עם הירצחו של הקורבן ה-200 במלחמת אוסלו אהרן אוסישקין מכפר הס:
מאז קום המדינה התפתחה בה תרבות של אי נטילת אחריות אישית על מחדלים. מחדלים רבים נותרו יתומים, כי איש לא נטל אחריות עליהם, לא ביצע חרקירי, לא הודה באחריותו ובכישלונו. התוצאה: לא רק נמנע תיקון מקור הכשל, אלא הוא משתרש ומתרחב. החמור במחדלים אלה הוא "שלום" אוסלו, שהוביל למלחמת אוסלו, שאנו נמצאים בעיצומה. כשם שביום השואה אנו קובעים כי לכל איש יש שם, כך ראוי לקבוע כבר היום את שמה של המלחמה שאליה הובילו משיחי השקר של ה"שלום".
המושג מחדל נולד בהקשר של מלחמת יום הכיפורים. ועדת חקירה ממלכתית מונתה, בצדק, במטרה לחקור את נסיבותיו ולמנוע את הישנותו. אבל, בקשר למחדל הגדול מכולם, מחדל אוסלו שהוביל באופן צפוי מראש ובלתי נמנע אל מלחמת אוסלו, שעתידה להיות הקשה במלחמות ישראל, טרם מונתה ועדת חקירה, והאחראים לאסון פרס, ביילין וחבריהם - עדיין ממשיכים לנסות לקדם את ההרפתקה שלהם, מתוך הממשלה, או מחוץ לה.
בהבדל מקריסת גשר המכבייה, או מאסון "ורסאי", במקרה של מחדל אוסלו טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרות מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מוקעים כמחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שהמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של קו זה. אבל הפעם התקשורת "הממלכתית" ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים לשעבר של ספינת השוטים. שוב ושוב הם מככבים על כל במה רמה ותחת כל מיקרופון רענן. שוב ושוב מרואיינים צמד היוסי'ם, ח"כ ששימש כיועצו של רב-המחבלים, ומנהיגי הטרור של אש"ף/חמאס וגרורותיהם. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו שוב ושוב ברוח אוהדת ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו, "היטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והינם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב).
חלק בלתי נפרד מההתכוננות למלחמה שנכפתה בשם "השלום" הוא ההכרה בה כבמלחמה, כולל באמצעות קריאתה בשם. כל עוד המושג אוסלו מקושר עם שלום ולא עם מלחמה, כל עוד המחבל ערפאת מוצג כחתן פרס נובל לשלום ולא כחתן פרס נובל לטרור, כל עוד שליחים מטעם ראש הממשלה או מטעם עצמם נפגשים עם הטרוריסט כדי לדבר אתו על הפסקת הטרור, כל עוד נאמרת הסיסמא השחוקה כי ממילא נצטרך לדבר אתו אחרי המלחמה ולפיכך אין טעם להכריע ולסלק איום זה מאדמת ישראל אין סיכוי לצאת מתהום אוסלו לדרך חדשה. ההפרדה הדרושה באמת היא בין ערפאת לבין אדמת ישראל.
=========
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
מאז קום המדינה התפתחה בה תרבות של אי נטילת אחריות אישית על מחדלים. מחדלים רבים נותרו יתומים, כי איש לא נטל אחריות עליהם, לא ביצע חרקירי, לא הודה באחריותו ובכישלונו. התוצאה: לא רק נמנע תיקון מקור הכשל, אלא הוא משתרש ומתרחב. החמור במחדלים אלה הוא "שלום" אוסלו, שהוביל למלחמת אוסלו, שאנו נמצאים בעיצומה. כשם שביום השואה אנו קובעים כי לכל איש יש שם, כך ראוי לקבוע כבר היום את שמה של המלחמה שאליה הובילו משיחי השקר של ה"שלום".
המושג מחדל נולד בהקשר של מלחמת יום הכיפורים. ועדת חקירה ממלכתית מונתה, בצדק, במטרה לחקור את נסיבותיו ולמנוע את הישנותו. אבל, בקשר למחדל הגדול מכולם, מחדל אוסלו שהוביל באופן צפוי מראש ובלתי נמנע אל מלחמת אוסלו, שעתידה להיות הקשה במלחמות ישראל, טרם מונתה ועדת חקירה, והאחראים לאסון פרס, ביילין וחבריהם - עדיין ממשיכים לנסות לקדם את ההרפתקה שלהם, מתוך הממשלה, או מחוץ לה.
בהבדל מקריסת גשר המכבייה, או מאסון "ורסאי", במקרה של מחדל אוסלו טרם הוקמה ועדת חקירה, למרות שהאסון גדול עשרות מונים; למרות שרבים התריעו מפניו, ולכן הוקעו ועדיין מוקעים כמחרחרי מלחמה; למרות שקורבנות מלחמת אוסלו נופלים מדי יום משני צדי "הקו הירוק"; למרות שהמסיתים מן השמאל הקיצוני קוראים לערפאת ולמחבליו לטבוח רק ביהודים מצדו ה"לא-נכון" של קו זה. אבל הפעם התקשורת "הממלכתית" ממשיכה לשתף פעולה עם מוכרי האשליות ועם הקברניטים לשעבר של ספינת השוטים. שוב ושוב הם מככבים על כל במה רמה ותחת כל מיקרופון רענן. שוב ושוב מרואיינים צמד היוסי'ם, ח"כ ששימש כיועצו של רב-המחבלים, ומנהיגי הטרור של אש"ף/חמאס וגרורותיהם. היעלה על הדעת שמתכנני אולם "ורסאי" ירואיינו שוב ושוב ברוח אוהדת ויתאפשר להם להצדיק את פרי תכנונם?! במדינת חוק מתוקנת היה אדם כמו יוסי ביילין מועמד לדין על-פי חוק לעשיית דין באש"ף ובעוזריו. במדינה הפוסט-אוסלואית והפוסט-ציונית הוא זכה לשמש כשר משפטים.
טחי התפל, אלה שפעלו בימי יחזקאל הנביא ואלה שפועלים בעידן אוסלו, "היטעו את עמי, לאמור שלום ואין שלום, והוא בונה חיץ ("הפרדה") והינם טחים אותו תפל" (יחזקאל י"ג, י'). כאז כן עתה: "והנה נפל הקיר; הלוא ייאמר אליכם ("ועדת חקירה"), איה הטיח אשר טחתם?" (שם, י"ב).
חלק בלתי נפרד מההתכוננות למלחמה שנכפתה בשם "השלום" הוא ההכרה בה כבמלחמה, כולל באמצעות קריאתה בשם. כל עוד המושג אוסלו מקושר עם שלום ולא עם מלחמה, כל עוד המחבל ערפאת מוצג כחתן פרס נובל לשלום ולא כחתן פרס נובל לטרור, כל עוד שליחים מטעם ראש הממשלה או מטעם עצמם נפגשים עם הטרוריסט כדי לדבר אתו על הפסקת הטרור, כל עוד נאמרת הסיסמא השחוקה כי ממילא נצטרך לדבר אתו אחרי המלחמה ולפיכך אין טעם להכריע ולסלק איום זה מאדמת ישראל אין סיכוי לצאת מתהום אוסלו לדרך חדשה. ההפרדה הדרושה באמת היא בין ערפאת לבין אדמת ישראל.
=========
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.