לאחר שהתייחסנו לשונה בגופו ובשכלו, נייחד את פינתנו לשונה בנפשו.
בעבר הלא כל כך רחוק, עדיין נהגה האנושות באכזריות רבה כלפי החולים בנפשם. היא נידתה אותם ופלטה אותם מקרבה. עזובים לנפשם, ללא מחסה וללא תמיכה, סבלו החולים בנפשם סבל כפול ומכופל: ייסורי גוף וייסורי נפש. האנושות לא הבינה את פשר תופעת החריגות הנפשית, היא פחדה ממנה, ולכן בחרה להתרחק ממנה. התנהגות זו מאפיינת ילדים רבים, שמתנכלים לחולי נפש, מציקים להם ולועגים להם, ויחד עם זה מפחדים מהם ובורחים מהם. התנהגותם מעידה על הקושי שלהם לעכל את התופעה.
ההתפתחות האדירה בתחום תורת הנפש הביאה לשינוי התייחסותה של האנושות כלפי השונה בנפשו. היא למדה על מקורן של ההפרעות הנפשיות ועל דרכי הטיפול בהן, ובעיקר הגיעה להכרה שהלוקה בנפשו הוא אדם, ולא יצור מעולם אחר. לכן, גם הלוקה בנפשו זכאי ליחס אנושי, וכל עוד אפשרי הדבר יש להשאירו בתוך החברה ולא להשליך אותו ממנה.
כך לימדנו הרמב"ם (ממרים ו י, יו"ד רמ יח): "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". הורים ש"נטרפו דעתם", הטיפול האידיאלי עבורם הוא במסגרת הקהילה הטבעית שלהם, קרי: המשפחה הקרובה. אבל, "אם אי אפשר לו (לבן או לבת) לעמוד" באופן אישי במשימה, הוא איננו נפטר ממנה אלא הוא חייב לדאוג למטפלים חלופיים "עד שירוחם עליהם".
חובה דומה מוטלת על הבעל כלפי אשתו שלקתה בנפשה (אה"ע ע ד), ואף אסור לו לשלח אותה מעל פניו כל עוד היא לא חזרה לאיתנה (שם, קיט ו). הלוקה בנפשו איננו נטע זר בחברת בני האדם אלא הוא חבר בה בעל זכויות שוות.
גדולי ישראל בדורות האחרונים הגדירו את המחלה הנפשית כמצב של "פיקוח נפש" (הדוחה במקרים חולניים חריפים את כל התורה כולה). מצב של "פיקוח נפש" איננו רק מצב של חשש לאובדן חיי הגוף אלא גם חשש לפגיעה אנושה ביציבות הנפשית. וכשם שנצטווינו על מצות הצלת נפשות ביחס לחיי הגוף, כך נצטווינו עליה ביחס לחיי הנפש.
מבחינה אמונית, מחלות הנפש הן חידה סתומה. חז"ל כבר העלו את שאלת משמעותו של השיגעון ושמו אותה בפי דוד (מדרש תהילים מד): "אמר דוד לפני הקב"ה:... כל מה שעשית בחכמה עשית, אבל השטות שבראת - מה הנאה יש לפניך? כשאדם מהלך בשוק ומקרע את בגדיו והתינוקות רצין אחריו והעם משחקין ממנו, זה נאה לפניך?!". מה השיבו ה'? "אמר לו הקב"ה: דוד על השטות אתה קורה תיגר? חייך שתצטרך לו... ותתפלל עליה עד שאתננה לך". ואכן דוד נזקק ל"שטות" על מנת להינצל ממלך אכיש. הוא התחזה לשוטה "וישנו את טעמו בעיניהם... ויורד רירו אל זקנו. ויאמר אכיש אל עבדיו, הנה תראו איש משתגע... חסר משוגעים אני". מספרים חז"ל ש"באותה שעה שמח דוד שיצא לו השטות", ועל כך נאמר (בקהלת ג יא): "את הכל עשה יפה בעתו".
