ההסברה הישראלית בעניין זכותו של עם-ישראל על ארץ-ישראל, מתבססת בעיקרה על נימוקים פרגמטיים. לכל היותר מרשים לעצמם כמה מהדוברים להוסיף לפעמים נימה בדבר הזיקה ההיסטורית שחשים יהודים כלפי ירושלים. על התנ"ך אין הם מעיזים להסתמך. טיעון מסוג זה נראה להם נאיבי, לא ממש מחובר למציאות הבין-לאומית.

וכאן טמונה הטעות הגדולה. ברגע שנכנסים למסגרת כללי-המשחק הדיפלומטיים, אין כמעט סיכוי לנצח. אם הקהילה הבין-לאומית היא הקובעת, עלינו לציית להחלטות האו"ם, להשיב את כל הפליטים ולהתכנס לתוך טבעת החנק של גבולות ה'חלוקה'. זו, אגב, תביעתם התקיפה של אויבינו, שאין הם מוכנים לוותר עליה. מבחינתם בצדק, שכן העולם מעולם לא הכיר בגבולות אחרים.

להקרין אמונה

לעומת זאת, לטיעון הדתי, המבוסס על האמונה בברית בין-הבתרים, שבה נתן הקב"ה את ארץ-ישראל לעם-ישראל, יש כוח מיוחד דווקא משום שהוא עומד מחוץ לכללי-המשחק הדיפלומטיים. כשיהודי תובע את זכותו על ארץ ההבטחה, על בסיס אמונה דתית, שלפיה נתן בורא העולם את הארץ לעם היהודי - אי-אפשר להתמודד מול התביעה הזאת בהחלטות האו"ם.

על כך נשמעת הטענה, שאם אמונה דתית מקנה זכויות, מחר יבוא מישהו ויתבע את ביתך, בנימוק שהקב"ה התגלה אליו והודיע לו שביתך שייך לו. זו, כמובן, דמגוגיה. לא כל הזיה הופכת ל'אמונה דתית'. כשעם-ישראל טוען לבעלות על ארץ-ישראל מכוח התנ"ך, אין איש טוען שמדובר בהזיה ובדמיונות-שווא. הכול מכירים את התנ"ך, ומרבית העולם הנאור אף מאמין בו.

במידה רבה הדברים נבחנים על-פי הדבקות שלנו באמת זו. ברור שאם נציג ישראלי יסתמך על התנ"ך בחצי-פה ובהיסוס, ישיבו לו מיד שיעזוב את ענייני הדת ויחזור לשפה הדיפלומטית; אבל אם ידבר מתוך שכנוע פנימי עמוק, ויקרין אמונה איתנה ובלתי-מעורערת, לא יהיה אפשר שלא להתחשב בכך.

אין איש טוען שהתבססות על האמונה ועל התנ"ך הייתה משכנעת את כל העולם שאכן ארץ-ישראל היא "נחלת-עולם לעם-עולם". אין אנו תמימים. להכרה זו יגיע העולם רק בימות המשיח. אבל ברגע שהעולם רואה מולו אמונה עזה ונחושה, הוא מבין שהקרב אבוד ושאין מנוס אלא לכבד את האמונה הזאת. בזה כוחה הגדול של התביעה לבעלות על הארץ מכוח ההבטחה האלוקית.

מול תביעות דתיות

ההוכחה המובהקת לכך היא ירושלים. מדוע תובעים מאיתנו לתת מעמד מיוחד לירושלים? משום שהנוצרים והמוסלמים דורשים בתקיפות את זכויותיהם בעיר. והרי הכול יודעים שבית-המקדש עמד בירושלים הרבה קודם שנולדו הנצרות והאסלאם. אלא שהעובדות ההיסטוריות והטיעונים המשפטיים אינם עומדים במקום שבו יש תביעות דתיות.

אילו היינו משכילים להעמיד מול כל התביעות הללו את האמונה הדתית שלנו - היינו מנצחים. רק אמונה דתית איתנה ותקיפה יכולה לעמוד מול דת אחרת. ברגע שנכנסים לזירה הפרגמטית, מבטיחים את ההפסד.

זו החשיבות הגדולה של ההתיישבות היהודית בחברון. אותם יהודים גיבורי-רוח, הנאחזים בציפורניהם במערת-המכפלה ובחברון, מבטאים את האמונה העזה והנחושה שכה חסרה לנו. עצם העובדה שהיישוב היהודי בחברון מתקיים בתנאים כה קשים, על-אף תביעות בלתי-פוסקות לעוקרו, היא הוכחה לכוחה של האמונה.

זה הקו הישיר המחבר את ימינו אלה עם ארבעת-אלפים שנות היסטוריה יהודית, מאז קנה אברהם אבינו את "השדה והמערה" מאת בני חת. והמאמינים ינצחו.
===============
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.