מאמר זה פורסם לפני שנים אחדות, שנים יקרות שבוזבזו על אשליית "המזרח התיכון החדש" במקום להיות מוקדשות להכנות למלחמת אוסלו שבעיצומה אנו מצויים. המאמר מובא ככתבו וכלשונו, כפי שהופיע ב"מקור ראשון" באוגוסט 1997 :
המטוטלת של מצב הרוח הלאומי נעה בין פסגות "המזרח התיכון החדש" לבין מוראות "שדה הקרב העתידי", תוך התעלמות מן האפשרות, שסבירותה גבוהה הרבה יותר, של מלחמה קונבנציונלית. אולם, גם מי שסבור באמת ובתמים כי מדובר בתהליך שלום אינו פטור מלהביא בחשבון גם תרחיש אחר. אין להתעלם מהאפשרות שתהליך זה יוביל את ישראל אחורה במכונת הזמן, אל התקופות הקשות של טרום המדינה. המציאות המתהווה בעקבות הסכמי אוסלו, והמסכנת תנועת יהודים בארץ, מצביעה על כך שהמאבק יתמקד בכבישים, שהשליטה בהם היא המפתח לשלטון בארץ כולה.
כך, למשל, מלחמת השחרור ניטשה בראש ובראשונה על צירי התנועה. קרבות עקובים מדם התרחשו כאשר הצדדים הלוחמים ניסו לחסום, או לפרוץ, את הדרכים לירושלים, לנגב ולאזורים אחרים. צירי התנועה ביהודה ובשומרון בטווח הקצר, או בגליל ובנגב בטווח הבינוני, עשויים להיות שדה הקרב העתידי האמיתי.
המשך התהליך עלול לדרדר את ישראל לנקודת זמן קדומה יותר, למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). גם אז התמקד המאבק בדרכים, וחייב הקמת יחידות מיוחדות לאבטחת התחבורה. אם לא ייעצר התהליך, כי אז התחנה הבאה של מכונת הזמן עלולה להיות פרעות תרפ"ט (1929) והטבח ביהודי חברון. כדאי לחשוב על כך לנוכח המתרחש בחברון.
המאבק על הדרכים עלול עוד להתגבר כאשר ההתנכלות לתחבורה תביא לתגובות נגד יהודיות משני צדי "הקו הירוק", בטענה שאם ליהודים אין "מעבר בטוח", גם לערבים לא יהיה. קשה להבין כיצד חשבו הוזי רעיון אוסלו למנוע מאבק עקוב מדם בדרכי הארץ, העוברת תהליך יוגוסלביזציה. הרי גם טרנספר של כל היהודים ביש"ע לא ימנע מצב זה, כי המסר של חולשה והתקפלות יובן גם על-ידי ערבים אזרחי ישראל.
לשדה הקרב העתידי יש גם היבטים מוראליים, ולא רק טכנולוגיים. כוח ההרתעה של צה"ל נפגע באופן חמור כתוצאה מהתבוסה באינתיפאדה, ושיקומו, הן בעיני עצמו והן בעיני האויב, הוא תהליך קשה וממושך. המחשה לקושי זה ניתנה במאורעות הדמים שקדמו לחג הסוכות השנה (הכוונה לסוכות תשנ"ז). בהנחה ששדה הקרב העתידי מצוי הרחק אחורה במכונת הזמן אולם קרוב מאד מבחינה גיאוגרפית, כוחו של חיל האוויר מאבד מחשיבותו, וספק אם עוצמת השריון של צה"ל עשויה לבוא לידי ביטוי. לא מטוסים, לא טנקים, ואף לא "ילדי הנרות" יכולים להיות תשובה ל"ילדי האבנים". בתרחיש הסביר שהוצג לעיל נראה שדווקא לכוחות הרגלים של צה"ל עשוי להיות התפקיד המרכזי בשנים הקרובות. המסקנה: להכשיר את החי"ר. ההסתברות והצורך ב"חי"ר עכשיו" אינם פחותים מהסיכוי ל"שלום עכשיו".
