ההיית או חלמתי חלום. ואותיות חלום מאותתות, בקישורית ישירה, אל חלם, העיר שהיתה לסמל של שלומיאליות וטפשות חביבה. אלא שבניגוד לה, לגבינו לא מדובר בבדיחות הדעת. אולי, בשאננות. ושמא בכלל ברמאות ציבורית. כי משהו לא מובן כאן. הכנרת מצטמקת והולכת "ואין יפה לה".
חרב הקיצוצים במים לחקלאות, לתעשייה ולצרכנים בבתים, תלויה ומתנודדת מעלינו בהתקרבות מתמדת ומאיימת. כל יום אנו מתעוררים והולכים לישון עם המפלס, כמויות הגשם הנמדדות, המחסור החמור ועוד נתונים מדאיגים. ומאידך, לא נעשה (כמעט) כלום. לא פרוייקט המים מתורכיה ולא השבת קולחין. ישראל, המייצאת מתקני התפלה לעולם כולו, עוד שקועה בויכוחים מימי זרחין, על הכדאיות, המחיר והנזקים של התפלה מקומית. המכרזים המובטחים בעניין זה, עוד לא נולדו. נראה שאפילו העטים, בהם יחתמו על החוזים, עוד לא יוצרו. ובקצב הזה גם יערות הגשם ייעלמו ולא יצליחו ליצר את הנייר להדפסה. והרי אם המצב באמת חמור, אפילו כדי המחצית ממה שהמומחים אומרים, היתה צריכה להיות הכרזה על מצב חירום.
לו היו עושים חשבונות של עלויות בערך של עוד סנט לקוב מים או פחות. מדובר בנוזל של החיים עצמם. מתקני התפלה היו מוקמים מדי יום, סכרים ומתקני איגום ביתיים, ושיטות לניצול מכסימלי של כל טיפת מים. ולא מיותר להזכיר את אותו ציור מימי מלחמת השחרור בירושלים, המלמד איך לנצל כל טיפה. וכיצד מים ששטפו בהם ירקות ופירות (לאחר בישול ביצים בהם ), נוצלו לשטיפת כלים, משם לרצפה, ואת הקריירה סיימו בשרותים.
לאגום ולא לזרום
ואולי כדאי לחשוב על עוד רעיון המעוגן בעבר. על אותם בורות מים, שגם הצילו את ירושלים במלחמת השחרור. בורות המים ידועים ברחבי ארץ ישראל והם הצילו את ההתישבות היהודית במקומות רבים. קיומם קשור גם ליתרונות המתישב היהודי על הערבי. זה הסתמך על המקורות הקיימים, וזה חיפש ופיתח מקורות חדשים. וגם בתורה אנו מוצאים את בורות ובארות המים הנחפרים. ובנביאים, ירמיהו מדבר על בורות נשברים אשר לא יכילו המים, במשלו הציורי. ומי שמטייל במרחבי ישראל פוגש בהם. במבצרים ובמצודות, בשדות ובשטחי מרעה. והרעיון הוא, כמובן, לאגום מים.
כשיורד גשם ויש נגר עילי, נכנסות העיריות לפאניקה מפני שטפונות. התוצאה היא, למשל, הרחבת אפיק נחל איילון והזרמת מיליוני ממ"ע של מים לים התיכון. (ואז, משקיעים מאמצים ומשאבים להשיב את אותם מים אל היבשה). כך גם מוזרמים המים הזכים אל הביוב, כדי להיות מטוהרים בעתיד. ובמקום לאגור מים במצדה, כדוגמא, מניחים להם לזרום חפשיים בשטח, בדרכם להוריד את רמת המליחות בים המלח. ואז, משקיעים באדוי המים כדי לייצר מוצרים שהם כולם... מלחים שונים. השיטה צריכה להיות הפוכה. לשמור על המים הללו.