תשובת חז"ל תמוהה. ה"שטות" של דוד היתה התחזות בלבד, ולא מחלה אמיתית. האמנם קיומן של מחלות הנפש נועד אך ורק לאפשר לבריאים בנפשם להתחזות למשוגעים?! האם די בכך כדי לכלול בפסוק "את הכל עשה יפה בעתו" גם את התופעה הכואבת של אדם המקרע בגדיו בשוק והתינוקות רצין אחריו?!
אולי חז"ל רמזו לנו עיקרון גדול. הצופים במעשי דוד ייחסו לו התנהגות מופרעת ובלתי מובנת, אבל אנחנו, המודעים למניע של מעשיו, מבינים שלמרות מוזרותה היה בה היגיון פנימי. כך גם ביחס לכלל חולי הנפש: אצל החולה קיים היגיון פנימי להתנהגותו החריגה. ההיגיון הזה עלום מאיתנו, אבל הוא מובן לחולה עצמו. יש לו היגיון אחר, יש לו הסתכלות אחרת על העולם, על הסביבה ועל החיים. היא מקשה עליו את התקשורת עם החברה הסובבת אותו, אבל גם לה יש תבונה משלה.
וכשם שההתחזות של דוד הצילה אותו מציפורני מלך אכיש, כך מופרעויות נפשיות עשויות לשמש כמערך הגנה מתוחכם בפני תחושות נפשיות שמהוות נטל כבד על האדם. לפעמים רק בזכות השיגעון, מצליח האדם להחזיק מעמד בחיים, למרות חוסר יכולתו לתווך בין רבדים שונים באישיותו, או במקרים חמורים יותר, אף בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית.
אנחנו עומדים מול תופעות אלו ומשתאים, איננו מבינים אותן, אבל עלינו לדעת שגם בשיגעון יכול להיות היגיון, כיוון שגם חולה הנפש הוא אדם שנברא בצלם אלוקים .
============
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים.
בעבר הלא כל כך רחוק, עדיין נהגה האנושות באכזריות רבה כלפי החולים בנפשם. היא נידתה אותם ופלטה אותם מקרבה. עזובים לנפשם, ללא מחסה וללא תמיכה, סבלו החולים בנפשם סבל כפול ומכופל: ייסורי גוף וייסורי נפש. האנושות לא הבינה את פשר תופעת החריגות הנפשית, היא פחדה ממנה, ולכן בחרה להתרחק ממנה. התנהגות זו מאפיינת ילדים רבים, שמתנכלים לחולי נפש, מציקים להם ולועגים להם, ויחד עם זה מפחדים מהם ובורחים מהם. התנהגותם מעידה על הקושי שלהם לעכל את התופעה.
ההתפתחות האדירה בתחום תורת הנפש הביאה לשינוי התייחסותה של האנושות כלפי השונה בנפשו. היא למדה על מקורן של ההפרעות הנפשיות ועל דרכי הטיפול בהן, ובעיקר הגיעה להכרה שהלוקה בנפשו הוא אדם, ולא יצור מעולם אחר. לכן, גם הלוקה בנפשו זכאי ליחס אנושי, וכל עוד אפשרי הדבר יש להשאירו בתוך החברה ולא להשליך אותו ממנה.
כך לימדנו הרמב"ם (ממרים ו י, יו"ד רמ יח): "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו, משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר, יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". הורים ש"נטרפו דעתם", הטיפול האידיאלי עבורם הוא במסגרת הקהילה הטבעית שלהם, קרי: המשפחה הקרובה. אבל, "אם אי אפשר לו (לבן או לבת) לעמוד" באופן אישי במשימה, הוא איננו נפטר ממנה אלא הוא חייב לדאוג למטפלים חלופיים "עד שירוחם עליהם".
