"דומני כי מבין אני את האנטישמיות", כותב הרצל בספרו מדינת היהודים, ומציע ליהודים להתבונן בה "בתור יהודים, אך ללא שנאה או פחד". לדעתו, היהודים העניים נמשכים לארצות שבהן היא לא קיימת, ואינם יודעים שהם עצמם מייבאים אותה לשם בכליהם. בכל מקום שהיהודים נוהרים אליו, האנטישמיות עולה. ואם כך, אומר הרצל בהגיון, במקום שהיהודים עוזבים אותו, האנטישמיות תשקע. ולא צריך יהיה להמתין עד שתקום המדינה היהודית, "לא. כשאך נתחיל להוציא לפועל את תוכניתנו, תידום האנטישמיות בכל אתר ולאלתר, כי זוהי כריתת השלום..."
בבלגיה לא היו הרבה יהודים מעולם. מעט שבמעט מן המעט שהיו בה, שרדו את השואה, ומאלה הרוב עזבו את הארץ, ועזיבתם למעשה נמשכת עד היום. ושאול עמור, שגרירנו בבריסל, מספר בקול המום שרשתות הטלוויזיה מקרינות שם את הסרט של הבי בי סי על סברה ושתילה כמה פעמים ביום, העיתונים כותבים על ישראל בשנאה בלתי מרוסנת, ובאחד העיתונים הציע העורך שבלגיה תביא בכוח את שרון לדין כמו שישראל הביאה את אייכמן. מדובר בעיקר בחלקה הדובר צרפתית של בלגיה, וזו איננה הסנונית היחידה המבשרת התפרצות בלתי מובנת של שנאת ישראל באירופה כולה ובעיקר בצרפת.
כמו הרצל, גם אני מציע להתבונן בתופעה בקור רוח ולא להכחיש אותה בתירוצי הדחקה: מדובר באנטישמיות, נקודה. זה לא הכיבוש ולא הסבל הפלשתיני, אלא שנאת ישראל. הסיפור הישן על סברה ושתילה לא אמור היה להרשים במיוחד, בדיוק בימים שבהם אמריקה מעודדת את בעלי בריתה באפגניסטן לשחוט את אנשי הטליבאן במאותיהם, ומטוסים אמריקניים מפציצים מחנה שבויים שכבר נכנעו. והמצפון האחרון באירופה להזדעזע פתאום מן הסיפור ההוא, הם הבלגים, שממש לא מזמן, תחת שלטונם (ומאוחר יותר תחת השפעתם) באפריקה, שבטים יריבים שחטו והשמידו זה את זה בהיקפים גדולים פי אלף. סברה ושתילה הם תירוץ, ואריאל שרון הוא רק עילה. התופעה היא שנאת ישראל. בואו לא נברח מזה.
אבל שלא כמו הרצל, אני כבר יודע שגם ההסבר של הרצל היה מוטעה ומשלה: היהודים עזבו את אירופה בהמוניהם. חלקם באוניות וחלקם דרך הארובות. אף אחד בבלגיה לא מודאג מהסכנה שיהודים עניים בהמוניהם יציפו את הארץ כמו ארבה. היהודים שחיים היום בבריסל ובאנטוורפן הם לא רבים וממש לא עניים. והגרוע מכל: קיימת כבר המדינה היהודית, שעל-פי תוכניתו של הרצל עצם קיומה היה אמור להיות סם ההרגעה הענקי, האולטימטיבי, לשנאת ישראל בכל אתר, והנה היא עצמה הפכה להיות מוקד השנאה. בניהם ונכדיהם של האנטישמים המהוגנים, שפעם אמרו אני לא שונא את היהודים אלא רק את האף העקום שלהם, אומרים היום שהם לא שונאים את היהודים אלא רק את המדינה העקומה שלהם. וגם היום היהודים מאמינים לזה, ובחשאי ממהרים אל הראי לבדוק את האף האישי שלהם.
אם אתם מצפים שבמקום הזה, במאה המילים שעוד נותרו לי להיום, אפרוס את ההסבר האמיתי החדש, צר לי לאכזב. הרצל אמר - בואו לא נברח לחדר האטום של האשליות וההדחקות, נתבונן באנטישמיות ללא פחד וניתן לה הסבר הגיוני. עכשיו החכמנו רק בדבר אחד: מתברר שגם ההסבר ההגיוני היה בסך הכל מקום לברוח אליו. אולי כל הסבר הגיוני אחר יהיה רק אשליה של מקום לברוח אליו. אולי ההבנה והיכולת להתמודד ללא פחד, פירושם היכולת לחיות עם משהו שאין לו הסבר. בעצם אפילו המילה הלא-נכונה "אנטישמיות" היא נסיון כושל לתת הסבר. למה שונאים אותנו? לא מפני שאנחנו יהודים, אלא מפני שאנחנו שייכים לגזע השמי. היהודים המציאו את המילה הזאת בימים שבהם שנאה על בסיס גזע נחשבה עדיין לתופעה מדעית, כמעט לגיטימית. אחר כך נכרתה ברית בין היטלר והמופתי הערבי של ירושלים, והתברר שגדולי האנטישמים הם בעצמם שמים.
