היחס אל השונה בשכלו - בפינה הקודמת עסקנו ביחס אל השונה בגופו, בפינתנו נעסוק ביחס אל השונה בשכלו. לא כל בני האדם נבראו עם אותה מנת משכל. יש מי שנולד עם יכולות אינטלקטואליות גבוהות, ויש מי שלא זכה לברכת ה' ולא חונן בדעה רחבה.

החכמה היא עיקרו של האדם, על כן אנו מעריכים אותה ואף מעריצים את החכם הנושא אותה. זהו הטעם והשורש לברכות שתיקנו חז"ל למי שרואה חכם. הרואה חכם מישראל מברך: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", הרואה חכם מאומות העולם מברך: "ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו". אבל, טעות היא לחשוב שברכות אלו הן רק ביטוי להערצת החכמה ולהאדרתה. נוסח הברכות מעמידנו על בחינה רוחנית חשובה: מקור החכמה הוא ריבונו של עולם. ה' הוא זה שחלק ונתן אותה לבני אדם. רעיון זה מודגש גם בנוסח הברכה שב"שמונה עשרה": "אתה חונן לאדם דעת... חננו מאיתך חכמה בינה ודעת". החכמה היא מתנת חינם אלוקית. "ולכן ייחסו אנשי כנסת הגדולה את הבינה ללשון 'חנינה', לרמוז שהדעת איננה מהשתדלות האדם אלא מחנינותו יתברך בעת היצירה" (פירוש "עץ יוסף" לסידור).

לכן, אל לו לאדם להתפאר בכשרונותיו השכליים, ואל לו לזלזל במי שנעדר כל חכמה או פקחות. לא זה זכאי לשבחים ולא זה ראוי לעלבונות. "אל יתהלל חכם בחכמתו".

מוכרת היא התופעה של ילדים ובני נוער שמתנכלים לחברם לכיתה שאיננו חד שכל, "מטפסים" עליו, לועגים לו ו"עושים ממנו קרקס". הם מנצלים את חולשתו השכלית כדי להתבדר על חשבונו. מהיכן נובע יחס בלתי הגון זה? בעיקר מפגם במידות, אבל הוא גם ניזון מהתפיסה המוטעית שחברם אשם במצבו, וראוי שהוא "ישלם" על כך. ראשית העבודה החינוכית בעניין, היא החדרת ההכרה של "אתה חונן לאדם דעת". "הדעת איננה מהשתדלות האדם אלא מחנינה אלוקית בעת היצירה". ועל כן החכם אל יתהלל בחכמתו ואל יזלזל בזולתו.

לאור זאת, כיצד יתפרש מאמר חז"ל במסכת סנהדרין (דף צב א): "אמר ר' אלעזר: כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: 'כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו ויוצרו לא יחוננו', וא"ר אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה, יסורין באין עליו... כל אדם שאין בו דעה לסוף גולה". מדוע אסור לרחם על מי שאין בו דעה? אמנם מי שאין בו דעה חסרה לו צורתו האנושית היסודית (מהרש"א), אבל האם אשם הוא בכך?! תשובה: מסתבר ש"מי שאין בו דעה" המוזכר במאמרי חז"ל הנ"ל הוא אדם בעל יכולת שכלית אשר מתעצל לנצלה. הוא איננו עושה מאומה כדי לחלץ את עצמו מצרותיו, הוא איננו מגלה כל מאמץ אלא מבקש סיוע ורחמים. הרב קוק (עין איה) מוסיף שאדם מסוג זה גם לא יכיר את הטובה שעשו לו ולא יעריך את הרחמים. על כן הוא איננו זכאי להם.

"אל יתהלל חכם בחכמתו", כי לפעמים החכמה ניתנה דווקא למי שאיננו חכם. "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (ב"ב יב ב). פעמים, דווקא מי שלא חונן בחכמה ואיננו משועבד לה, מגלה אינטואיציה פנימית עמוקה. זה קורה לעיתים נדירות (ועל כן הבורות והסכלות אינן דרך המלך ואין לבחור בהן מרצון), אבל מקרים בודדים אלו מספיקים כדי שהחכם לא יבטל את ערכם של הפחותים ממנו בחכמה.

חנה ביקשה בתפילתה: "ונתת לאמתך זרע אנשים" (שמואל-א א יא). יש שפירשו: זרע זכרים, ויש שפירשו זרע של חכמים (רד"ק). רבנן (ברכות לא ב) פירשו: "זרע שמובלע בין אנשים - לא ארוך ולא גוץ, לא צחור ולא גיחור, ולא חכם ולא טיפש". מה החסרון ב"חכם"? יש שפירשו שתכונות אלו נדרשות למנהיג (חנה ייעדה את בנה שמואל להנהגה): להיות מורם מהעם אבל לא יותר מידי, כדי לאפשר תקשורת ביניהם. אבל רש"י פירש: "ולא חכם יותר מדאי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". חנה ביקשה בן "נורמלי", שאיננו חורג מהנורמות לשום צד, לא בגופו ולא ביכולתו השכלית. חנה ביקשה חיים נוחים ונעימים לבנה, זוהי בקשה לגיטימית, שהורים רבים שותפים לה ביחס לילדיהם. אבל, בקשה זו לא תמיד מתמלאת. עלינו לדעת שהיא איננה תנאי בלעדי לחיים.
===============
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים.