עשרה בטבת, היום המר, שבו החל המצור על ירושלים, והמסמל את ראשיתו של החורבן, נקבע בדורנו יום זיכרון לחורבן הנורא שפקד את עם-ישראל בדור האחרון. ביום זה מתייחד עם-ישראל עם קדושי השואה, שיום פטירתם לא נודע. לקראת היום הזה ראוי גם לשרטט כמה קווים המחברים בין ימי השואה לימינו אלה.
אין ספק שהשואה היא אירוע יחיד בהיסטוריה האנושית. אין עוד אח ורע למלאכת השמדה שטנית ומפלצתית כזאת, מתוכננת בקור-רוח מקפיא-דם, שבה הובלו מיליוני אנשים נשים וטף לתאי הגזים ולמשרפות. חשוב לשמור על ייחודיותה של השואה, ולא למהר להשוותה לאירועים אחרים, יהיו חמורים וקשים אשר יהיו.
ועם זה ראוי להפיק כמה לקחים מימי השואה גם לימינו אלה. יש תמרורי אזהרה שצריכים לעמוד לנגדנו גם כאן ועכשיו.
איום קיומי
כולנו מנהלים חיים שגרתיים למדי. חולמים חלומות, מתכננים תכניות. קמים בבוקר, יוצאים ללימודים ולעבודה, מגדלים ילדים, מזמינים אורחים. בעת האחרונה אנחנו יודעים שצריך להיזהר מפיגועי טרור, אבל איננו חשים איום קיומי.
באותה שעה ממש מדברים סביבנו בגלוי על השמדתה של ישראל. לא על מלחמה בה, לא על פגיעה בעוצמתה, לא על כיבושה - אלא על השמדתה. הדברים נאמרים בראש חוצות, מתפרסמים בכלי-התקשורת השונים, מובעים בשירים ובמאמרים, בנאומים ובספרים. עשרות מיליונים חולמים על כך, ויש שאף זוממים לבצע זאת, היו לא תהיה.
הקריקטורות בעולם הערבי זהות כמעט לגמרי לקריקטורות הארסיות של גרמניה ערב השואה. אותם דימויים מפלצתיים. אותו ניסיון לצייר את היהודי כשטן האנושות, כמקור כל הרוע. אותה שאיפה כבושה לחסל את היהודי ולהעבירו מן העולם.
מפעם לפעם אנו מזדעזעים נוכח גילויי השנאה הללו. פה ושם מצליח ביטוי בוטה במיוחד לפרוץ לתודעתנו. גם אז אנו נוטים לפטור את העניין כטירוף שולי וזניח. אולי בדרך זו אנו מגינים על עצמנו. הלוא אי-אפשר לנהל חיים תקינים כאשר איום כה חמור מרחף מעל ראשינו.
העובדה שעכשיו איננו עומדים חסרי-ישע מול האיומים הללו, תורמת לתחושת הביטחון שלנו, אבל בעצם זה מצב שביר מאוד. נגזר עלינו לחיות בצל איום קיומי ממשי, ואין עוד מדינה בעולם שמאויימת כל-כך. אסור לנו לעצום עין לרגע קט, ותמיד אנו זקוקים לשמירה ולהגנה מצד הרועה, הקב"ה, שומר ישראל.
אופטימיות במקומה
בטבע, בעלי-חיים המאויימים על-ידי טורפים, מפתחים חשדנות רבה. הם קשובים לכל אוושה ולכל סימן אזהרה. אצלנו התהליך הפוך - אנו עוצמים עיניים מול הסכנות, ומשלים את עצמנו בתקוות-שווא.
לא היה צריך להיות נביא כדי לדעת שהסכמי אוסלו ימיטו עלינו אסון. כל נורות האזהרה להטו באדום זוהר. ראשי המחבלים אף אמרו בפירוש, שכוונתם לקבל מאיתנו 'בשלום' את כל מה שאפשר לקבל, ואחר-כך לפתוח במאבק על 'שחרור פלסטין', מעמדה חזקה יותר. כל בר-דעת היה יכול לשער שביום מן הימים יופנה הנשק שמסרנו לידיהם - נגדנו. אבל אצלנו אמרו שלא צריך לראות שחורות ושראוי להיות אופטימיים ולקוות לטוב.
תופעה זו ראינו גם בימי השואה. יהודים העדיפו לעצום עין, לא להאמין לידיעות הקשות, ללכת שבי אחרי מערכת ההונאה הנאצית. האם זה משהו שטמון באופי היהודי?
