ה"שונה" - מונח זה עצמו איננו פשוט. אנחנו מניחים שיש 'שונים' ושואלים כיצד להתייחס אליהם. אבל, מי קבע שהם שונים, מי קבע ששונותם היא בעלת משמעות? אכן, החלוקה לשווים ולשונים היא אחת החולשות של האנושות, הנוטה לקטלג את הבריות לפי קריטריונים חיצוניים ושרירותיים, ולהדביק תווית של "שונה" על כל מי שחורג מהנורמה. הגדרת ה"שונה" איננה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית - מיעוט שחור בין לבנים מוגדר "שונה" באותה מידה שמיעוט לבן בין שחורים מוגדר "שונה". נטייה זו היא כל כך עמוקה עד שחז"ל התחשבו בה וקבעו ברכה מיוחדת למי שרואה "שונה": "ראה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הננס, אומר: ברוך משנה את הבריות". כידוע, הברכות משקפות את עולמו הסובייקטיבי של האדם (משום כך, על לחם אשר שינה את צורתו החיצונית לעוגה, אין מברכים ברכת המוציא), על כן הן לא פסחו אפילו על המפגש בין האדם לבין מה שמוגדר בעיניו כ"שונה".

ילדים קטנים מתקשים לעכל את השונה. לא אחת הם מתנכלים לו. עבורם, שינוי מראה או מבטא, ואפילו שינוי בפרטי לבוש (כיפה שחורה או סרוגה), מהווים עילה מספקת להתנכלות, ללעג ולבוז. יחס שלילי זה עשוי לחלוף מאליו עם עלייתם בגיל, אבל אין להניח את העניין ליד המקרה ולפעולת הטבע אלא אנו נדרשים להשקיע מאמץ חינוכי על מנת להדריך את בנינו כיצד להתייחס לתופעת השונה.
בפינותנו נעסוק בארבעה סוגים של "שונה": בגוף, בשכל, בנפש, ובהתנהגות.

א.היחס אל השונה בגופו:

סיפור מופלא ומזעזע מסופר בגמרא (תענית כ א). רבי אלעזר ברבי שמעון חזר מבית רבו, "והיה רכוב על החמור, ומטייל על שפת הנהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי. ולא החזיר לו (ר"א לא החזיר לו שלום). אמר (ר"א): ריקה, כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית...".

חז"ל מתארים יחס קשה של התנשאות כלפי האיש המכוער. תופעה מעין זו מוכרת לנו היטיב, כלפי נכים או מי שלוקים בגופם. בסיפור הנ"ל, תחושת ההתנשאות ניזונית גם מהרגשת שובע רוחני מלימוד תורה - "והיתה דעתו (של רבי אלעזר) גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה". חז"ל לימדונו ש"גסות הרוח" - גאוה ותחושת עליונות - היא מקור היחס המזלזל כלפי האיש המכוער.

האיש המכוער משיב לרבי אלעזר. הוא מתנסח בקיצור ובורר בקפידה את מילותיו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה". הראשונים מביאים גירסה בגמרא, שהאיש המכוער היה אליהו הנביא אשר התחפש כדי ללמד מוסר את רבי אלעזר. טענתו היא שגאוותו איננה מוצדקת ואין לה בסיס. מדוע? מפני שיופיו של רבי אלעזר איננו יתרון שהוא עמל להשגתו, הוא איננו פרי השתדלותו, כשם שכיעורו של האיש איננו תולדה של התרשלותו או של מידותיו הרעות. על כיעורו של זה ויופיו של זה אחראי אחד יחיד ומיוחד: האומן המופקד על כל הבריאה ועל כל היצורים - ריבונו של עולם. לכן, אין מקום להתנשאות, אין מקום לתחושת עליונות, וגם אין מקום לזרות ולריחוק, כיון שכולם הם יצירי כפיו של אלוקים. זהו גם תוכנה של הברכה "ברוך משנה את הבריות". ה' הוא המשנה את הבריות! לאחר שנפנים בתוכינו מיהו המקור לשינוי שבבריות, סביר להניח שלא נזלזל בשונה.

האיש המכוער לא במקרה משתמש בביטוי: "כמה מכוער כלי זה". הגוף הוא כלי ורק כלי. היכן "האדם"? הוא מסתתר בתוך הכלי. גם בתוך כלי פגום עשוייה להסתתר נשמה גדולה ועצומה. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" (אבות ד כ). אל תיתפש לחיצוניות אלא לפנימיות. טעות חמורה טועה מי שמבלבל בין הפנים לבין הקליפה שעוטפת אותו.

חז"ל (תענית ז א) מספרים שבתו של הקיסר שאלה את רבי יהושע בן חנניה: "אי חכמה מפוארה בכלי מכוער?!". כדרכם של בני אדם המתרשמים בעיקר מהחזות החיצונית של הזולת, היא שאלה - חצי בתמיהה וחצי בלגלוג - כיצד מתיישבת חכמתו של רבי יהושע עם כיעורו. ענה לה רבי יהושע שגם היין המשובח נשמר היטיב בכלי חרס, ומחמיץ בכלי מתכת יקרים. שאלה בת הקיסר: "והא איכא שפירי דגמירי?" (= הרי יש אנשים שהם נאים בגופם ולמרות זאת חכמים?). השיב לה רבי יהושע: אילו היו מכוערים יותר, יתכן שהם היו משיגים יותר חכמה! פירש רש"י: היופי האישי עלול להסיט את האדם מדרכי המוסר, להביא אותו לידי גאוה ולהרחיק אותו מהחכמה (עיין מהרש"א לנדרים דף נ ב).
אחד המבחנים הניצבים בדרכו של האדם הוא יחסו אל השונה בגופו, האם יזכור שה' הוא המשנה את הבריות והאם יזכור שהגוף הוא רק כלי, ועיקרו של האדם הוא נשמתו. ככל המבחנים החשובים שבחיים, שאנו משתדלים לצייד את בנינו בכלים מתאימים כדי שיעמדו בהם, כך גם לקראת מבחן מוסרי זה אנו צריכים להקנות לבנינו הסתכלות רוחנית נכונה על מנת שיצליחו בו. הוי אומר: חינוך!
=====================
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר מעלה אדומים.