ארבע נשים נשא יעקב. לכאורה יש כאן עידוד לפוליגמיה, שהרי ארבעתן בנו את בית ישראל. אולם אם נתבונן היטב, התורה מתנגדת לפוליגמיה ואפילו לביגמיה. היא מעודדת דווקא את המונוגמיה. אם נשים לב נמצא שבכל מקום שבו הוזכרה ביגמיה, היא באה כתוצאה מאילוץ, שנגרם בעל כרחם של הבעל והאשה העיקריים. אברהם - לא נשא את הגר אלא כתוצאה מעקרותה של שרה, ועל פי הצעתה של שרה. גם נישואי אלקנה לחנה ופנינה היו כנראה על רקע עקרותה של חנה. אף בפרשתנו, יעקב לא התכוון לשאת אלא אשה אחת בלבד: את רחל. לאה נישאה לו בעל כרחו, ורק כדי לא לפגוע בה (ובהסכמת רחל, לדעת חז"ל) לא גירשה יעקב. בלהה נישאה לו כתוצאה מעקרותה של רחל, וזלפה - כדי ליצור איזון שווה בין האחיות. חוץ מהמקרים הבודדים שהזכרנו כמעט שאין פוליגמיה בתנ"ך כולו.

רק למלכים ומנהיגים מצינו נשים רבות. הסיבה לכך היתה בדרך כלל פוליטית. מלך היה חייב להבטיח את האגפים השונים בתוך העם כדי שישתפו עמו פעולה, וכן ליצור קשרים עם מדינות אחרות. המנהג הרווח היה להדק קשרים באמצעות קשרי חיתון. ואף-על-פי-כן אסרה התורה על המלך ריבוי נשים וחששה מפני ההידרדרות המוסרית שעלולה לבוא כתוצאה מכך. השיקול הפוליטי חייב להידחות מפני השיקול המוסרי.

אשה אחת לאיש אחד

הקשר האמיתי בין איש לאשתו יכול להגיע לשלמות בייחוד כשהאשה מיוחדת לאיש והאיש מיוחד לאשתו. ריבוי נשים מטשטש את הייחוד האידיאלי. אולם כשבחיים מתעוררות בעיות המפריעות את האידיליה המשפחתית, יש הכרח להשתמש באמצעים מלאכותיים. הפילגש, שהייתה בדרך כלל אמה, שפחה ביד גבירתה, שימשה תחליף לגבירתה העקרה, ולכן הציעה שרה לאברהם לשאת את הגר. אך כשהגר הקלה ראש בגבירתה, הבינה שרה שתוכניתה נכשלה. הגר לא ראתה את עצמה כפונדקאית בלבד, אלא כאשה בפני עצמה. הילד שיוולד לא יהיה בנה הבלעדי של שרה. הוא בנה של הגר. היא תחנך אותו ותעצב את דרכו. לכן דרשה שרה שהגר תצא מביתה.

משום שהקשר הייחודי הוא האידיאלי, שימש קשר זה כמשל נפוץ בתנ"ך לקשר הייחודי שבין ה' לבין עם ישראל. אילו היה ריבוי הנשים רצוי בעיני התורה, היה משל זה נעשה פלסתר. כביכול גם הקב"ה יכול לשאת לו אשה שניה, חלילה.

רבנו גרשום לא "המציא" אפוא את החרם הידוע על איסור נשיאת האשה השניה מעצמו. המציאות המעשית, גם לפני כן, היתה מונוגמית. התורה העדיפה את המונוגמיה, אם כי לא אסרה את הביגמיה בגלל ההכרח להשתמש בה בשעת הדחק. רבנו גרשום איחד את המצוי והרצוי לנורמה מחייבת, כדי למנוע ניצול לרעה של היתר הביגמיה למטרות פסולות. התורה סמכה על הרמה המוסרית הגבוהה שצריכה היתה לשרור בעם ישראל, שהיא תמנע את הביגמיה מאליה (להוציא מקרים חריגים). אולם ירידת הדורות, ואולי אווירת הגלות והשפעות זרות, שיבשו תוכנית זו, והיה הכרח לעגן את הרעיון המונוגמי בהלכות מחייבות ובאמצעות חרם.

