חיים רמון לעג לתוכנית המדינית של פרס, ואמר שהיא לא רצינית, שהרי היא מציעה לערפאת פחות ממה שהציע אהוד ברק לפני שהתחילה כל האלימות. ויוסי ביילין התפלפל ואמר שמבחינת החוק של מדינת ישראל, עדיין תקפה החלטת הממשלה מימי ברק על קבלת תוכנית קלינטון, וכל תוכנית שהיא פחות מקלינטון היא פשוט בלתי חוקית. אמנם הממשלה ההיא כבר נפלה, ובעיקר בגלל ההחלטה הזאת, וחוץ מזה שני האישים - גם ברק וגם קלינטון - הודיעו ברבים שאחרי הסירוב של ערפאת תוכנית קלינטון בטלה ומבוטלת, אבל ביילין משתטח על קברי צדיקים בדבקות בלתי מתפשרת. להגיון עקום אצל יוסי ביילין כבר התרגלנו, ודווקא בצער. דוקטור ביילין היה פעם איש שמדבר בתבונה, בעצם גם אורי אבנרי. כנראה שבחוג הגרעיני של קנאי השלום, כמו בכל בכל חוג של קנאים, בשלב מסויים משהו לא טוב קורה לתבונה.
את הנורות האדומות הדליקו אצלי דווקא דברי הביקורת של רמון, ובמיוחד משום שנאמרו בלעג ובחצי אגב. גם אני לא מת על התוכנית של פרס, אם יש בכלל דבר כזה. אבל אם מישהו רוצה להבין את הגורמים לטרור - שיקשיב לדברי רמון: מובן מאליו שאחרי האלימות צריך יהיה להציע לערפאת יותר ממה שהוצע לו לפני האלימות. אחרת זה פשוט לא רציני. אם אתה רוצה להגיע להסכמה, אומר ההגיון המערבי הזה, אתה חייב ללכת כמה צעדים לקראת היריב, ולהשמר שלא להשפיל אותו ולא לבייש אותו. אחרת לא תגיע לשום מקום. וההגיון הזה מוליד את הטרור ומזין אותו.
הטרור הוא לא התפרצות מטורפת של חיות פרא. עושים אותו בני אדם שיש להם שכל, שקבעו לעצמם מטרות, ושודעים לשקול מחיר מול תועלת. ערפאת החליט באופן קר ושקול ללכת לדרך הטרור, מפני שההצעה הנדיבה של ברק לא הספיקה לו, והוא פתח באש כדי לקבל הצעה יותר נדיבה. יודע צדיק נפש ישראליו. הוא צפה את ההגיון הישראלי-מערבי המבוטא בדברי חיים רמון, וברור היה לו לגמרי שלא יכול להיות שתוגש לו הצעה פחות נדיבה, כי זה "לא רציני". בצמרת הפלשתינית מתנהל עכשיו ויכוח חשוב, יש אומרים שהסבל הגדול הוא מחיר לא כדאי בהשוואה לתועלת המדינית הקטנה שתצמח מהטרור. ויש אומרים ששווה להמשיך לסבול כי התועלת המדינית תהיה גדולה. אבל ברור לגמרי שבמונחים מדיניים הטרור מביא ליוזמיו רק תועלת. מחשבה אחרת היא בכלל לא רצינית.
וכל זמן שזה ההגיון השולט, הטרור יימשך, וילך ויגדל. לפני פתרון מדיני ואחריו, לפני הפרדה חד-צדדית ואחריה, וגם אחרי התגשמות חלומו הגדול של שלמה בן-עמי, על הסדר בינלאומי כפוי. כבר ראינו שהטרור לא ממש מציית להוראות מאמריקה. כי הטרור הוא כלי מדיני יעיל ביותר, והשימוש בו מביא רק תועלת מדינית, לפעמים רבה יותר ולפעמים מאכזבת, אבל תמיד יש תועלת. בטרור כל כרטיס זוכה.
הדרך לנצח את הטרור היא לא לטפל בגורמים שלו, אלא ביעדים שלו. כל זמן שהוא מקדם אותם הוא יימשך. ברגע שהוא יתחיל לפגוע בהם, הוא יעלם. עד כדי כך הדברים פשוטים. מי שרוצה איזשהו פתרון חלקי, ואפילו מי שרק רוצה לחוס על חייהם של ישראלים שעלולים לההרג בפיגועים הבאים, חייב לשדר לערפאת מעל כל במה אפשרית את המסר הפשוט הבא: לעולם, אבל ממש לעולם, לא תוכל לחזור לתוכנית קלינטון. היא אבדה לך לנצח ברגע שפתחת באש. וככל שתמשיך בטרור כך ההצעות שתקבל יהיו יותר ויותר דלות, ושום חיוך שלך לא יפתה אותנו לחזור אחורה.
