למעט מלחמה אחת, ניצחה ארה"ב בכל המלחמות בהן נטלה חלק. המלחמה האחת והיחידה שבה לא רק שארה"ב לא ניצחה, אלא להיפך, היא הובסה בה, הייתה מלחמת ויאטנם. שנים רבות עברו מאז, אך המראות של אחרוני המטוסים והמסוקים האמריקאיים הנסים מסייגון תחת אש התופת של הוייטקונג עדיין חרותים בזיכרון האנושי או המצולם.
היום, בפרספקטיבה של הזמן שחלף, ברור לכל, מה שאז היה ברור למתי מעט, ביניהם המועמד הרפובליקני השמרני לנשיאות, ברי גולדווטר, וזה, שארה"ב הפסידה את מלחמת וייטנאם משום שמעולם לא התכוונה לנצח אותה. גולדווטר סיכם את לקחי וייטנאם במשפט אחד בן אלמוות: "לעולם לא תיכנס עוד אמריקה למלחמה שאין בכוונתה לנצח בה". מאז וייטנאם, היו הפלישה לגרנדה, מלחמת המפרץ, ההפצצות בסרביה וכעת אפגניסטאן. בכולן היה ברור שמרגע שארה"ב שלחה את בחוריה לקרב, היא הולכת עד הסוף בלי פשרות, בלי לבחול באמצעים ובלי להירתע מתקלות מביכות כמו הפגיעה במאות אזרחים במקלט ציבורי בבגדד, הרס השגרירות הסינית בבלגרד ופגיעה חוזרת במתקני הצלב האדום באפגניסטן.
זה למעלה משנה נתונה ישראל במלחמה שאסרה עליה הרשות הפלסטינית. מלחמה שבאה כמענה להצעותיו הנדיבות ואפילו המופקרות של אהוד ברק. מלחמת טרור שמטרתה הייתה להשיג גיבוי בינלאומי להקמת מדינה פלשתינית ללא ויתורים מצד הפלשתינים בנושאי ירושלים, זכות השיבה וההכרה הפורמלית בישראל כמדינה יהודית. מלחמת הטרור הפלשתינית תפורה בדיוק על פי מידותיה של תוכנית השלבים, בדיוק על פי משנתו הסדורה של ערפאת בשני הנאומים שנשא בשיא האופוריה של אוסלו ביוהנסבורג ובסטוקהולם, ואז תורצו כ"צרכי פנים" שלו כביכול. ערפאת דיבר שם על חיסול הדרגתי של המדינה היהודית בשילוב של דרכי שלום ושל טרור. ישראל מצידה סיפקה לעצמה הסברים, אך בעיקר הדחיקה והשכיחה את הדברים כדי שתוכל להמשיך ולהתמסר לאשליית המזרח התיכון החדש.
לזכות צה"ל יאמר שישראל התכוננה לסוג כזה של מלחמה המוסווית כאינתיפאדה וידעה לגבות מחיר מהצד השני ולמזער את מספר הקורבנות בקרב חיילי צה"ל. גם בהמשך שכלל צה"ל את שיטות התגובה והסיכול במאבק הסיזיפי לבלום את המפגעים והמתאבדים שהרשות הפלסטינית משגרת אלינו. צה"ל בהחלט זכאי לטפיחה על השכם, אך אסור להתבשם מהצלחותיו. באופן פרדוכסלי, כל הצלחה נקודתית של צה"ל מקרבת אותנו לכישלון ולהפסד במערכה.
היום כבר לא זוכרים, אבל גם למארינס ולכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב היו הישגים מרשימים בוייטנאם. הם ניצחו ברוב הקרבות, אבל לא היה להם שום סיכוי לנצח במערכה, כי ממשלת ארה"ב לא החליטה שמטרת המלחמה היא ניצחון. הו צ'י מין ישב לבטח בהאנוי כשלרשותו כל הזמן שבעולם. הוא לא חשש לבטחונו האישי והיו לו מספיק חיילים כדי להתיש את האמריקנים והדרום וייטנאמים עד לכניעתם הסופית. בדרך להכנעת ארה"ב הוא הצליח לתעתע בעולם כולו כששר החוץ שלו קיבל יחד עם שר החוץ האמריקאי פרס נובל לשלום. הפרס התקבל על השגת אחת מהפסקות האש תמורת ויתורים אמריקניים מפליגים. מאוחר יותר התברר שהפסקת האש הזו רק הקלה על הצפון וייטנאמים להיערך למכת המוות הסופית על סייגון, תוך הפרת ההסכם ברגל גסה.