חובה דומה מוטלת על הבעל כלפי אשתו שלקתה בנפשה (אה"ע ע ד), ואף אסור לו לשלח אותה מעל פניו כל עוד היא לא חזרה לאיתנה (שם, קיט ו). הלוקה בנפשו איננו נטע זר בחברת בני האדם אלא הוא חבר בה בעל זכויות שוות.
גדולי ישראל בדורות האחרונים הגדירו את המחלה הנפשית כמצב של "פיקוח נפש" (הדוחה במקרים חולניים חריפים את כל התורה כולה). מצב של "פיקוח נפש" איננו רק מצב של חשש לאובדן חיי הגוף אלא גם חשש לפגיעה אנושה ביציבות הנפשית. וכשם שנצטווינו על מצות הצלת נפשות ביחס לחיי הגוף, כך נצטווינו עליה ביחס לחיי הנפש.
מבחינה אמונית, מחלות הנפש הן חידה סתומה. חז"ל כבר העלו את שאלת משמעותו של השיגעון ושמו אותה בפי דוד (מדרש תהילים מד): "אמר דוד לפני הקב"ה:... כל מה שעשית בחכמה עשית, אבל השטות שבראת - מה הנאה יש לפניך? כשאדם מהלך בשוק ומקרע את בגדיו והתינוקות רצין אחריו והעם משחקין ממנו, זה נאה לפניך?!". מה השיבו ה'? "אמר לו הקב"ה: דוד על השטות אתה קורה תיגר? חייך שתצטרך לו... ותתפלל עליה עד שאתננה לך". ואכן דוד נזקק ל"שטות" על מנת להינצל ממלך אכיש. הוא התחזה לשוטה "וישנו את טעמו בעיניהם... ויורד רירו אל זקנו. ויאמר אכיש אל עבדיו, הנה תראו איש משתגע... חסר משוגעים אני". מספרים חז"ל ש"באותה שעה שמח דוד שיצא לו השטות", ועל כך נאמר (בקהלת ג יא): "את הכל עשה יפה בעתו".
תשובת חז"ל תמוהה. ה"שטות" של דוד היתה התחזות בלבד, ולא מחלה אמיתית. האמנם קיומן של מחלות הנפש נועד אך ורק לאפשר לבריאים בנפשם להתחזות למשוגעים?! האם די בכך כדי לכלול בפסוק "את הכל עשה יפה בעתו" גם את התופעה הכואבת של אדם המקרע בגדיו בשוק והתינוקות רצין אחריו?!
אולי חז"ל רמזו לנו עיקרון גדול. הצופים במעשי דוד ייחסו לו התנהגות מופרעת ובלתי מובנת, אבל אנחנו, המודעים למניע של מעשיו, מבינים שלמרות מוזרותה היה בה היגיון פנימי. כך גם ביחס לכלל חולי הנפש: אצל החולה קיים היגיון פנימי להתנהגותו החריגה. ההיגיון הזה עלום מאיתנו, אבל הוא מובן לחולה עצמו. יש לו היגיון אחר, יש לו הסתכלות אחרת על העולם, על הסביבה ועל החיים. היא מקשה עליו את התקשורת עם החברה הסובבת אותו, אבל גם לה יש תבונה משלה.
וכשם שההתחזות של דוד הצילה אותו מציפורני מלך אכיש, כך מופרעויות נפשיות עשויות לשמש כמערך הגנה מתוחכם בפני תחושות נפשיות שמהוות נטל כבד על האדם. לפעמים רק בזכות השיגעון, מצליח האדם להחזיק מעמד בחיים, למרות חוסר יכולתו לתווך בין רבדים שונים באישיותו, או במקרים חמורים יותר, אף בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית.
אנחנו עומדים מול תופעות אלו ומשתאים, איננו מבינים אותן, אבל עלינו לדעת שגם בשיגעון יכול להיות היגיון, כיוון שגם חולה הנפש הוא אדם שנברא בצלם אלוקים .
============
הרב אלישע אבינר הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר במעלה אדומים.