בעקבות יחסה של התקשורת להתאבדותו של מנהל קבוצת הכדורגל ב"פרשת השבוע" של ימים אלה:
התאבדות היא רצח, ומכמה בצדדים היא אף חמורה מרצח. ראשית, היא מבטאת כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. על כן אמרו חז"ל, שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. המתאבד סבור שעל ידי התאבדותו יינצל מייסוריו, ואין הוא יודע, שהעונש הצפוי לו בעולם האמת על זה שאיבד עצמו לדעת, חמור לאין ערוך מכל ייסוריו בעולם הזה. בנוסף לכך, על כל העוונות ניתן לשוב בתשובה, ואילו כאן, תוך חטאו הוא מת ומאבד את האפשרות להתחרט על עוונו. ועוד יש לחשוש, שמרי נפש ילכו בעקבותיו כאשר יחשבו שזוהי דרך מקובלת להיפטר מייסוריהם.
לפיכך, היחס אל המתאבד הוא חמור ביותר: אין מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד, ואין מבטלים מלאכה כדי ללכת להלוויה שלו, וגם אלו שבאים להלוויה אינם באים כדי ללוותו, אלא כדי לכבד את קרוביו, ולעמוד בשורה לנחמם, בעת צאתם מבית הקברות (שו"ע יו"ד שמה, א).
ואין קוברים את המתאבד יחד עם שאר המתים, שאין לקבור רשע ליד צדיק (שסב, ה).
ונחלקו הראשונים אם קרוביו קורעים עליו את בגדיהם ויושבים שבעה. לדעת הרמב"ם ושו"ע אינם קורעים ואינם יושבים שבעה, ולדעת הרמב"ן קורעים ויושבים שבעה. ולמעשה אף שלהלכה הקרובים פטורים מקריעה, אם הם רוצים לקרוע ולשבת שבעה - רשאים.
אמנם בפועל, נוהגים להקל מפני כבודם של קרובי משפחת המתאבד, ומתאמצים לדון אותו לכך זכות, שאולי לא היה שפוי בדעתו, ואולי חזר בו ברגע האחרון. אבל כל זה נוגע רק לכך שיוכלו להספיד אותו מעט לפני בני משפחתו, ולנחמם. אבל היחס העקרוני השלילי כלפי המעשה חייב להישמר. ונוגע הדבר לפיקוח נפש ממש, שכל המתייחס בסלחנות למתאבד, גורם בעקיפין לאחרים ללכת בדרכו. לפיכך חובה עלינו להוקיע את מעשיה המופקרים של התקשורת ביחסה הסלחני והאוהד למעשהו של מנהל קבוצת כדורגל שהתאבד, ולקבוע בברור כי לא זו הדרך, ובוודאי לא דרכה של תורה!
=============
הרב אליעזר מלמד הוא ראש ישיבת ההסדר ורב הישוב הר ברכה.
המאמר התפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות".
התאבדות היא רצח, ומכמה בצדדים היא אף חמורה מרצח. ראשית, היא מבטאת כפירה בה' ובהשגחתו על ברואיו. על כן אמרו חז"ל, שהמאבד עצמו לדעת, אין לו חלק לעולם הבא. המתאבד סבור שעל ידי התאבדותו יינצל מייסוריו, ואין הוא יודע, שהעונש הצפוי לו בעולם האמת על זה שאיבד עצמו לדעת, חמור לאין ערוך מכל ייסוריו בעולם הזה. בנוסף לכך, על כל העוונות ניתן לשוב בתשובה, ואילו כאן, תוך חטאו הוא מת ומאבד את האפשרות להתחרט על עוונו. ועוד יש לחשוש, שמרי נפש ילכו בעקבותיו כאשר יחשבו שזוהי דרך מקובלת להיפטר מייסוריהם.
לפיכך, היחס אל המתאבד הוא חמור ביותר: אין מספידים אותו, ואין חולקים לו כבוד, ואין מבטלים מלאכה כדי ללכת להלוויה שלו, וגם אלו שבאים להלוויה אינם באים כדי ללוותו, אלא כדי לכבד את קרוביו, ולעמוד בשורה לנחמם, בעת צאתם מבית הקברות (שו"ע יו"ד שמה, א).
ואין קוברים את המתאבד יחד עם שאר המתים, שאין לקבור רשע ליד צדיק (שסב, ה).
ונחלקו הראשונים אם קרוביו קורעים עליו את בגדיהם ויושבים שבעה. לדעת הרמב"ם ושו"ע אינם קורעים ואינם יושבים שבעה, ולדעת הרמב"ן קורעים ויושבים שבעה. ולמעשה אף שלהלכה הקרובים פטורים מקריעה, אם הם רוצים לקרוע ולשבת שבעה - רשאים.
אמנם בפועל, נוהגים להקל מפני כבודם של קרובי משפחת המתאבד, ומתאמצים לדון אותו לכך זכות, שאולי לא היה שפוי בדעתו, ואולי חזר בו ברגע האחרון. אבל כל זה נוגע רק לכך שיוכלו להספיד אותו מעט לפני בני משפחתו, ולנחמם. אבל היחס העקרוני השלילי כלפי המעשה חייב להישמר. ונוגע הדבר לפיקוח נפש ממש, שכל המתייחס בסלחנות למתאבד, גורם בעקיפין לאחרים ללכת בדרכו. לפיכך חובה עלינו להוקיע את מעשיה המופקרים של התקשורת ביחסה הסלחני והאוהד למעשהו של מנהל קבוצת כדורגל שהתאבד, ולקבוע בברור כי לא זו הדרך, ובוודאי לא דרכה של תורה!
=============
הרב אליעזר מלמד הוא ראש ישיבת ההסדר ורב הישוב הר ברכה.
המאמר התפרסם בגליון התורני: "מעט מן האור" של תנועת "אורות".