גם ישראל נמצאת היום במתווה מסוכן שבו היא עשויה לנצח הרבה קרבות, אולי את רוב הקרבות ובכל זאת היא עלולה להפסיד במערכה כולה. כל עוד ערפאת מרגיש שיש לו את כל הזמן שבעולם, חסינות אישית מפני פגיעה ומספר לא מוגבל של מתאבדים בקנה, עלולה תמונת וייטנאם לחזור אצלנו במהדורה שניה. הזמן אינו פועל לטובת הצד החזק בגלל השחיקה, בגלל המחיר, בגלל הדמוקרטיה ובגלל התמונות בטלוויזיה. העולם הערבי ואנטישמים רבים באירופה עוצרים את נשימתם בצפיה לתקלה רבתי של ישראל, כדי לכפות עליה פיתרון שיכבול את ידיה בהמשך. הדרך היחידה לעצור את הסחף, גם המדיני, היא להחליט שצה"ל חייב לנצח, שצריך לחסל את הרשות הפלשתינית לפני שהרשות הפלשתינית תחסל אותנו. אם לא נקבל החלטה כזו ובהקדם יהיה הפרס שלאחרונה העניקה ארה"ב לטרור בדמות הסכמה חסרת תקדים להקמת מדינה פלשתינית רק צעד ראשון ביצירת איומים קיומיים על ישראל. מי שנוקט צעדים במטרה לפייס את התוקפנות הפלשתינית, ימצא שזה ממכר, ושתמיד יהיו מספיק אנשים שיאמינו שבויתור הבא טמון המפתח לשלום. השיטה של "רק עוד ויתור אחד וגמרנו" עלולה לגמור את המדינה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.
===========================
מיכאל קליינר הוא חבר כנסת ויו"ר תנועת החרות.
היום, בפרספקטיבה של הזמן שחלף, ברור לכל, מה שאז היה ברור למתי מעט, ביניהם המועמד הרפובליקני השמרני לנשיאות, ברי גולדווטר, וזה, שארה"ב הפסידה את מלחמת וייטנאם משום שמעולם לא התכוונה לנצח אותה. גולדווטר סיכם את לקחי וייטנאם במשפט אחד בן אלמוות: "לעולם לא תיכנס עוד אמריקה למלחמה שאין בכוונתה לנצח בה". מאז וייטנאם, היו הפלישה לגרנדה, מלחמת המפרץ, ההפצצות בסרביה וכעת אפגניסטאן. בכולן היה ברור שמרגע שארה"ב שלחה את בחוריה לקרב, היא הולכת עד הסוף בלי פשרות, בלי לבחול באמצעים ובלי להירתע מתקלות מביכות כמו הפגיעה במאות אזרחים במקלט ציבורי בבגדד, הרס השגרירות הסינית בבלגרד ופגיעה חוזרת במתקני הצלב האדום באפגניסטן.
זה למעלה משנה נתונה ישראל במלחמה שאסרה עליה הרשות הפלסטינית. מלחמה שבאה כמענה להצעותיו הנדיבות ואפילו המופקרות של אהוד ברק. מלחמת טרור שמטרתה הייתה להשיג גיבוי בינלאומי להקמת מדינה פלשתינית ללא ויתורים מצד הפלשתינים בנושאי ירושלים, זכות השיבה וההכרה הפורמלית בישראל כמדינה יהודית. מלחמת הטרור הפלשתינית תפורה בדיוק על פי מידותיה של תוכנית השלבים, בדיוק על פי משנתו הסדורה של ערפאת בשני הנאומים שנשא בשיא האופוריה של אוסלו ביוהנסבורג ובסטוקהולם, ואז תורצו כ"צרכי פנים" שלו כביכול. ערפאת דיבר שם על חיסול הדרגתי של המדינה היהודית בשילוב של דרכי שלום ושל טרור. ישראל מצידה סיפקה לעצמה הסברים, אך בעיקר הדחיקה והשכיחה את הדברים כדי שתוכל להמשיך ולהתמסר לאשליית המזרח התיכון החדש.
