פסיכולוגיים חברתיים עדיין מהססים לחקור את השפעת המצב הפוסט-אוסלואי על נפש מחנה השלום. חבל. בשעתם הם הפליאו לנתח את השפעת הנסיגה מימית על נשמת הציונות הדתית, או את מצב החב"דניקים אחרי מות רבם, והגיעו לממצאים מרתקים. אילו טרחו לבצע עכשיו בדיקה דומה לשמאלנים, היה מתברר להם שגם המגזר השכלתני הזה הזדרז לפתח תיזה מעניינת להסברת הפער בין החלום לשברו, בין צהלת השלום 93' לבכי היתומים 2001.
לתיזה הזאת קוראים, בקיצור, אשמת הכיבוש. היא התקיימה על אש קטנה עוד לפני סתיו 2000, בעיקר בחוגי אורי אבנרי וגדעון לוי, אך לובתה פלאים אחריו. במקום להכיר באיוולת הזמנתו של ערפאת הנה, במקום להתנצל על הרובים שסופקו לו, במקום לשתוק קצת, מטיל השמאל את מלוא האחריות לאסון על כתפי הכיבוש.
אמנון ליפקין-שחק, למשל, אחד הקמבצ"ים הראשיים של תהליך אוסלו, אמר ביום ו' האחרון למעריב: "הבעיה של מדינת ישראל כיום היא לא המלחמה בטרור, אלא הכיבוש המתמשך, העובדה שחיילי צה"ל נמצאים בכל יום מול מאות ואלפי אנשים שממתינים במחסומים".
האמת נמצאת בזווית של 180 מעלות מהטענות הללו. חיילי צה"ל מעכבים מאות ואלפי אנשים במחסומים לא מפני שהכיבוש נמשך אלא מחמת סיומו. המחסומים נועדו לסתום את החורים שניבעו בבטחון ישראל כתוצאה מסיום שליטתה בערי יש"ע. כשצה"ל שלט שם היה אפשר להסתפק בהרבה פחות מחסומים, סגרים, הפצצות והלוויות.
לגופו של כיבוש יצויין שהפלשתינים מנועים מלהיות כבושים מפני שמעולם לא היתה להם עצמאות. במשך אלפי שנות הקיום הישמעאלי במזרח התיכון לא התקיימה כאן ישות פלשתינית עצמאית אפילו חמש דקות. סבא-רבא של מתאבדי החמאס חי תחת שלטון תורכי, סבא שלהם חי תחת שלטון בריטי, ואבא תחת שלטון ירדן. הם התחילו לטפח חלומות עצמאות ממשיים הרבה אחרי הרצל, בעיקר כדי לסכל את החלום שלנו. על אף שאין שונות תרבותית מובהקת בינם לבין אחיהם בסוריה, בעיראק או בסעודיה הם מתעקשים להידחף דווקא לחלקת אבותינו הקטנה, הבטלה בשש-מאות ביחס לטריטוריה הערבית העצומה בין קזבלנקה לטורה בורה. תביעתם לעצמאות היא יותר פרובוקציה מאשר שאיפת חרות.
לא רק חברון ובית לחם, אפילו כפר דרום וכפר עציון קדמו להכרזת הפלשתינים על עצמם כעם. לא הגיוני שנתחלק איתם עכשיו במולדתנו הצפופה רק בגלל שפתאום מתחשק להם מדינה. עצם תביעתם לעצמאות, ואף עצם נכונותם למות למענה, אינה הופכת אותנו אוטומאטית לכובשים. אם קרית מוצקין היא אדמה ציונית כשרה, גם קריית ארבע כשרה. רק טפשים או אנשי זדון מסוגלים לייצר הבדלים מוסרים ביניהן.
אפילו מבחינת החוק הבינלאומי אפשר להוכיח שלא כבשנו אף פלשתיני ביש"ע, אבל חבל על המאמץ. יושר אינטלקטואלי אינו הצד החזק של מקהלת מנטרת הכיבוש. בעיית המחסומים פחות מדאיגה אותה מהצורך המעיק להתמודד עם המציאות שטפחה על פניה ועם כתבי האישום של שר ההיסטוריה. עלילת הכיבוש משמשת לה, בסך הכל, טענת אליבי.
