בשנים האחרונות סובלת סוריה מבעיות כלכליות קשות. הבעיות הכלכליות היום דומות בהרבה למשברים כלכליים שעברו על סוריה מאז שנות ה -60 לאחר שהנהיגה כלכלה סוציאליסטית וריכוזית ביותר. מה שהועיל לסוריה לצאת ממשברים קודמים היה בעיקר עליות גדולות במחירי הנפט בעולם, שאירעו ב 1973-74 ועוד יותר ב 1979-80. במשך שנות ה-80 סבלה סוריה מאוד מירידה תלולה במחירי הנפט. הנפט הסורי אמנם מזערי בהשוואה, לנפט הסעודי, או מדינות אחרות באזור, אבל יצוא הנפט שלה מהווה בשנים האחרונות כ- 60% של סה"כ היצוא הסורי. נוסף ליצוא הנפט נהנתה סוריה בתקופות שונות מתרומות נדיבות מארצות הנפט הערביות העשירות, ומההכנסות של סורים שעובדים בארצות המפרץ.
בסוף שנות ה-80 המצב הכלכלי בסוריה היה בכי רע. מה שהציל אותם היה גורם חיצוני דהיינו הפלישה של עירק לכוויית. הנשיא בוש ארגן קואליציה שתלחם נגד עירק ומאוד היה מעוניין שיצטרפו מדינות ערב על מנת שלא יאשימו אותו שהוא אנטי ערבי. הוא הצליח לשכנע את מצרים וסוריה תמורת מענקים גדולים מארצות הברית וממדינות המערב העשירות האומדן הוא שסוריה קיבלה בין 4-5 מיליארד דולר. אבל המענקים האלה נסתימו באמצע שנות ה-90 וסוריה שוב פעם נמצאה במצב קשה.
מדינות אחרות בעולם, במיוחד במזרח אירופה, וגם במידה מסוימת מצרים, אימצו לעצמם מדיניות כלכלית יותר ליברלית שעשויה במשך הזמן להגדיל באפון משמעותי את התוצר הלאומי. סוריה מתעקשת, והסיבה, כנראה היא די פשוטה, דהיינו, המצב הקיים היום הוא שקומץ קטן של אנשים בשלטון ובצמרת הצבא נהנים ביותר מהמצב הקיים והשחיתות אוכלת כל חלקה טובה. במילים פשוטות אלה שבכוחם לבצע מהפך כלכלי מאד נהנים מהמצב הקיים. כמו-כן, שליטתה של סוריה בלבנון מהווה מקור הכנסה חשוב ומשמעותי עבור אותו קומץ של מנהיגים וקציני צבא.
להערכתי, המצב הכלכלי שהורע בשנים האחרונות הוא הגורם העיקרי שהניע אז את מנהיגי סוריה לחפש אפשרות של הסכם שלום עם ישראל מתוך תקוה שזה יציל את המצב. ברצוני להדגיש שלא היה בכוונתה של סוריה לטפח קשרים רחבים עם ישראל גם לאחר הסכם שלום.
השגריר הסורי בוושינגטון אמר בשעתו דברים מפורשים שכל זמן שיש פער עצום בין המשק הישראלי לבין המשק הסורי (התוצר לנפש בסוריה הוא 1,200 דולר לשנה ושל ישראל 17,000 דולר לשנה.) הם פשוט חוששים מתחרות חופשית עם ישראל.
אם כן, מה היה רצונם? הם שאפו להגיע להסכם שלום אתנו ע"פ הדגם המצרי:
1.נסיגה מלאה מהגולן ע"פ הדגם של נסיגתנו מסיני.
2.ביטול או הקלה בתשלום החובות של סוריה למדינות שונות.
3.סיוע כלכלי נרחב מארצות הברית ומדינות המערב העשירות.
4.מחיקת סוריה מהרשימה השחורה של ארצות הברית הכוללת מדינות התומכות בטרור. החוק האמריקאי אוסר על פירמות אמריקאיות להשקיע במדינות אלה, כולל סוריה.
5.ברית המועצות (לשעבר) היתה הספקית העיקרית של נשק לסוריה שלמעשה היה ניתן כמעט בחינם. מאז ההפיכה ב 1990-1, תובעת רוסיה מסוריה תשלום החובות מהעבר שנאמדות ב-10 מיליארד דולר או יותר. רוסיה היום איננה מוכנה לתת אשראי ודורשת דולרים תמורת רכישת נשק או חלקי חילוף. כתוצאה מכך, ירד כוחה הצבאי של סוריה באופן חמור ביותר. לפי אומדן אחד כמחצית חיל האוויר הסורי מקורקע, עקב מחסור בחלקי חילוף ותחזוקה מתאימה.
6.מאז הסכם השלום של מצרים עם ישראל ב-1979, מקבלת מצרים מארצות הברית, נוסף למענק כלכלי, גם זרם של ציוד צבאי חדיש ומתוחכם, ללא תשלום. סוריה צפתה למדיניות דומה כלפיה.