בהחלט עלינו להיות אופטימיים. ודאי שצריך לחזק את האמונה "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אבל לצד האמונה עלינו לעמוד ערים נוכח הסכנות, ואז נזכה שהקב"ה יראה לנו את ניסיו ויביא אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
=============
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 781, ו' בטבת תשס"ב (21.12.01)
אין ספק שהשואה היא אירוע יחיד בהיסטוריה האנושית. אין עוד אח ורע למלאכת השמדה שטנית ומפלצתית כזאת, מתוכננת בקור-רוח מקפיא-דם, שבה הובלו מיליוני אנשים נשים וטף לתאי הגזים ולמשרפות. חשוב לשמור על ייחודיותה של השואה, ולא למהר להשוותה לאירועים אחרים, יהיו חמורים וקשים אשר יהיו.
ועם זה ראוי להפיק כמה לקחים מימי השואה גם לימינו אלה. יש תמרורי אזהרה שצריכים לעמוד לנגדנו גם כאן ועכשיו.
איום קיומי
כולנו מנהלים חיים שגרתיים למדי. חולמים חלומות, מתכננים תכניות. קמים בבוקר, יוצאים ללימודים ולעבודה, מגדלים ילדים, מזמינים אורחים. בעת האחרונה אנחנו יודעים שצריך להיזהר מפיגועי טרור, אבל איננו חשים איום קיומי.
באותה שעה ממש מדברים סביבנו בגלוי על השמדתה של ישראל. לא על מלחמה בה, לא על פגיעה בעוצמתה, לא על כיבושה - אלא על השמדתה. הדברים נאמרים בראש חוצות, מתפרסמים בכלי-התקשורת השונים, מובעים בשירים ובמאמרים, בנאומים ובספרים. עשרות מיליונים חולמים על כך, ויש שאף זוממים לבצע זאת, היו לא תהיה.
הקריקטורות בעולם הערבי זהות כמעט לגמרי לקריקטורות הארסיות של גרמניה ערב השואה. אותם דימויים מפלצתיים. אותו ניסיון לצייר את היהודי כשטן האנושות, כמקור כל הרוע. אותה שאיפה כבושה לחסל את היהודי ולהעבירו מן העולם.
מפעם לפעם אנו מזדעזעים נוכח גילויי השנאה הללו. פה ושם מצליח ביטוי בוטה במיוחד לפרוץ לתודעתנו. גם אז אנו נוטים לפטור את העניין כטירוף שולי וזניח. אולי בדרך זו אנו מגינים על עצמנו. הלוא אי-אפשר לנהל חיים תקינים כאשר איום כה חמור מרחף מעל ראשינו.
העובדה שעכשיו איננו עומדים חסרי-ישע מול האיומים הללו, תורמת לתחושת הביטחון שלנו, אבל בעצם זה מצב שביר מאוד. נגזר עלינו לחיות בצל איום קיומי ממשי, ואין עוד מדינה בעולם שמאויימת כל-כך. אסור לנו לעצום עין לרגע קט, ותמיד אנו זקוקים לשמירה ולהגנה מצד הרועה, הקב"ה, שומר ישראל.
אופטימיות במקומה
בטבע, בעלי-חיים המאויימים על-ידי טורפים, מפתחים חשדנות רבה. הם קשובים לכל אוושה ולכל סימן אזהרה. אצלנו התהליך הפוך - אנו עוצמים עיניים מול הסכנות, ומשלים את עצמנו בתקוות-שווא.
לא היה צריך להיות נביא כדי לדעת שהסכמי אוסלו ימיטו עלינו אסון. כל נורות האזהרה להטו באדום זוהר. ראשי המחבלים אף אמרו בפירוש, שכוונתם לקבל מאיתנו 'בשלום' את כל מה שאפשר לקבל, ואחר-כך לפתוח במאבק על 'שחרור פלסטין', מעמדה חזקה יותר. כל בר-דעת היה יכול לשער שביום מן הימים יופנה הנשק שמסרנו לידיהם - נגדנו. אבל אצלנו אמרו שלא צריך לראות שחורות ושראוי להיות אופטימיים ולקוות לטוב.
תופעה זו ראינו גם בימי השואה. יהודים העדיפו לעצום עין, לא להאמין לידיעות הקשות, ללכת שבי אחרי מערכת ההונאה הנאצית. האם זה משהו שטמון באופי היהודי?
בהחלט עלינו להיות אופטימיים. ודאי שצריך לחזק את האמונה "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". אבל לצד האמונה עלינו לעמוד ערים נוכח הסכנות, ואז נזכה שהקב"ה יראה לנו את ניסיו ויביא אותנו אל הגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
=============
הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.
מאמרו של הרב מנחם ברוד מתפרסם בגיליון 'שיחת השבוע' גיליון 781, ו' בטבת תשס"ב (21.12.01)