===================
כתבתו של חגי סגל התפרסמה בעיתון "מעריב" בי' בטבת תשס"ב.
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
לתיזה הזאת קוראים, בקיצור, אשמת הכיבוש. היא התקיימה על אש קטנה עוד לפני סתיו 2000, בעיקר בחוגי אורי אבנרי וגדעון לוי, אך לובתה פלאים אחריו. במקום להכיר באיוולת הזמנתו של ערפאת הנה, במקום להתנצל על הרובים שסופקו לו, במקום לשתוק קצת, מטיל השמאל את מלוא האחריות לאסון על כתפי הכיבוש.
אמנון ליפקין-שחק, למשל, אחד הקמבצ"ים הראשיים של תהליך אוסלו, אמר ביום ו' האחרון למעריב: "הבעיה של מדינת ישראל כיום היא לא המלחמה בטרור, אלא הכיבוש המתמשך, העובדה שחיילי צה"ל נמצאים בכל יום מול מאות ואלפי אנשים שממתינים במחסומים".
האמת נמצאת בזווית של 180 מעלות מהטענות הללו. חיילי צה"ל מעכבים מאות ואלפי אנשים במחסומים לא מפני שהכיבוש נמשך אלא מחמת סיומו. המחסומים נועדו לסתום את החורים שניבעו בבטחון ישראל כתוצאה מסיום שליטתה בערי יש"ע. כשצה"ל שלט שם היה אפשר להסתפק בהרבה פחות מחסומים, סגרים, הפצצות והלוויות.
לגופו של כיבוש יצויין שהפלשתינים מנועים מלהיות כבושים מפני שמעולם לא היתה להם עצמאות. במשך אלפי שנות הקיום הישמעאלי במזרח התיכון לא התקיימה כאן ישות פלשתינית עצמאית אפילו חמש דקות. סבא-רבא של מתאבדי החמאס חי תחת שלטון תורכי, סבא שלהם חי תחת שלטון בריטי, ואבא תחת שלטון ירדן. הם התחילו לטפח חלומות עצמאות ממשיים הרבה אחרי הרצל, בעיקר כדי לסכל את החלום שלנו. על אף שאין שונות תרבותית מובהקת בינם לבין אחיהם בסוריה, בעיראק או בסעודיה הם מתעקשים להידחף דווקא לחלקת אבותינו הקטנה, הבטלה בשש-מאות ביחס לטריטוריה הערבית העצומה בין קזבלנקה לטורה בורה. תביעתם לעצמאות היא יותר פרובוקציה מאשר שאיפת חרות.
לא רק חברון ובית לחם, אפילו כפר דרום וכפר עציון קדמו להכרזת הפלשתינים על עצמם כעם. לא הגיוני שנתחלק איתם עכשיו במולדתנו הצפופה רק בגלל שפתאום מתחשק להם מדינה. עצם תביעתם לעצמאות, ואף עצם נכונותם למות למענה, אינה הופכת אותנו אוטומאטית לכובשים. אם קרית מוצקין היא אדמה ציונית כשרה, גם קריית ארבע כשרה. רק טפשים או אנשי זדון מסוגלים לייצר הבדלים מוסרים ביניהן.
אפילו מבחינת החוק הבינלאומי אפשר להוכיח שלא כבשנו אף פלשתיני ביש"ע, אבל חבל על המאמץ. יושר אינטלקטואלי אינו הצד החזק של מקהלת מנטרת הכיבוש. בעיית המחסומים פחות מדאיגה אותה מהצורך המעיק להתמודד עם המציאות שטפחה על פניה ועם כתבי האישום של שר ההיסטוריה. עלילת הכיבוש משמשת לה, בסך הכל, טענת אליבי.
===================
כתבתו של חגי סגל התפרסמה בעיתון "מעריב" בי' בטבת תשס"ב.
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.