אפילו בשלב הנוכחי, על עברי פי פת"ח, יש צורך לנתח את הסיכונים ולתכנן את המשך הדרך. אם הממשלה הנוכחית אמנם מתכוונת להגיע לשלום בטוח, חובה עליה לעקוף את תהום אוסלו במקום לעלות על גשר הנייר והכזב המתמוטט לנגד עינינו. אין גם הכרח להמתין עם החקירה עד שנגיע אל הגשר ואל קריסתו. אפשר לפתוח בה כבר היום, במטרה לצמצם את ממדי האסון המתקרב.
* * * * *
עד כאן נוסח המאמר מאוגוסט 1997. גם אז וגם היום, השמש זרחה, השיטה פרחה, ערפאת שחט ופרס ומרעיו ממשיכים בשלהם. בינתיים "תהליך השלום" הביא את מלחמת אוסלו. למרות זאת, אדריכלי המלחמה עודם מככבים בתקשורת האוהדת אותם, מצדיקים את מעלליהם ומשווקים את ספריהם, במקום לעמוד על דוכן העדים בפני ועדת חקירה ממלכתית, במקום לקבל מכתבי אזהרה, ובמקום לשבת על ספסל הנאשמים, הציבורי ואולי גם המשפטי. הציבור מבין ש"תהליך השלום" הביא למלחמה. האם גם הממשלה מבינה? מטרת ישראל במלחמת אוסלו צריכה להיות לא רק סילוקם הסופי של ערפאת ורשות הטרור הפלשתינאית, אלא גם - ובעיקר - מחיקת הרעיונות המסוכנים של מדינה פלשתינאית ושל הפרדה בלתי אפשרית מסדר היום הציבורי. אם יש בממשלה מי שאינו מזדהה עם הקואליציה נגד הטרור עליו לפרוש ממנה. אם יש בממשלה מי שחושב על "אופק מדיני" לערבים במקום למדינת היהודים עליו לפרוש ממנה.
============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מידיני וכלכלי.
המטוטלת של מצב הרוח הלאומי נעה בין פסגות "המזרח התיכון החדש" לבין מוראות "שדה הקרב העתידי", תוך התעלמות מן האפשרות, שסבירותה גבוהה הרבה יותר, של מלחמה קונבנציונלית. אולם, גם מי שסבור באמת ובתמים כי מדובר בתהליך שלום אינו פטור מלהביא בחשבון גם תרחיש אחר. אין להתעלם מהאפשרות שתהליך זה יוביל את ישראל אחורה במכונת הזמן, אל התקופות הקשות של טרום המדינה. המציאות המתהווה בעקבות הסכמי אוסלו, והמסכנת תנועת יהודים בארץ, מצביעה על כך שהמאבק יתמקד בכבישים, שהשליטה בהם היא המפתח לשלטון בארץ כולה.
כך, למשל, מלחמת השחרור ניטשה בראש ובראשונה על צירי התנועה. קרבות עקובים מדם התרחשו כאשר הצדדים הלוחמים ניסו לחסום, או לפרוץ, את הדרכים לירושלים, לנגב ולאזורים אחרים. צירי התנועה ביהודה ובשומרון בטווח הקצר, או בגליל ובנגב בטווח הבינוני, עשויים להיות שדה הקרב העתידי האמיתי.
המשך התהליך עלול לדרדר את ישראל לנקודת זמן קדומה יותר, למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). גם אז התמקד המאבק בדרכים, וחייב הקמת יחידות מיוחדות לאבטחת התחבורה. אם לא ייעצר התהליך, כי אז התחנה הבאה של מכונת הזמן עלולה להיות פרעות תרפ"ט (1929) והטבח ביהודי חברון. כדאי לחשוב על כך לנוכח המתרחש בחברון.
