הפרשה המתחילה באזכור חייה של שרה, עוסקת למעשה במותה ובמה שהמוות הזה מביא עמו. אולי כדי להדגיש לכולנו שמוות הוא סיום של חיים פעילים. שהחשוב, בדרך כלל, הוא מה שקדם למותו של בן אנוש. ואולי גם, משום שמותה של שרה, כמו גם חייהם של האבות, יש בהם כדי קביעת מסמרות לעתיד. ואכן, מותה של שרה והצורך לקבור אותה, הם הגורמים לרכישת הקרקע הראשונה בארץ ישראל על ידי אברהם. אף מותה, נקודת סיום, הופכת לנקודת התחלה, לראשית הקניין של ארץ ישראל.

קנין שאומות העולם אינם יכולים לאמר שגזול הוא עמנו. ואגב, דווקא לקניין זה קוראים הערבים בשם אחר. בעוד שהם שימרו את השמות העבריים ברוב המקומות, את שמן של חברון, שכם וירושלים הם שינו. מסתמא כדי ללמדנו שבעיני הגויים אין כללים כשמדובר בארץ ישראל ובעם ישראל. מה שגלוי לכל עין מוסרית, לגביהם הוא אתגר להלחם בו.

לאחזת קבר

לאחסנת קבורא, מתרגם אונקלוס. אם כי אין מדובר פה באחסון בעלמא. קבר הוא קשר רגשי בין הקוברים לבין הנקבר. הקבר מבטא שורשים במקום הזה מעתה ועד עולם. והביטוי של אחוזה יש בו כדי להדגיש את האחיזה. קבר קושר את צאצאי הנקבר אל המקום. הוא מבטא קשר לדורות רבים ואבן פינה בתולדותיה של משפחה ובקורות אומה ומולדתה.

עובר לסחר

מסחר: הכסף בעיני עפרון הוא משהו שעובר, חולף. הכסף מחליף ידיים כמו הפריט שנקנה בו. אלא שאדמה אינה פריט שנע וזע. היא אינה עוברת. אין היא נכסי דלא ניידי המשמשים מוקד למסחר. וידועה יחסה של התורה לנחלת אבות. זו שבה לבעליה. ובאשר למי שרואה בה נתון מסחרי, הרי שבמסחר רגיל היא יכולה להלקח ממנו. אין לו קשר נפשי ומדובר רק בפריט ששוויו הוא כך וכך שקלים. כפי שאדמות הארץ נקנו מהערבים לאורך השנים האחרונות.

וכל העץ

אכן, מערת המכפלה נקנתה כדי להפוך אותה לאחוזת קבר. וקבר מטיבו הוא מקום של מוות ודממה, של סופיות. מקום שאין לו המשך והוא בעצם נקודה של סיום. והנה אצלנו, עילת הקניה ומטרתה היא אמנם קבורה, אך התוצאה היא נחלה של ממש. שדה וגם עצים. צמיחה בתוך נחלת הקבר, המשכיות במקום הסופיות הצפויה. כי , אולי, יש קברים שהם סוף. אך יש קבר שהוא של התחלה דווקא.

ההשב אשיב

מה עושה פה לשון זו? והרי יצחק הוא יליד ארץ ישראל. וגם אברהם ניתק את עצמו מארצו ומולדתו. אז מהיכן לשון זו של להשיב? ניתן היה להבין לו אליעזר היה שואל על אפשרות של הליכה אחרי האשה, על הגירה ואפילו על ירידה. אבל על החזרה/שיבה לא. ואולי כאן שומעים אנו הדים למאוויי לב של העבד הנאמן. הוא עדיין קשור לשם, למולדת הישנה. כך גם התיחסותו אל "הארץ הזאת", שהיא עומדת אל מול "הארץ אשר יצאת משם". שתי ארצות בעלות אותו מעמד. וממילא התנועה ביניהן היא לגיטימית. שהרי העבד- להבדיל מהאדון- מקושר בעיקר אל האדון ורצונו, האדון הארצי. בעוד אדונו שואב מעולמות אחרות והוא מחויב לחזון גבוה יותר, לאדון שכל העולם נתון לשליטתו. שאלה יסודית של עבד למי, לאיזה אדון.

שמה

תשובתו של אברהם מצביעה על משהו אחר לחלוטין. הארץ ש"יצאת משם" היא נותרת "שמה", במרחק נפשי ולא רק גיאוגרפי. וכדי להראות עד כמה הנתק סופי הוא חוזר ומזכיר את הכוח האלוקי שלקחו מ"בית אבי ומארץ מולדתי". זה שמה, לא רק בהגדרה גיאוגרפית. זה מקום של שמה ושאיה, לפחות במובן הרוחני.

טבת מראה

ולכאורה מה חשיבות יש בדבר שהתורה בכלל מזכירה זאת? וכי אברהם ביקש יפהפיה לבנו? והאמנם יצחק היה שואף להינשא רק למלכת היופי? – ואולי, לאו דווקא יופי מנקר עיניים יש כאן. התורה מציינת את "טבת מראה". אולי מעין טוב הנשקף אל סביבותיה. לא יפת מראה אלא טובת מראה. שהטוב הפנימי מוקרן ונראה כלפי חוץ. וכך אפילו אליעזר, העבד, מתרשם מהנערה שהוא פוגש.

ותהי לו לאשה

ורק לאחר מכן "ויאהבה". אהבה בוגרת שאינה פרי של מפגש אקראי והתרשמות חיצונית. זו אהבה שבאה רק לאחר הכירות בין יצחק לרבקה. וכל המהלך של לקיחת אשה ממרחקים, ללא מפגש מקדים, ללא תמונה או קלטת וידיאו שהחתן המיועד צופה בהן, מניב אהבה ויסוד איתן לבנין אומה שלימה. שעור מעניין גם לנישואין בימינו שלנו.
=====================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.