במזרח ובמערב יש עשרות סיפורים שמנסים לגעת במושג שאני קורא לו "כח התודעה". זאת אותה עוצמה שהרגיש ודאי דוד באחזו את הקלע מול גליית, זה אותו כח שמוביל את המתנחל על פסגה ליד שילה או חברון. זהו הכח בידיעה למי השלטון, השייכות האמיתית.
השלטון שלנו על הארץ הוא לא שלטון זר. הוא שלטון שעצם הגדרתנו כעם, ועצם הגדרת הארץ כארץ - תלוי בו. זוהי ארצנו, זהו ביתנו, ולא "כי פה אני נולדתי" ולא משום טעמי ביטחון או דמוגרפיה, אלא כצו עליון, כהבטחה אלוקית.
דמיינו שני אנשים נכנסים לבית, אחד הוא בעלי הבית, ואחד אורח. לא תצטרכו יותר ממבט אחד לקבוע מי הוא מי, מי הריבון ומי המבקר. איך יתכן? פשוט: בעל הבית מתהלך בבית כבשלו. הוא יודע היכן נמצא כל דבר, הוא יודע כמה צעדים אורך המסדרון, הבית עוטף אותו כבגד תפור למידותיו. הוא מרגיש ריבון לבית, הליכתו זקופה, מבטו ישיר.
ואילו האורח, הוא חוקר, מהסס, מביט, מתנהל בנימוס ובזהירות. כל צעד הוא חוויה חדשה עבורו.
אורי צבי גרינברג מתאר בשיר לירי וכלל לא פוליטי, את אשר מרגיש אדם השב אל ביתו שבכפר.
"רק מי ששב בערוב יום אל הכפר ולא אל הכרך,
הולך כשב למחוז חפץ ולא כהלך-גולה למלונו;
הולך בשביל הנאמן הרך לצעידה.. כי הוא טוב;...
קרב אל גדר זרדים, פותח דלתה לבקתה לבנה,
שכמעט אפשר לחבקה..כהמשך גוף היא ממנו."
ועוד כותב המשורר:
"בשיבה לכפר שיבה אשר נס בה.
שב העץ הכרות להתחבר אל סדנו"
כלומר: טועה פאוול כשדיבר על "כיבוש". טועים אנשי השמאל כשמדברים על "כיבוש". אין זה כיבוש. זוהי שיבה, שיבה אשר נס בה.
עצם ההרגשה של הריבון, האמונה בשייכות הבית אליו, והוא לביתו, גורמת לצעדיו להיות כבדים, מבוססים באדמה, בטוחים בה. לאדם כזה, אין צורך להשפיל את אורחו, להתעמר בו. הרי ברור מי כאן בעל הבית. האורח אף לא יעיז להתנהג שלא בנימוס, ואם כן יעז, די במבט אחד של המארח להחזיר אותו למקומו.
בהתקוממות הראשונה ביש"ע, עוד לפני אסון אוסלו, כששלטנו בשכם ובעזה, היינו יכולים לראות בבהירות שני סוגי חיילים. האחד, בטוח בצדקת דרכו, בטוח שזוהי ארצו מאז אברהם אבינו, והשני נבוך, מבקר, חש שחובת ההוכחה מוטלת עליו. איך ינהגו שני חיילים כאלה בכניסתם לקסבה, למשל? הראשון ילך זקוף ראש, ודי לו במבט אחד, ריבוני, בכדי להבהיר שהוא כאן, וזו ארצו. השני ירגיש נרדף, נפחד, לא בטוח. ולכן הוא מפגין את כוחנותו, הוא מבזה, הוא משפיל. כך הכיבוש משחית אותו ומעוות את נשמתו. עבור החייל הראשון אין כאן השחתה כי אין כאן כיבוש. יש כאן שיבה.
משה שולח את המרגלים לתור את הארץ ולראות, כמו ברנטגן, את נפשו של העם היושב בה. האם הוא אורח, או האם הוא ריבון. "הבמחנים אם במבצרים". כי בעל הבית רגוע בנחלתו. אין הוא צריך להסתגר, להתכנס, להתבצר. בעל הבית יכול לישון באין מפריע, ואף לחלום, כשכל ארצו מקופלת תחת ראשו, כי היא ארצו.
"בעל הבית השתגע" צועקים בשוק. "בעל הבית השתגע" צועק אני. הוא השתגע עד כדי ששכח את תפקידו, את מהותו: להיות בעל בית.