המאבק על הדרכים עלול עוד להתגבר כאשר ההתנכלות לתחבורה תביא לתגובות נגד יהודיות משני צדי "הקו הירוק", בטענה שאם ליהודים אין "מעבר בטוח", גם לערבים לא יהיה. קשה להבין כיצד חשבו הוזי רעיון אוסלו למנוע מאבק עקוב מדם בדרכי הארץ, העוברת תהליך יוגוסלביזציה. הרי גם טרנספר של כל היהודים ביש"ע לא ימנע מצב זה, כי המסר של חולשה והתקפלות יובן גם על-ידי ערבים אזרחי ישראל.
לשדה הקרב העתידי יש גם היבטים מוראליים, ולא רק טכנולוגיים. כוח ההרתעה של צה"ל נפגע באופן חמור כתוצאה מהתבוסה באינתיפאדה, ושיקומו, הן בעיני עצמו והן בעיני האויב, הוא תהליך קשה וממושך. המחשה לקושי זה ניתנה במאורעות הדמים שקדמו לחג הסוכות השנה (הכוונה לסוכות תשנ"ז). בהנחה ששדה הקרב העתידי מצוי הרחק אחורה במכונת הזמן אולם קרוב מאד מבחינה גיאוגרפית, כוחו של חיל האוויר מאבד מחשיבותו, וספק אם עוצמת השריון של צה"ל עשויה לבוא לידי ביטוי. לא מטוסים, לא טנקים, ואף לא "ילדי הנרות" יכולים להיות תשובה ל"ילדי האבנים". בתרחיש הסביר שהוצג לעיל נראה שדווקא לכוחות הרגלים של צה"ל עשוי להיות התפקיד המרכזי בשנים הקרובות. המסקנה: להכשיר את החי"ר. ההסתברות והצורך ב"חי"ר עכשיו" אינם פחותים מהסיכוי ל"שלום עכשיו".
אפילו בשלב הנוכחי, על עברי פי פת"ח, יש צורך לנתח את הסיכונים ולתכנן את המשך הדרך. אם הממשלה הנוכחית אמנם מתכוונת להגיע לשלום בטוח, חובה עליה לעקוף את תהום אוסלו במקום לעלות על גשר הנייר והכזב המתמוטט לנגד עינינו. אין גם הכרח להמתין עם החקירה עד שנגיע אל הגשר ואל קריסתו. אפשר לפתוח בה כבר היום, במטרה לצמצם את ממדי האסון המתקרב.
* * * * *
עד כאן נוסח המאמר מאוגוסט 1997. גם אז וגם היום, השמש זרחה, השיטה פרחה, ערפאת שחט ופרס ומרעיו ממשיכים בשלהם. בינתיים "תהליך השלום" הביא את מלחמת אוסלו. למרות זאת, אדריכלי המלחמה עודם מככבים בתקשורת האוהדת אותם, מצדיקים את מעלליהם ומשווקים את ספריהם, במקום לעמוד על דוכן העדים בפני ועדת חקירה ממלכתית, במקום לקבל מכתבי אזהרה, ובמקום לשבת על ספסל הנאשמים, הציבורי ואולי גם המשפטי. הציבור מבין ש"תהליך השלום" הביא למלחמה. האם גם הממשלה מבינה? מטרת ישראל במלחמת אוסלו צריכה להיות לא רק סילוקם הסופי של ערפאת ורשות הטרור הפלשתינאית, אלא גם - ובעיקר - מחיקת הרעיונות המסוכנים של מדינה פלשתינאית ושל הפרדה בלתי אפשרית מסדר היום הציבורי. אם יש בממשלה מי שאינו מזדהה עם הקואליציה נגד הטרור עליו לפרוש ממנה. אם יש בממשלה מי שחושב על "אופק מדיני" לערבים במקום למדינת היהודים עליו לפרוש ממנה.
============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מידיני וכלכלי.