מי אמר שאין לנו בשורות טובות בזמן האחרון?
הנה סיימה לה ועדת החקירה הממלכתית לעניין ילדי תימן את עבודתה ובניגוד לכל התחזיות השחורות , מתברר שאין כל יסוד להאשמות הנוראות כאילו מוסדות המדינה נתנו יד לחטיפת ילדים מהוריהם אף אחד לא גזל ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה ממילא גם לא היה במשך כל השנים נסיון לטייח את הפרשה, לא מטייחים פרשה שאינה קיימת התימנים האלה הם באמת אנשים חביבים ובכל מה שקשור לזמר העברי, תרומתם ענקית, בחיי שהם יודעים לשיר. חבל רק שבגלל נטייתם לספר סיפורים מדהימים הם הוציאו שם רע למדינה ולמוסדותיה. ידענו תמיד שבתרבותם, יש מקום מכובד ששמור לפנטזיה המזרחית הרי לא לחנם קראנו למבצע עלייתם "מרבד הקסמים"! אך הפעם קצת הגזימו , טוב אבל הגיע הזמן לסלוח להם .
אתם יודעים , תנאי קליטתם לא היו תמיד נוחים צריך להבין, העיקר הוא שסוף טוב, הכל טוב. וכמו כל אזרח בישראל, גם אני שמח לשמוע שפרשת ילדי תימן החטופים לא הייתה ולא נבראה. עובדה שהוועדה עשתה עבודה רצינית ביותר 7 שנים היא עבדה כמעט ללא הפסקה, היא הוציאה שלשה כרכים עבי כרס המכילים 1828 עמודים- אז , אל תגידו שהמדינה לא משקיעה מאמצים כדי לבדוק כל סיפור, גם הספורים המזרחיים המופרכים ביותר כמו אלה שהעסיקו את חברי הועדה מכובדים.
והנה המסקנות: נתקבלו 1033 תלונות על 1033 ילדים שנעלמו תלונות אלה הוגשו עד היום לשלוש הועדות השונות דדנו בפרשה, ( שלוש ועדות! הייתם מאמינים? הקמנו 3 ועדות לטפל בפרשה שלא הייתה בכלל! ויש עוד כמה יהודי תימן שטוענים שמתייחסים אליהם באטימות ובאדישות כפויי טובה שכמותם!)
ובכן , מתוך כל התלונות הללו ולאחר בדיקה קפדנית, התברר ש 972 מהם באמת נפטרו כפי שתמיד טען הממסד, רק 5 נתגלו חיים ובריאים אבל תודו שזה יכול לקרות . 5 מתוך 1033 שהוכרזו מתים, זה אפילו בתוך גבולות הטעות הסטטיסטית... ועוד 56 שנותרו "עלומים" כלומר, לא ברור מה קרה איתם. הוועדה מעריכה שהם נמסרו ל"אמוץ מזדמן" , מה זה "אימוץ מזדמן", אתם שואלים? גם לזה יש תשובה. הרי מדובר בעבודה יסודית: אז ככה:
באותם הימים הקשים ולמרות המצב, לא נתן היה לאמץ ילד אלא אם כן הוא הוכרז "ננטש ע"י הוריו" , ומי היה מוסמך להכריז על תינוק כתינוק שננטש? על פי בדיקת הוועדה, אלה היו "אנשי הסגל המקומי בבתי התינוקות, הם גם אלה שהחליטו על אשפוז בבתי החולים או על קבורה של תינוקות ללא מעורבות ההורים".
כלומר: כל עובדת סוציאלית זוטרה שנדמה היה לה שלא ראתה כבר כמה ימים את הורי הילד, הייתה יכולה להחליט למסור אותו לאימוץ. נכון, היא לא הייתה חייבת לעשות זאת על פי קריטריונים ברורים, היא לא היתה חייבת לנסות קודם לאתר את ההורים וגם לא לדווח לאף אחד.
