ההסבר האמיתי למערכת היחסים התמוהה בין יהודים לגויים טמון בפרשת השבוע. יעקב ועשיו עדיין לא נולדו, אבל כבר אז נקבע העימות הנצחי ביניהם: "ולאום מלאום יאמץ"

האם אפשר להעלות על הדעת שרב-המחבלים בן-לאדן היה מוזמן לנאום בעצרת האו"ם, מתקבל שם בכבוד גדול ומעז לקרוא לארה"ב "לחזור לדרך השלום"? תסריט כזה נשמע מטורף לחלוטין. להפך, העולם כולו מתאחד למלחמה בטרור ולהוקעת העומדים מאחוריו.

והנה, אותו עולם הופך את פרצופו ומגשים את התסריט הבלתי-ייאמן. רב-מחבלים, המפעיל טרור אכזרי ורצחני, שופך דם אנשים, נשים וילדים, מנהל הסתה גזענית ואנטישמית, מתקבל בכבוד בעצרת האו"ם, וזוכה לתמיכה מקיר לקיר. רק הבדל אחד ויחיד מפריד בין השניים: הראשון פגע באזרחי ארה"ב, ואילו השני מכוון את הטרור הרצחני כנגד יהודים בארץ-ישראל.

עוינות בלתי-מוסברת

אלפי שנים היינו עדים להתייחסות עויינת מצד העולם כלפי העם היהודי. ההיסטוריה היהודית היא סיפור מתמשך של סבל ורדיפות, שנאה והתנכלויות. היו שתלו את הסיבה לכך בעובדה שהעם היהודי נע ונד ואין לו מדינה משלו. ברגע שנהיה "עם ככל העמים", טענו, נשתלב במשפחת העמים ונהיה ככל עם אחר.

עכשיו כבר יש לנו מדינה, ולכן השונות שלנו בולטת עכשיו ביתר שאת. מכל בחינה אובייקטיבית היה העולם הנאור צריך להתייצב לימיננו. עם שעבר שואה נוראה, שבה הושמד שליש מבניו; עם שנרדף, עונה והושפל אלפי שנים; עם שעשה הכול כדי להוכיח את רצונו בשלום - היה אמור ליהנות מתמיכת העולם. מותר היה לצפות שהעולם יגנה את התוקפנות הערבית ויתייצב לימין היהודים הנרדפים.

אולם ההפך מזה קורה. שוב ושוב קם העולם ה'נאור' נגד העם היהודי ומביע תמיכה במרצחים. הוא מחבק באהדה את מי שמדבר בגלוי על השמדתה של מדינת היהודים, ומגנה כל פעולת הגנה מצד היהודים. המוסר הכפול זועק לשמים והצביעות אינה יודעת בושה. אם איננו יוצאים מכלינו, הדבר נובע מהטעם הפשוט - כבר התרגלנו.

תופעה זו אינה יכולה להיות מוסברת בנימוקים רציונליים, כשם שהאנטישמיות המסורתית אינה הגיונית. שנאו את היהודים כי היו עשירים ושטמו אותם כי היו עניים. רדפו אותם כי התבדלו מהעמים האחרים, ובזו להם כאשר ניסו להתערות בקרב הגויים שמסביבם. התנכלו להם כשטיפסו בסולם ההצלחה, ורמסו אותם כשהיו בשפל המדרגה. לאנטישמיות היו תירוצים למכביר, משום שלא הייתה לה סיבה הגיונית.

כשזה קם - זה נופל

ההסבר האמיתי למערכת היחסים התמוהה הזאת בין יהודים לגויים טמון בפרשת השבוע. יעקב ועשיו עדיין לא נולדו, אבל כבר אז נקבע העימות הנצחי ביניהם: "ולאום מלאום יאמץ". כשזה קם - זה נופל, וכשזה קם - זה נופל. המתח התמידי הזה נמשך לאורך כל הפרשה ומגיע לשיאו בפרשת הברכות. יצחק מברך את יעקב: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים".

כאן נקבע ייחודו של עם-ישראל, עם הנושא את לפיד האמונה והערכים ונועד להיות אור לגויים. כשעם-ישראל ממלא את ייעודו, הוא זוכה להערכת העמים, עד ש"והיו מלכים אומנייך ושרותיהם - מניקותייך". ברגע שעם-ישראל זונח את תפקידו, מתהפכים היוצרות, כמו שאומר יצחק לעשיו: "והיה כאשר תריד (כפירוש רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה") - ופרקת עולו מעל צווארך" .

בתקופת הגלות, המבטאת את חולשתו הרוחנית של עם-ישראל, הוא נרדף על-ידי הגויים, אולם בזמן הגאולה יראו אומות-העולם זכות לעצמן לסייע לעם-ישראל להגשים את ייעודו - "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני-נכר - איכריכם וכורמיכם". הניצנים לשינוי הקרוב כבר נראים, ובקרוב ממש נחזה בהתגשמותו המלאה.
=============
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.