יש ימים שאי אפשר לדבר בהם.
רק לזעוק ולבכות.
אנחנו יודעים שצריך להמשיך בע"ה וללכת בדרכנו.
כשמהדורות החדשות מצטברות לכדי יותר משלושים הרוגים בשבוע אחד. יותר משלושים!
יש ימים שאנו מתכנסים בתוכנו, לא שומעים חדשות.
יש ימים שאנחנו שונאים להיות צודקים. כשכל האזהרות שלנו קורמות עור וגידים לכדי מציאות איומה.

אין לבטוח בהם. אין לתת להם נשק. אין לתת להם כח. אין לתת להם שטח.

וחשבנו: אולי עכשיו, כשרוב העם יודע שהצדק איתנו, ותמיד היה איתנו, אולי עכשיו יקשיבו לנו, לזעקתנו.

אבל לא. הדברים ממשיכים כאילו הכל כרגיל. כאילו לא נרצחו יותר ממאתיים יהודים בארבעה עשר החודשים האחרונים. השמאל ממשיך לפזם המנוניו מעל גלי האתר וההוזים ממשיכים להנהיג את המדינה.

הממשלה חייבת לנהוג אחרת. כל כך אחרת, עד שכשנקום בבוקר למחרת - נשמע בחדשות רק על מזג האויר, ואולי גם על תחילת קטיף התפוחים בגולן. ולא נשמע על ילדים הרוגים, ולא נחרד מכל רעש או דמות, ולא נלווה אהובים לקברים, ולא נבכה בנים ובנות.

אם הממשלה לא תשכיל - גם הפעם - לנהוג בהגיון פשוט, שאין בו גאוות כיבוש או ייצר שילטון, אלא אינסטינקט הישרדותי ממש: אם הממשלה תמשיך בדרכה הפשרנית, המפקירה, אנחנו לא נהיה בה.

ואני אומר את זה הכי פשוט וברור וחד שאני יודע: אנחנו לא נהיה בה.

אני דורש מהממשלה להחזיר את התקווה לעם העייף, העצום-העצוב הזה, ולסלק את ערפאת מהארץ.

אני דורש להמשיך במפעל ההתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל.

אנחנו דורשים לפתוח את הר הבית לתפילת יהודים.

אם יהודים לא מתפללים בהר אף אחד לא יתפלל שם.

ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
================
אורי אריאל הוא ח"כ במפלגת האיחוד הלאומי -ישראל ביתנו, ולשעבר-ראש מועצת בית אל .