אך צריך להבין , הימים היו ימים קשים והבלגן חגג. ייתכן שהאבא לא הגיע לראות את הילד כי רק עכשיו הוא הגיע מתימן ולא היה לו מושג איפה בית החולים ואיך מגיעים אליו או שפשוט היה חולה ונבצר ממנו להגיע לביקור במשך שבוע. אבל העובדת הסוציאלית שלנו לא אמורה לחשוב על כל מקרה חריג שכזה ואם היא הגיע למסקנה שהילד ננטש, אז הוא ננטש. וחוץ מזה מדובר רק על 56 ילדים אז על מה כל המהומה?
אתם בטח שואלים את עצמכם איך חברי הועדה המכובדים הגיעו למסקנה הנחרצת ש- 95% מהמקרים, הילדים אכן נפטרו? הם ראו את הגופות? הם הצליבו ראיות ? הם מצאו מסמכים? לא בדיוק.
קחו למשל את המקרה של זהרה, כשהייתה בת 9 חדשים , היא הועברה למרפאת מחנה עין שמר זמן קצר לאחר עליית המשפחה. לאמה שלה, הסבירו שזהרה מתה, המשפחה לא ראתה עד היום לא קבר ולא גופה הועדה חיפשה תיעוד כלשהו המעיד על פטירתה ולא מצאה.
עכשיו שאלה: האם זהרה שייכת לקבוצת 56 המקרים המחרידים שנותרו עלומים או שהיא שייכת ל 972 המקרים הנחשבים כמתים ?
ניחשתם, זהרה היא בתוך ה 972. למה? מפני שבתעודת העולה של המשפחה, משהו באותה תקופה סימן בעיגול את שמה של זהרה ורשם לידו:
"נפטרה ב 21.1" הוועדה ראתה בסימון הזה הוכחה לפטירתה של הילדה.
וזה מאד הגיוני: כי אם לא, פירוש הדבר שמישהו סימן עיגול סתם ככה, ללא הוכחות, ואם נקבל את ההנחה הזאת, המישהו הזה גם עלול היה לשתף פעולה עם משהו אחר שחטף את זהרה. והרי כבר הגענו למסקנה שלא הייתה חטיפה! ולכן זהרה מתה.
המזל הגדול של המדינה הוא שיש לה שופטים ציניים כמו זה שעמד בראש הועדה הממלכתית. ועם כל הכאב, הם לא יכולים לאמץ את כל ההאשמות הקשות שמטיחות משפחות הילדים רק בגלל שמדובר בתימנים חמודים.
הוועדה גם עבדה בתנאים לא פשוטים, ולא זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד הגורמים הרלבנטיים. כך למשל, ברור שהמפתח לכל הפרשה נמצא בתיקי האימוץ של אותה תקופה. תיקים אלה נמצאים בארכיון של משרד הרווחה והועדה ביקשה יפה מהמשרד שימסור לה את התיקים לעיון , אך המשרד, ואני מצטט את דו"ח הוועדה "העמיד לרשותה חומר חלקי ביותר- גופי המשרד לא נרתמו להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה ובהגשת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה. ולא נותר, אלא להצטער על כך". נכון שמתוקף חוק ועדות החקירה, מי שנדרש להמציא מסמכים לוועדה ולא עושה זאת, דינו שנתיים מאסר. אך אני שואל אתכם: מספיק כואב בלאו הכי?
איך הם כתבו "לא נותר אלא להצטער על כך"?
המאמר מרגש שהתפרסם בארץ השבוע, כותבת אחת בשם דבורה כהן ש"עם פרסום ממצאי ועדת החקירה, דומה שהדברים התבהרו והפרשה באה אל קצה. הוכח שוב שאין יסוד להאשמות הנוראות כאילו מוסדות המדינה נתנו יד לגזול ילדים מהוריהם . סביר היה שתובעי החקירה יבואו על סיפוקם, ולא היא. מסקנות הוועדה לא הרגיעו את המשפחות הכואבות את אובדן בניהם ... שלוש ועדות חקירה פעלו עד היום , ביסודיות ובנחישות לבירור גורלם של הילדים שאבדו... אלה ימים קשים למשפחות השכולות, שקשה להן להשלים עם המסקנות" - , היא כותבת בכאב.
איך אמרו חברי ועדת החקירה ? "ולא נותר אלא להצטער על כך !