בין מצבה לגל אבנים

אף ליעקב נרמז שהגלות היא שתגרום לו לפירור האחדות. ערב צאתו לחו"ל נאמר: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", ובבוקר נאמר: "ויקח את האבן". על כך ידועה דרשת חז"ל על המריבה בין האבנים, כשכל אחת אמרה: עלי יניח צדיק את ראשו, עד שנעשו אבן אחת. המהר"ל מפראג (גור אריה שם), כדרכו, העמיק בהסבר אגדה זו, והסביר אותה כך: ראשו של הצדיק – חכמתו, צדקותו ורמתו הרוחנית הגבוהה - הופכים את כל הפרטים הרבים ביניהם ליחידה אחת. זאת היא תכונתו של הצדיק הארץ-ישראלי. בחלומו הנבואי הנשגב התאחדו האבנים הקטנות לאבן אחת. הובטח לו שלמרות הנסיונות לפורר את ביתו - יישאר זה שלם.

בשובו מחוץ-לארץ אל ארץ ישראל, לאחר שכרת ברית עם לבן, נאמר: "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה". ולאחיו אמר: "לקטו אבנים... ויעשו גל". יש כאן שני דברים: מצבה אחת וגל אבנים. "עד הגל הזה ועדה המצבה". הגל הוא מצדו של לבן, והמצבה – מצדו של יעקב. לבן הוא סמל הפירוד. הוא זה שאילץ את יעקב לשאת כמה נשים, הוא זה שחילק את עם ישראל לכתות-כתות, אגודות-אגודות. המצבה היא של יעקב. אלא שגדולתו של יעקב היא להפוך את האבנים הרבות לאבן אחת. "מזבח אבנים תעשה לי". המזבח נבנה מהמצבה. הוא הפך את הפרטים ליחידה אורגנית אחת. זוהי התכונה הארץ-ישראלית, ההופכת את עם ישראל כולו, למרות פלגיו וגלויותיו, לעם אחד בארץ.

נאמנות

המונוגמיה על פי התורה היא מושג הרבה יותר רחב. האידיאל התורני הוא שלאדם אחד תהיה אשה אחת, ולא נשים רבות. "התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש" (סנהדרין כ"ב ע"א). ישראל המגרש אשתו הראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות (שם). המזבח – סמל האחדות והשלום – מקונן על הפירוד, מקונן על השניות.

יתירה מזאת, האידיאל המוסרי מחייב שאשתו תהיה האשה היחידה בחייו, שלא יכיר שום אשה אחרת לפניה ולא בפניה. איש ואשה - שניהם אחדות אחת. ביחידותה המוחלטת – סוד שלמותה, קדושתה וטהרתה. כל אשה אחרת פוגעת ביחידות האבסולוטית. לא "חברה" ולא "ידידה", ובקושי התירו "מכרה". אסור לדרוש אפילו בשלומה של אשה אחרת. לא פגם נימוסי כאן, אלא אדרבה, זהו הנימוס האידיאלי שבין אדם לאשתו-יחידתו הבלעדית (עיין מידות הראי"ה, ערך: צניעות).

אין בהתנהגות זו, של נאמנות מוחלטת של הבעל לאשתו היחידה, משום פגיעה בכבודן של נשים אחרות. אדרבה, הערכה יש כאן למסירות, ליציבות ולקשר הבלעדי שיש לאדם עם אשתו בלבד. היחס לנשים אחרות שהכרח ליצור איתן קשרים (כגון: בעבודה, בלימודים וכדו') הוא יחס נימוסי, קורקטי, שאינו חורג מעבר לכך.

המונוגמיה האבסולוטית הזאת היא לא רק הסמל של היחס שבין ה' ועם ישראל, אלא היא גם הסיבה ליחס זה. כי מי שחי חיים טהורים וקדושים כאלו, חי ברמה רוחנית אחרת וממילא כל סולם ערכיו שונה. חייו חיים ערכיים, רוחניים, נאצלים ונעלים, וממילא הוא קרוב יותר לא-להיו וא-להיו קרוב אליו.

אבות האומה, בהליכות ביתם, השרישו בנו צניעות, טהרה וקדושה, ועמם - אמונה ודבקות בה'. כי הא בהא תליא. עם חזרת יעקב לארצו, ארץ ישראל, עליו לחזור לייחוד ביתו. אין עוד מקום לשניות, תוצאתה ההכרחית של הגלות בבית לבן. האשה השניה, רחל, מתקשה בלידתה ומתה. יעקב איננו זקוק עוד לבלהה, שפחת רחל, ופורש ממנה, וממילא גם מזלפה; והוא נשאר רק עם לאה, הנקברת עמו במחיצתו וממנה יוצא דוד מלך ישראל המלכד את עם ישראל לעם אחד המלוכד באמונתו בא-ל אחד.
==============
מאמרו של הרב יעקב אריאל מתפרסם בגליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאירבירושלים. "באהבה ובאמונה". הרב יעקב אריאל הוא רבה של רמת- גן.