=========
אורי אריאל הוא ח"כ במפלגת האיחוד הלאומי -ישראל ביתנו, ולשעבר-ראש מועצת בית אל .
השלטון שלנו על הארץ הוא לא שלטון זר. הוא שלטון שעצם הגדרתנו כעם, ועצם הגדרת הארץ כארץ - תלוי בו. זוהי ארצנו, זהו ביתנו, ולא "כי פה אני נולדתי" ולא משום טעמי ביטחון או דמוגרפיה, אלא כצו עליון, כהבטחה אלוקית.
דמיינו שני אנשים נכנסים לבית, אחד הוא בעלי הבית, ואחד אורח. לא תצטרכו יותר ממבט אחד לקבוע מי הוא מי, מי הריבון ומי המבקר. איך יתכן? פשוט: בעל הבית מתהלך בבית כבשלו. הוא יודע היכן נמצא כל דבר, הוא יודע כמה צעדים אורך המסדרון, הבית עוטף אותו כבגד תפור למידותיו. הוא מרגיש ריבון לבית, הליכתו זקופה, מבטו ישיר.
ואילו האורח, הוא חוקר, מהסס, מביט, מתנהל בנימוס ובזהירות. כל צעד הוא חוויה חדשה עבורו.
אורי צבי גרינברג מתאר בשיר לירי וכלל לא פוליטי, את אשר מרגיש אדם השב אל ביתו שבכפר.
"רק מי ששב בערוב יום אל הכפר ולא אל הכרך,
הולך כשב למחוז חפץ ולא כהלך-גולה למלונו;
הולך בשביל הנאמן הרך לצעידה.. כי הוא טוב;...
קרב אל גדר זרדים, פותח דלתה לבקתה לבנה,
שכמעט אפשר לחבקה..כהמשך גוף היא ממנו."
ועוד כותב המשורר:
"בשיבה לכפר שיבה אשר נס בה.
שב העץ הכרות להתחבר אל סדנו"
כלומר: טועה פאוול כשדיבר על "כיבוש". טועים אנשי השמאל כשמדברים על "כיבוש". אין זה כיבוש. זוהי שיבה, שיבה אשר נס בה.
עצם ההרגשה של הריבון, האמונה בשייכות הבית אליו, והוא לביתו, גורמת לצעדיו להיות כבדים, מבוססים באדמה, בטוחים בה. לאדם כזה, אין צורך להשפיל את אורחו, להתעמר בו. הרי ברור מי כאן בעל הבית. האורח אף לא יעיז להתנהג שלא בנימוס, ואם כן יעז, די במבט אחד של המארח להחזיר אותו למקומו.
בהתקוממות הראשונה ביש"ע, עוד לפני אסון אוסלו, כששלטנו בשכם ובעזה, היינו יכולים לראות בבהירות שני סוגי חיילים. האחד, בטוח בצדקת דרכו, בטוח שזוהי ארצו מאז אברהם אבינו, והשני נבוך, מבקר, חש שחובת ההוכחה מוטלת עליו. איך ינהגו שני חיילים כאלה בכניסתם לקסבה, למשל? הראשון ילך זקוף ראש, ודי לו במבט אחד, ריבוני, בכדי להבהיר שהוא כאן, וזו ארצו. השני ירגיש נרדף, נפחד, לא בטוח. ולכן הוא מפגין את כוחנותו, הוא מבזה, הוא משפיל. כך הכיבוש משחית אותו ומעוות את נשמתו. עבור החייל הראשון אין כאן השחתה כי אין כאן כיבוש. יש כאן שיבה.
משה שולח את המרגלים לתור את הארץ ולראות, כמו ברנטגן, את נפשו של העם היושב בה. האם הוא אורח, או האם הוא ריבון. "הבמחנים אם במבצרים". כי בעל הבית רגוע בנחלתו. אין הוא צריך להסתגר, להתכנס, להתבצר. בעל הבית יכול לישון באין מפריע, ואף לחלום, כשכל ארצו מקופלת תחת ראשו, כי היא ארצו.
"בעל הבית השתגע" צועקים בשוק. "בעל הבית השתגע" צועק אני. הוא השתגע עד כדי ששכח את תפקידו, את מהותו: להיות בעל בית.
=========
אורי אריאל הוא ח"כ במפלגת האיחוד הלאומי -ישראל ביתנו, ולשעבר-ראש מועצת בית אל .