הנה סיימה לה ועדת החקירה הממלכתית לעניין ילדי תימן את עבודתה ובניגוד לכל התחזיות השחורות , מתברר שאין כל יסוד להאשמות הנוראות כאילו מוסדות המדינה נתנו יד לחטיפת ילדים מהוריהם אף אחד לא גזל ילדים בשנותיה הראשונות של המדינה ממילא גם לא היה במשך כל השנים נסיון לטייח את הפרשה, לא מטייחים פרשה שאינה קיימת התימנים האלה הם באמת אנשים חביבים ובכל מה שקשור לזמר העברי, תרומתם ענקית, בחיי שהם יודעים לשיר. חבל רק שבגלל נטייתם לספר סיפורים מדהימים הם הוציאו שם רע למדינה ולמוסדותיה. ידענו תמיד שבתרבותם, יש מקום מכובד ששמור לפנטזיה המזרחית הרי לא לחנם קראנו למבצע עלייתם "מרבד הקסמים"! אך הפעם קצת הגזימו , טוב אבל הגיע הזמן לסלוח להם .
אתם יודעים , תנאי קליטתם לא היו תמיד נוחים צריך להבין, העיקר הוא שסוף טוב, הכל טוב. וכמו כל אזרח בישראל, גם אני שמח לשמוע שפרשת ילדי תימן החטופים לא הייתה ולא נבראה. עובדה שהוועדה עשתה עבודה רצינית ביותר 7 שנים היא עבדה כמעט ללא הפסקה, היא הוציאה שלשה כרכים עבי כרס המכילים 1828 עמודים- אז , אל תגידו שהמדינה לא משקיעה מאמצים כדי לבדוק כל סיפור, גם הספורים המזרחיים המופרכים ביותר כמו אלה שהעסיקו את חברי הועדה מכובדים.
והנה המסקנות: נתקבלו 1033 תלונות על 1033 ילדים שנעלמו תלונות אלה הוגשו עד היום לשלוש הועדות השונות דדנו בפרשה, ( שלוש ועדות! הייתם מאמינים? הקמנו 3 ועדות לטפל בפרשה שלא הייתה בכלל! ויש עוד כמה יהודי תימן שטוענים שמתייחסים אליהם באטימות ובאדישות כפויי טובה שכמותם!)
ובכן , מתוך כל התלונות הללו ולאחר בדיקה קפדנית, התברר ש 972 מהם באמת נפטרו כפי שתמיד טען הממסד, רק 5 נתגלו חיים ובריאים אבל תודו שזה יכול לקרות . 5 מתוך 1033 שהוכרזו מתים, זה אפילו בתוך גבולות הטעות הסטטיסטית... ועוד 56 שנותרו "עלומים" כלומר, לא ברור מה קרה איתם. הוועדה מעריכה שהם נמסרו ל"אמוץ מזדמן" , מה זה "אימוץ מזדמן", אתם שואלים? גם לזה יש תשובה. הרי מדובר בעבודה יסודית: אז ככה:
באותם הימים הקשים ולמרות המצב, לא נתן היה לאמץ ילד אלא אם כן הוא הוכרז "ננטש ע"י הוריו" , ומי היה מוסמך להכריז על תינוק כתינוק שננטש? על פי בדיקת הוועדה, אלה היו "אנשי הסגל המקומי בבתי התינוקות, הם גם אלה שהחליטו על אשפוז בבתי החולים או על קבורה של תינוקות ללא מעורבות ההורים".
כלומר: כל עובדת סוציאלית זוטרה שנדמה היה לה שלא ראתה כבר כמה ימים את הורי הילד, הייתה יכולה להחליט למסור אותו לאימוץ. נכון, היא לא הייתה חייבת לעשות זאת על פי קריטריונים ברורים, היא לא היתה חייבת לנסות קודם לאתר את ההורים וגם לא לדווח לאף אחד.
אך צריך להבין , הימים היו ימים קשים והבלגן חגג. ייתכן שהאבא לא הגיע לראות את הילד כי רק עכשיו הוא הגיע מתימן ולא היה לו מושג איפה בית החולים ואיך מגיעים אליו או שפשוט היה חולה ונבצר ממנו להגיע לביקור במשך שבוע. אבל העובדת הסוציאלית שלנו לא אמורה לחשוב על כל מקרה חריג שכזה ואם היא הגיע למסקנה שהילד ננטש, אז הוא ננטש. וחוץ מזה מדובר רק על 56 ילדים אז על מה כל המהומה?
