי שקציני האו"ם שלפו מהמחסן מפות עתיקות מראשית המאה הקודמת וקבעו איפה עובר הגבול, ואנחנו לא התווכחנו על מילימטר. אבל אף אחד לא שואל מה בעצם יש עוד לנסראללה הזה עם ישראל. גם ארבע אמהות, שהסבירו לנו כל-כך בלהט ובשכנוע עצמי שהכל בגלל הכיבוש, שנסיגה היא המעשה הכי הגיוני, והיא תסיים את הסכסוך, גם הן לא מתפלאות.

כי הן ידעו, כולם ידעו, שהכיבוש הוא רק תירוץ שנועד לאפשר למנוולים להופיע בחברה טובה, וכאשר ייגמר הכיבוש הם ימצאו תירוץ אחר להצדיק את מעשי האכזריות הבלתי אנושיים שלהם. יודעים אבל ממאנים להאמין. גם היום יודעים כל מציעי הפתרונות, ש"הבעיה הפלשתינית" היא עוד תירוץ, ואם כך או אחרת תיפתר הבעיה פלשתינית, יהיה תירוץ אחר, והמלחמה תימשך. יודעים אבל ממאנים להאמין. כי מכל זה עולה אמת שהשקפותיו של אדם נאור לא יכולה לחיות איתה בשלום.

היא אומרת משהו רע מאוד בהכללה על הערבים. וזה הרי אסור. זה הרי מה שעשו האנטישמים לנו. הרי לא ייתכן לומר שלעם יש תכונות רעות. הרי האוייב – כדברי השיר הפופולרי – הוא בדיוק כמוני. אבל השבוע נראה שהוא לא. הוא אכזרי ומנוול, חסר לב ובלתי אנושי, ומכסה על כל זה בגלימה של איש דת קדוש.

בשבוע כזה, אם יש מישהו ברחבי העולם הערבי, ובמיוחד בין ערביי ישראל, שההכללה הזאת מרגיזה אותו – חובת ההוכחה עליו. שיקום ויתנער מנסראללה ומהחיזבאללה, שיקלל אותם כראוי להם. שיאמר סוף סוף איש דת מוסלמי אחד, ולו בדרשה אחת במסגד אחד, שמי שמתאבד יחד עם עשרות אנשים אחרים לא הולך לגן-עדן אלא נשרף בגיהינום. אבל אף אחד לא קם.
=============
כתבתו של אורי אליצור התפרסמה בעיתון "מקור ראשון" בט"ז חשון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".