התוכנית של פרס ושרון (וזה כנראה הסדר הנכון), לא נשמעת כמו דבר שמשהו יצא ממנו. אבל אם ייצא ממנו המסר הזה - אני איתם.
=================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון ידיעת אחרונות בכ"ד חשוון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
את הנורות האדומות הדליקו אצלי דווקא דברי הביקורת של רמון, ובמיוחד משום שנאמרו בלעג ובחצי אגב. גם אני לא מת על התוכנית של פרס, אם יש בכלל דבר כזה. אבל אם מישהו רוצה להבין את הגורמים לטרור - שיקשיב לדברי רמון: מובן מאליו שאחרי האלימות צריך יהיה להציע לערפאת יותר ממה שהוצע לו לפני האלימות. אחרת זה פשוט לא רציני. אם אתה רוצה להגיע להסכמה, אומר ההגיון המערבי הזה, אתה חייב ללכת כמה צעדים לקראת היריב, ולהשמר שלא להשפיל אותו ולא לבייש אותו. אחרת לא תגיע לשום מקום. וההגיון הזה מוליד את הטרור ומזין אותו.
הטרור הוא לא התפרצות מטורפת של חיות פרא. עושים אותו בני אדם שיש להם שכל, שקבעו לעצמם מטרות, ושודעים לשקול מחיר מול תועלת. ערפאת החליט באופן קר ושקול ללכת לדרך הטרור, מפני שההצעה הנדיבה של ברק לא הספיקה לו, והוא פתח באש כדי לקבל הצעה יותר נדיבה. יודע צדיק נפש ישראליו. הוא צפה את ההגיון הישראלי-מערבי המבוטא בדברי חיים רמון, וברור היה לו לגמרי שלא יכול להיות שתוגש לו הצעה פחות נדיבה, כי זה "לא רציני". בצמרת הפלשתינית מתנהל עכשיו ויכוח חשוב, יש אומרים שהסבל הגדול הוא מחיר לא כדאי בהשוואה לתועלת המדינית הקטנה שתצמח מהטרור. ויש אומרים ששווה להמשיך לסבול כי התועלת המדינית תהיה גדולה. אבל ברור לגמרי שבמונחים מדיניים הטרור מביא ליוזמיו רק תועלת. מחשבה אחרת היא בכלל לא רצינית.
וכל זמן שזה ההגיון השולט, הטרור יימשך, וילך ויגדל. לפני פתרון מדיני ואחריו, לפני הפרדה חד-צדדית ואחריה, וגם אחרי התגשמות חלומו הגדול של שלמה בן-עמי, על הסדר בינלאומי כפוי. כבר ראינו שהטרור לא ממש מציית להוראות מאמריקה. כי הטרור הוא כלי מדיני יעיל ביותר, והשימוש בו מביא רק תועלת מדינית, לפעמים רבה יותר ולפעמים מאכזבת, אבל תמיד יש תועלת. בטרור כל כרטיס זוכה.
הדרך לנצח את הטרור היא לא לטפל בגורמים שלו, אלא ביעדים שלו. כל זמן שהוא מקדם אותם הוא יימשך. ברגע שהוא יתחיל לפגוע בהם, הוא יעלם. עד כדי כך הדברים פשוטים. מי שרוצה איזשהו פתרון חלקי, ואפילו מי שרק רוצה לחוס על חייהם של ישראלים שעלולים לההרג בפיגועים הבאים, חייב לשדר לערפאת מעל כל במה אפשרית את המסר הפשוט הבא: לעולם, אבל ממש לעולם, לא תוכל לחזור לתוכנית קלינטון. היא אבדה לך לנצח ברגע שפתחת באש. וככל שתמשיך בטרור כך ההצעות שתקבל יהיו יותר ויותר דלות, ושום חיוך שלך לא יפתה אותנו לחזור אחורה.
התוכנית של פרס ושרון (וזה כנראה הסדר הנכון), לא נשמעת כמו דבר שמשהו יצא ממנו. אבל אם ייצא ממנו המסר הזה - אני איתם.
=================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעתון ידיעת אחרונות בכ"ד חשוון תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".