אחת מתופעות הלוואי החמורות והמוזרות ביותר של "תהליך השלום" היא ההתעלמות ממושג שהוא חלק בלתי-נפרד מתרבותו ומהווייתו של כל עם נורמלי: כבודו של עם. אחת הסיסמאות המושמעות מדי פעם במקומותינו, ואשר שימשה להנמקת התהליך שהתחיל בהסכם אוסלו - והוביל באופן בלתי-מפתיע למלחמת אוסלו היא שהגיעה העת "להיות ככל העמים". אבל, פירושו הבסיסי ביותר של מושג זה הוא לשמור כמותם על הזהות העצמית ועל התרבות המקורית, ולעמוד בתוקף על הזכויות הלאומיות והמדיניות. אי אפשר לשאוף לחיים ככל העמים ובה בעת לוותר על אותם מאפיינים המייחדים את העמים השונים זה מזה, ואשר כל עם נורמלי מקפיד על שמירתם.
חובבי השלום בכל מחיר בקרבנו נוהגים להזכיר את דה-גול ואת נכונותו לוויתורים מפליגים לארגון ה-FLN באלג'יריה, שכתוצאה מהם נסוגה צרפת ממושבתה לשעבר והעניקה לה עצמאות. אותם אנשים מצפים מגנרל שרון שינהג כגנרל דה-גול, כלומר ייסוג מחבלי יש"ע ויעניק עצמאות למדינה פלשתינאית. למעשה הם תובעים לסגת ממה שקרוי בפיהם בשם הנורא "שטחים" מכבסת המלים כנגד השמות הגיאוגרפיים-ההיסטוריים והבלתי-פוליטיים יהודה ושומרון ולהעבירם לבעל-הבית האמיתי, כביכול, הרשות/הארגון לשחרור פלשתין כולה. ההשוואה בין צרפת ואלג'יריה לבין מדינת ישראל ויש"ע מתעלמת מן ההבדל העקרוני והמהותי בין שני המצבים: צבא צרפת היה כובש זר בארץ זרה, ואילו צבא ישראל איננו כובש זר בארץ ישראל.
מכאן שהשוואה זו עם צרפת אינה תקפה. נכון יותר להשוות את "תהליך השלום" לתהליך המדיני והצבאי שהביא לקריסתה של צרפת מול הכובש הנאצי, ולנסות להפיק לקחים. גם אצלנו ניתן להבחין בתהליך דומה, אשר עלול להפוך את חבלי הארץ ששוחררו על-ידי צה"ל לשטחים כבושים, הפעם ללא מירכאות, על-ידי צבא הכיבוש הפלשתינאי ומאות אלפי השבים תחת דגלו.
"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מוגן מפני פגיעה, בצדק, באמצעות הצורך ברוב מיוחס כדי לשנותו. ראוי לפיכך לחוקק חוק יסוד חשוב לא פחות וחיוני עד מאד: "חוק יסוד: כבוד העם וחירותו". חוק זה יהיה מיועד להגן על כבוד העם היהודי בארצו, על סמליו הלאומיים ההמנון והדגל ועל אתרי המורשת ההיסטורית, הלאומית והדתית שלו. החוק יהיה מיועד גם להגן על חירויות האזרח המקובלות אצל כל עם נורמלי, ואשר בלהט "השלום" הן נמצאות בסכנה: הזכות למגורים ולתנועה בביטחון בכל אזורי הארץ לכל אזרח, גם אם הוא יהודי.
בהקשר זה ראוי להפנות את תשומת הלב לכרזות בהן משתמש השמאל הקיצוני בימים אלה ממש והקוראות "לפנות את ההתנחלויות, להחזיר את הביטחון". העיצוב הגרפי מזכיר את מסע הבחירות של שרון לפני פחות משנה. המסר מזכיר ביטויים של מיעוט שולי וקיצוני בימין. מה ההבדל העקרוני בין כרזה בנוסח זה לבין כתובות קיר בנוסח "אין ערבים, אין פיגועים"? בשני המקרים מדובר בהסתה לטרנספר של ציבור מסוים כפתרון קסם למניעת פיגועים ולהגברת הביטחון. אבל, התקינות הפוליטית התקינה כביכול הנהוגה בישראל מתירה את המסר הראשון כקביל למען "השלום", ופוסלת את האחר כגזעני. חופש הביטוי הופך אף הוא ל"קורבן השלום".