מים בששון
אכן, בריכות האגירה של מקורות נקיות ושמורות יותר מבורות המים העתיקים. וגם יש סיכון בבורות העתיקים שמתחת לשכונות. אך למה לא לבנות בריכות גדולות מתחת לגינות ציבוריות, בעיבורי הישובים? לנצל משטחי ספורט, ואזורי תעשיה לבניית מאספים תת קרקעיים. המאספים הללו יכולים אפילו להיות פתוחים בתחתיתם, כך שיוחדרו לקרקע ויביאו להעשרת מי התהום מהמים המרטיבים כיום את שמלת הבטון והאספלט שמעליהם, וזורמים הלאה לשווא.
זה בודאי זול יותר מהבאת מים מתורכיה. זה גם יעיל יותר, שומר על מי התהום ומפני התיבשות הקרקע. אולי גם ימנע את הבורות הנפערים לאורך ים המלח. לא פחות חשובה היא הקטנת התלות בזרים, גם אם הם ידידים. ותוצר לוואי יהיה גם הקטנת זרמי השטפונות. ויש כאן שימוש ברעיון הבסיסי של ד"ר חיים גבירצמן, על סכרים וסכרונים שיקומו בנחלים ובואדיות, מבמת ההר ועד לשפלה. המים הנקווים יחלחלו במאות מקומות, יעשירו את מי התהום ולא ייהפכו לשטפון קוצף בבתי ערי השפלה. ובעיקר, יאפשרו שימוש בהם, כמובן.
ואחרון, ולא פחות חשוב. מדינה אינה יכולה לצלצל בפעמוני אזעקה על יובש צפוי, לחסוך מים מאזרחיה הנאמנים, ובאותה עת לספק מים יקרים לאויביה. ועוד בחינם. מילא למות למען ארצנו, זו דרישה סבירה מאזרח. אבל למות בהתנדבות למען רווחת האויב, זו המצאה יהודית חולנית. והגיע הזמן לשים לה קץ. הלבנונים שתו את דמינו, ועכשיו אנו נותנים להם את מימינו. הירדנים, צוחקים וכבר לקחו את השגריר שלהם מכאן, ואילו אנו בטפשותינו, דואגים שגם ברבת עמון, ישתה את מימי ארצנו.
=========
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
חרב הקיצוצים במים לחקלאות, לתעשייה ולצרכנים בבתים, תלויה ומתנודדת מעלינו בהתקרבות מתמדת ומאיימת. כל יום אנו מתעוררים והולכים לישון עם המפלס, כמויות הגשם הנמדדות, המחסור החמור ועוד נתונים מדאיגים. ומאידך, לא נעשה (כמעט) כלום. לא פרוייקט המים מתורכיה ולא השבת קולחין. ישראל, המייצאת מתקני התפלה לעולם כולו, עוד שקועה בויכוחים מימי זרחין, על הכדאיות, המחיר והנזקים של התפלה מקומית. המכרזים המובטחים בעניין זה, עוד לא נולדו. נראה שאפילו העטים, בהם יחתמו על החוזים, עוד לא יוצרו. ובקצב הזה גם יערות הגשם ייעלמו ולא יצליחו ליצר את הנייר להדפסה. והרי אם המצב באמת חמור, אפילו כדי המחצית ממה שהמומחים אומרים, היתה צריכה להיות הכרזה על מצב חירום.
לו היו עושים חשבונות של עלויות בערך של עוד סנט לקוב מים או פחות. מדובר בנוזל של החיים עצמם. מתקני התפלה היו מוקמים מדי יום, סכרים ומתקני איגום ביתיים, ושיטות לניצול מכסימלי של כל טיפת מים. ולא מיותר להזכיר את אותו ציור מימי מלחמת השחרור בירושלים, המלמד איך לנצל כל טיפה. וכיצד מים ששטפו בהם ירקות ופירות (לאחר בישול ביצים בהם ), נוצלו לשטיפת כלים, משם לרצפה, ואת הקריירה סיימו בשרותים.