אתם בטח שואלים את עצמכם איך חברי הועדה המכובדים הגיעו למסקנה הנחרצת ש- 95% מהמקרים, הילדים אכן נפטרו? הם ראו את הגופות? הם הצליבו ראיות ? הם מצאו מסמכים? לא בדיוק.
קחו למשל את המקרה של זהרה, כשהייתה בת 9 חדשים , היא הועברה למרפאת מחנה עין שמר זמן קצר לאחר עליית המשפחה. לאמה שלה, הסבירו שזהרה מתה, המשפחה לא ראתה עד היום לא קבר ולא גופה הועדה חיפשה תיעוד כלשהו המעיד על פטירתה ולא מצאה.
עכשיו שאלה: האם זהרה שייכת לקבוצת 56 המקרים המחרידים שנותרו עלומים או שהיא שייכת ל 972 המקרים הנחשבים כמתים ?
ניחשתם, זהרה היא בתוך ה 972. למה? מפני שבתעודת העולה של המשפחה, משהו באותה תקופה סימן בעיגול את שמה של זהרה ורשם לידו:
"נפטרה ב 21.1" הוועדה ראתה בסימון הזה הוכחה לפטירתה של הילדה.
וזה מאד הגיוני: כי אם לא, פירוש הדבר שמישהו סימן עיגול סתם ככה, ללא הוכחות, ואם נקבל את ההנחה הזאת, המישהו הזה גם עלול היה לשתף פעולה עם משהו אחר שחטף את זהרה. והרי כבר הגענו למסקנה שלא הייתה חטיפה! ולכן זהרה מתה.
המזל הגדול של המדינה הוא שיש לה שופטים ציניים כמו זה שעמד בראש הועדה הממלכתית. ועם כל הכאב, הם לא יכולים לאמץ את כל ההאשמות הקשות שמטיחות משפחות הילדים רק בגלל שמדובר בתימנים חמודים.
הוועדה גם עבדה בתנאים לא פשוטים, ולא זכתה לשיתוף פעולה מלא מצד הגורמים הרלבנטיים. כך למשל, ברור שהמפתח לכל הפרשה נמצא בתיקי האימוץ של אותה תקופה. תיקים אלה נמצאים בארכיון של משרד הרווחה והועדה ביקשה יפה מהמשרד שימסור לה את התיקים לעיון , אך המשרד, ואני מצטט את דו"ח הוועדה "העמיד לרשותה חומר חלקי ביותר- גופי המשרד לא נרתמו להגשת עזרה של ממש לחוקרי הוועדה ובהגשת חומר ארכיוני נוסף שבוודאי שמור במשרד זה. ולא נותר, אלא להצטער על כך". נכון שמתוקף חוק ועדות החקירה, מי שנדרש להמציא מסמכים לוועדה ולא עושה זאת, דינו שנתיים מאסר. אך אני שואל אתכם: מספיק כואב בלאו הכי?
איך הם כתבו "לא נותר אלא להצטער על כך"?
המאמר מרגש שהתפרסם בארץ השבוע, כותבת אחת בשם דבורה כהן ש"עם פרסום ממצאי ועדת החקירה, דומה שהדברים התבהרו והפרשה באה אל קצה. הוכח שוב שאין יסוד להאשמות הנוראות כאילו מוסדות המדינה נתנו יד לגזול ילדים מהוריהם . סביר היה שתובעי החקירה יבואו על סיפוקם, ולא היא. מסקנות הוועדה לא הרגיעו את המשפחות הכואבות את אובדן בניהם ... שלוש ועדות חקירה פעלו עד היום , ביסודיות ובנחישות לבירור גורלם של הילדים שאבדו... אלה ימים קשים למשפחות השכולות, שקשה להן להשלים עם המסקנות" - , היא כותבת בכאב.
איך אמרו חברי ועדת החקירה ? "ולא נותר אלא להצטער על כך !