מי שחרד באמת לערכי המוסר היהודי והכלל-אנושי חייב ליישמם ביחסים בין אדם לרעהו, גם אם הוא חולק עליו, וגם אם האחר הוא יהודי החושב אחרת. מי שרוצה באמת להגיע לביטחון אפילו "מחנה השלום" כבר ויתר על "השלום" אינו יכול להסית לגירוש האחר מביתו, גם אם הוא יהודי.
==============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.
חובבי השלום בכל מחיר בקרבנו נוהגים להזכיר את דה-גול ואת נכונותו לוויתורים מפליגים לארגון ה-FLN באלג'יריה, שכתוצאה מהם נסוגה צרפת ממושבתה לשעבר והעניקה לה עצמאות. אותם אנשים מצפים מגנרל שרון שינהג כגנרל דה-גול, כלומר ייסוג מחבלי יש"ע ויעניק עצמאות למדינה פלשתינאית. למעשה הם תובעים לסגת ממה שקרוי בפיהם בשם הנורא "שטחים" מכבסת המלים כנגד השמות הגיאוגרפיים-ההיסטוריים והבלתי-פוליטיים יהודה ושומרון ולהעבירם לבעל-הבית האמיתי, כביכול, הרשות/הארגון לשחרור פלשתין כולה. ההשוואה בין צרפת ואלג'יריה לבין מדינת ישראל ויש"ע מתעלמת מן ההבדל העקרוני והמהותי בין שני המצבים: צבא צרפת היה כובש זר בארץ זרה, ואילו צבא ישראל איננו כובש זר בארץ ישראל.
מכאן שהשוואה זו עם צרפת אינה תקפה. נכון יותר להשוות את "תהליך השלום" לתהליך המדיני והצבאי שהביא לקריסתה של צרפת מול הכובש הנאצי, ולנסות להפיק לקחים. גם אצלנו ניתן להבחין בתהליך דומה, אשר עלול להפוך את חבלי הארץ ששוחררו על-ידי צה"ל לשטחים כבושים, הפעם ללא מירכאות, על-ידי צבא הכיבוש הפלשתינאי ומאות אלפי השבים תחת דגלו.
"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" מוגן מפני פגיעה, בצדק, באמצעות הצורך ברוב מיוחס כדי לשנותו. ראוי לפיכך לחוקק חוק יסוד חשוב לא פחות וחיוני עד מאד: "חוק יסוד: כבוד העם וחירותו". חוק זה יהיה מיועד להגן על כבוד העם היהודי בארצו, על סמליו הלאומיים ההמנון והדגל ועל אתרי המורשת ההיסטורית, הלאומית והדתית שלו. החוק יהיה מיועד גם להגן על חירויות האזרח המקובלות אצל כל עם נורמלי, ואשר בלהט "השלום" הן נמצאות בסכנה: הזכות למגורים ולתנועה בביטחון בכל אזורי הארץ לכל אזרח, גם אם הוא יהודי.
בהקשר זה ראוי להפנות את תשומת הלב לכרזות בהן משתמש השמאל הקיצוני בימים אלה ממש והקוראות "לפנות את ההתנחלויות, להחזיר את הביטחון". העיצוב הגרפי מזכיר את מסע הבחירות של שרון לפני פחות משנה. המסר מזכיר ביטויים של מיעוט שולי וקיצוני בימין. מה ההבדל העקרוני בין כרזה בנוסח זה לבין כתובות קיר בנוסח "אין ערבים, אין פיגועים"? בשני המקרים מדובר בהסתה לטרנספר של ציבור מסוים כפתרון קסם למניעת פיגועים ולהגברת הביטחון. אבל, התקינות הפוליטית התקינה כביכול הנהוגה בישראל מתירה את המסר הראשון כקביל למען "השלום", ופוסלת את האחר כגזעני. חופש הביטוי הופך אף הוא ל"קורבן השלום".
מי שחרד באמת לערכי המוסר היהודי והכלל-אנושי חייב ליישמם ביחסים בין אדם לרעהו, גם אם הוא חולק עליו, וגם אם האחר הוא יהודי החושב אחרת. מי שרוצה באמת להגיע לביטחון אפילו "מחנה השלום" כבר ויתר על "השלום" אינו יכול להסית לגירוש האחר מביתו, גם אם הוא יהודי.
==============
ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופ' לחוסן מדיני וכלכלי.