לאגום ולא לזרום
ואולי כדאי לחשוב על עוד רעיון המעוגן בעבר. על אותם בורות מים, שגם הצילו את ירושלים במלחמת השחרור. בורות המים ידועים ברחבי ארץ ישראל והם הצילו את ההתישבות היהודית במקומות רבים. קיומם קשור גם ליתרונות המתישב היהודי על הערבי. זה הסתמך על המקורות הקיימים, וזה חיפש ופיתח מקורות חדשים. וגם בתורה אנו מוצאים את בורות ובארות המים הנחפרים. ובנביאים, ירמיהו מדבר על בורות נשברים אשר לא יכילו המים, במשלו הציורי. ומי שמטייל במרחבי ישראל פוגש בהם. במבצרים ובמצודות, בשדות ובשטחי מרעה. והרעיון הוא, כמובן, לאגום מים.
כשיורד גשם ויש נגר עילי, נכנסות העיריות לפאניקה מפני שטפונות. התוצאה היא, למשל, הרחבת אפיק נחל איילון והזרמת מיליוני ממ"ע של מים לים התיכון. (ואז, משקיעים מאמצים ומשאבים להשיב את אותם מים אל היבשה). כך גם מוזרמים המים הזכים אל הביוב, כדי להיות מטוהרים בעתיד. ובמקום לאגור מים במצדה, כדוגמא, מניחים להם לזרום חפשיים בשטח, בדרכם להוריד את רמת המליחות בים המלח. ואז, משקיעים באדוי המים כדי לייצר מוצרים שהם כולם... מלחים שונים. השיטה צריכה להיות הפוכה. לשמור על המים הללו.
מים בששון
אכן, בריכות האגירה של מקורות נקיות ושמורות יותר מבורות המים העתיקים. וגם יש סיכון בבורות העתיקים שמתחת לשכונות. אך למה לא לבנות בריכות גדולות מתחת לגינות ציבוריות, בעיבורי הישובים? לנצל משטחי ספורט, ואזורי תעשיה לבניית מאספים תת קרקעיים. המאספים הללו יכולים אפילו להיות פתוחים בתחתיתם, כך שיוחדרו לקרקע ויביאו להעשרת מי התהום מהמים המרטיבים כיום את שמלת הבטון והאספלט שמעליהם, וזורמים הלאה לשווא.
זה בודאי זול יותר מהבאת מים מתורכיה. זה גם יעיל יותר, שומר על מי התהום ומפני התיבשות הקרקע. אולי גם ימנע את הבורות הנפערים לאורך ים המלח. לא פחות חשובה היא הקטנת התלות בזרים, גם אם הם ידידים. ותוצר לוואי יהיה גם הקטנת זרמי השטפונות. ויש כאן שימוש ברעיון הבסיסי של ד"ר חיים גבירצמן, על סכרים וסכרונים שיקומו בנחלים ובואדיות, מבמת ההר ועד לשפלה. המים הנקווים יחלחלו במאות מקומות, יעשירו את מי התהום ולא ייהפכו לשטפון קוצף בבתי ערי השפלה. ובעיקר, יאפשרו שימוש בהם, כמובן.
ואחרון, ולא פחות חשוב. מדינה אינה יכולה לצלצל בפעמוני אזעקה על יובש צפוי, לחסוך מים מאזרחיה הנאמנים, ובאותה עת לספק מים יקרים לאויביה. ועוד בחינם. מילא למות למען ארצנו, זו דרישה סבירה מאזרח. אבל למות בהתנדבות למען רווחת האויב, זו המצאה יהודית חולנית. והגיע הזמן לשים לה קץ. הלבנונים שתו את דמינו, ועכשיו אנו נותנים להם את מימינו. הירדנים, צוחקים וכבר לקחו את השגריר שלהם מכאן, ואילו אנו בטפשותינו, דואגים שגם ברבת עמון, ישתה את מימי ארצנו.
=========
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.