לזכות צה"ל יאמר שישראל התכוננה לסוג כזה של מלחמה המוסווית כאינתיפאדה וידעה לגבות מחיר מהצד השני ולמזער את מספר הקורבנות בקרב חיילי צה"ל. גם בהמשך שכלל צה"ל את שיטות התגובה והסיכול במאבק הסיזיפי לבלום את המפגעים והמתאבדים שהרשות הפלסטינית משגרת אלינו. צה"ל בהחלט זכאי לטפיחה על השכם, אך אסור להתבשם מהצלחותיו. באופן פרדוכסלי, כל הצלחה נקודתית של צה"ל מקרבת אותנו לכישלון ולהפסד במערכה.
היום כבר לא זוכרים, אבל גם למארינס ולכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב היו הישגים מרשימים בוייטנאם. הם ניצחו ברוב הקרבות, אבל לא היה להם שום סיכוי לנצח במערכה, כי ממשלת ארה"ב לא החליטה שמטרת המלחמה היא ניצחון. הו צ'י מין ישב לבטח בהאנוי כשלרשותו כל הזמן שבעולם. הוא לא חשש לבטחונו האישי והיו לו מספיק חיילים כדי להתיש את האמריקנים והדרום וייטנאמים עד לכניעתם הסופית. בדרך להכנעת ארה"ב הוא הצליח לתעתע בעולם כולו כששר החוץ שלו קיבל יחד עם שר החוץ האמריקאי פרס נובל לשלום. הפרס התקבל על השגת אחת מהפסקות האש תמורת ויתורים אמריקניים מפליגים. מאוחר יותר התברר שהפסקת האש הזו רק הקלה על הצפון וייטנאמים להיערך למכת המוות הסופית על סייגון, תוך הפרת ההסכם ברגל גסה.
גם ישראל נמצאת היום במתווה מסוכן שבו היא עשויה לנצח הרבה קרבות, אולי את רוב הקרבות ובכל זאת היא עלולה להפסיד במערכה כולה. כל עוד ערפאת מרגיש שיש לו את כל הזמן שבעולם, חסינות אישית מפני פגיעה ומספר לא מוגבל של מתאבדים בקנה, עלולה תמונת וייטנאם לחזור אצלנו במהדורה שניה. הזמן אינו פועל לטובת הצד החזק בגלל השחיקה, בגלל המחיר, בגלל הדמוקרטיה ובגלל התמונות בטלוויזיה. העולם הערבי ואנטישמים רבים באירופה עוצרים את נשימתם בצפיה לתקלה רבתי של ישראל, כדי לכפות עליה פיתרון שיכבול את ידיה בהמשך. הדרך היחידה לעצור את הסחף, גם המדיני, היא להחליט שצה"ל חייב לנצח, שצריך לחסל את הרשות הפלשתינית לפני שהרשות הפלשתינית תחסל אותנו. אם לא נקבל החלטה כזו ובהקדם יהיה הפרס שלאחרונה העניקה ארה"ב לטרור בדמות הסכמה חסרת תקדים להקמת מדינה פלשתינית רק צעד ראשון ביצירת איומים קיומיים על ישראל. מי שנוקט צעדים במטרה לפייס את התוקפנות הפלשתינית, ימצא שזה ממכר, ושתמיד יהיו מספיק אנשים שיאמינו שבויתור הבא טמון המפתח לשלום. השיטה של "רק עוד ויתור אחד וגמרנו" עלולה לגמור את המדינה הרבה יותר מהר ממה שחושבים.
===========================
מיכאל קליינר הוא חבר כנסת ויו"ר תנועת החרות.