אז מה לעשות? לעכל את העובדה שאין לזה הסבר ואין לזה פתרון, ועד בוא המשיח זה ישוב ויתעורר מפעם לפעם. ללעוג לאנטישמים, לקרוא לילד בשמו, ולגנות אותם בלי להתבייש, להמשיך לחפש ולמצוא בין הגויים בעלי ברית שאינם שונאי ישראל, ובעיקר - לחזק את המדינה ואת גבולותיה ששומרים עלינו מפני השנאה חסרת הפשר, ולהיות גאים באף העקום שלנו.
=============
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בט"ז כסלו תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
בבלגיה לא היו הרבה יהודים מעולם. מעט שבמעט מן המעט שהיו בה, שרדו את השואה, ומאלה הרוב עזבו את הארץ, ועזיבתם למעשה נמשכת עד היום. ושאול עמור, שגרירנו בבריסל, מספר בקול המום שרשתות הטלוויזיה מקרינות שם את הסרט של הבי בי סי על סברה ושתילה כמה פעמים ביום, העיתונים כותבים על ישראל בשנאה בלתי מרוסנת, ובאחד העיתונים הציע העורך שבלגיה תביא בכוח את שרון לדין כמו שישראל הביאה את אייכמן. מדובר בעיקר בחלקה הדובר צרפתית של בלגיה, וזו איננה הסנונית היחידה המבשרת התפרצות בלתי מובנת של שנאת ישראל באירופה כולה ובעיקר בצרפת.
כמו הרצל, גם אני מציע להתבונן בתופעה בקור רוח ולא להכחיש אותה בתירוצי הדחקה: מדובר באנטישמיות, נקודה. זה לא הכיבוש ולא הסבל הפלשתיני, אלא שנאת ישראל. הסיפור הישן על סברה ושתילה לא אמור היה להרשים במיוחד, בדיוק בימים שבהם אמריקה מעודדת את בעלי בריתה באפגניסטן לשחוט את אנשי הטליבאן במאותיהם, ומטוסים אמריקניים מפציצים מחנה שבויים שכבר נכנעו. והמצפון האחרון באירופה להזדעזע פתאום מן הסיפור ההוא, הם הבלגים, שממש לא מזמן, תחת שלטונם (ומאוחר יותר תחת השפעתם) באפריקה, שבטים יריבים שחטו והשמידו זה את זה בהיקפים גדולים פי אלף. סברה ושתילה הם תירוץ, ואריאל שרון הוא רק עילה. התופעה היא שנאת ישראל. בואו לא נברח מזה.
אבל שלא כמו הרצל, אני כבר יודע שגם ההסבר של הרצל היה מוטעה ומשלה: היהודים עזבו את אירופה בהמוניהם. חלקם באוניות וחלקם דרך הארובות. אף אחד בבלגיה לא מודאג מהסכנה שיהודים עניים בהמוניהם יציפו את הארץ כמו ארבה. היהודים שחיים היום בבריסל ובאנטוורפן הם לא רבים וממש לא עניים. והגרוע מכל: קיימת כבר המדינה היהודית, שעל-פי תוכניתו של הרצל עצם קיומה היה אמור להיות סם ההרגעה הענקי, האולטימטיבי, לשנאת ישראל בכל אתר, והנה היא עצמה הפכה להיות מוקד השנאה. בניהם ונכדיהם של האנטישמים המהוגנים, שפעם אמרו אני לא שונא את היהודים אלא רק את האף העקום שלהם, אומרים היום שהם לא שונאים את היהודים אלא רק את המדינה העקומה שלהם. וגם היום היהודים מאמינים לזה, ובחשאי ממהרים אל הראי לבדוק את האף האישי שלהם.
אם אתם מצפים שבמקום הזה, במאה המילים שעוד נותרו לי להיום, אפרוס את ההסבר האמיתי החדש, צר לי לאכזב. הרצל אמר - בואו לא נברח לחדר האטום של האשליות וההדחקות, נתבונן באנטישמיות ללא פחד וניתן לה הסבר הגיוני. עכשיו החכמנו רק בדבר אחד: מתברר שגם ההסבר ההגיוני היה בסך הכל מקום לברוח אליו. אולי כל הסבר הגיוני אחר יהיה רק אשליה של מקום לברוח אליו. אולי ההבנה והיכולת להתמודד ללא פחד, פירושם היכולת לחיות עם משהו שאין לו הסבר. בעצם אפילו המילה הלא-נכונה "אנטישמיות" היא נסיון כושל לתת הסבר. למה שונאים אותנו? לא מפני שאנחנו יהודים, אלא מפני שאנחנו שייכים לגזע השמי. היהודים המציאו את המילה הזאת בימים שבהם שנאה על בסיס גזע נחשבה עדיין לתופעה מדעית, כמעט לגיטימית. אחר כך נכרתה ברית בין היטלר והמופתי הערבי של ירושלים, והתברר שגדולי האנטישמים הם בעצמם שמים.
אז מה לעשות? לעכל את העובדה שאין לזה הסבר ואין לזה פתרון, ועד בוא המשיח זה ישוב ויתעורר מפעם לפעם. ללעוג לאנטישמים, לקרוא לילד בשמו, ולגנות אותם בלי להתבייש, להמשיך לחפש ולמצוא בין הגויים בעלי ברית שאינם שונאי ישראל, ובעיקר - לחזק את המדינה ואת גבולותיה ששומרים עלינו מפני השנאה חסרת הפשר, ולהיות גאים באף העקום שלנו.
=============
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון ידיעות אחרונות בט"ז כסלו תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".