המסקנה היתה שצריך להשעות את המשא ומתן עם סוריה לתקופה די ארוכה על מנת לראות את ההתפתחויות בסוריה ובאזור. בארצות המערב מקובל שאם חותמים על חוזה בינלאומי זה מחייב גם את הממשלות הבאות, לא כן הדברים במדינות עם משטרים רודניים. הבעיות הכלכליות הסוריות נובעות בעיקר מגורמים פנימיים, ממדיניות כלכלית הרסנית. גם פתרון צריך להיות פנימי.
אשרינו שלא הסתבכנו!
=============
פרופ' אליהו קנובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה לכלכלת בטחון ושלום באוניברסיטת בר אילן .
מאמרו של פרופ' קנובסקי התפרסם בעיתון מקור ראשון.
בסוף שנות ה-80 המצב הכלכלי בסוריה היה בכי רע. מה שהציל אותם היה גורם חיצוני דהיינו הפלישה של עירק לכוויית. הנשיא בוש ארגן קואליציה שתלחם נגד עירק ומאוד היה מעוניין שיצטרפו מדינות ערב על מנת שלא יאשימו אותו שהוא אנטי ערבי. הוא הצליח לשכנע את מצרים וסוריה תמורת מענקים גדולים מארצות הברית וממדינות המערב העשירות האומדן הוא שסוריה קיבלה בין 4-5 מיליארד דולר. אבל המענקים האלה נסתימו באמצע שנות ה-90 וסוריה שוב פעם נמצאה במצב קשה.
מדינות אחרות בעולם, במיוחד במזרח אירופה, וגם במידה מסוימת מצרים, אימצו לעצמם מדיניות כלכלית יותר ליברלית שעשויה במשך הזמן להגדיל באפון משמעותי את התוצר הלאומי. סוריה מתעקשת, והסיבה, כנראה היא די פשוטה, דהיינו, המצב הקיים היום הוא שקומץ קטן של אנשים בשלטון ובצמרת הצבא נהנים ביותר מהמצב הקיים והשחיתות אוכלת כל חלקה טובה. במילים פשוטות אלה שבכוחם לבצע מהפך כלכלי מאד נהנים מהמצב הקיים. כמו-כן, שליטתה של סוריה בלבנון מהווה מקור הכנסה חשוב ומשמעותי עבור אותו קומץ של מנהיגים וקציני צבא.
להערכתי, המצב הכלכלי שהורע בשנים האחרונות הוא הגורם העיקרי שהניע אז את מנהיגי סוריה לחפש אפשרות של הסכם שלום עם ישראל מתוך תקוה שזה יציל את המצב. ברצוני להדגיש שלא היה בכוונתה של סוריה לטפח קשרים רחבים עם ישראל גם לאחר הסכם שלום.
השגריר הסורי בוושינגטון אמר בשעתו דברים מפורשים שכל זמן שיש פער עצום בין המשק הישראלי לבין המשק הסורי (התוצר לנפש בסוריה הוא 1,200 דולר לשנה ושל ישראל 17,000 דולר לשנה.) הם פשוט חוששים מתחרות חופשית עם ישראל.
אם כן, מה היה רצונם? הם שאפו להגיע להסכם שלום אתנו ע"פ הדגם המצרי:
1.נסיגה מלאה מהגולן ע"פ הדגם של נסיגתנו מסיני.
2.ביטול או הקלה בתשלום החובות של סוריה למדינות שונות.
3.סיוע כלכלי נרחב מארצות הברית ומדינות המערב העשירות.
4.מחיקת סוריה מהרשימה השחורה של ארצות הברית הכוללת מדינות התומכות בטרור. החוק האמריקאי אוסר על פירמות אמריקאיות להשקיע במדינות אלה, כולל סוריה.
5.ברית המועצות (לשעבר) היתה הספקית העיקרית של נשק לסוריה שלמעשה היה ניתן כמעט בחינם. מאז ההפיכה ב 1990-1, תובעת רוסיה מסוריה תשלום החובות מהעבר שנאמדות ב-10 מיליארד דולר או יותר. רוסיה היום איננה מוכנה לתת אשראי ודורשת דולרים תמורת רכישת נשק או חלקי חילוף. כתוצאה מכך, ירד כוחה הצבאי של סוריה באופן חמור ביותר. לפי אומדן אחד כמחצית חיל האוויר הסורי מקורקע, עקב מחסור בחלקי חילוף ותחזוקה מתאימה.
6.מאז הסכם השלום של מצרים עם ישראל ב-1979, מקבלת מצרים מארצות הברית, נוסף למענק כלכלי, גם זרם של ציוד צבאי חדיש ומתוחכם, ללא תשלום. סוריה צפתה למדיניות דומה כלפיה.
המסקנה היתה שצריך להשעות את המשא ומתן עם סוריה לתקופה די ארוכה על מנת לראות את ההתפתחויות בסוריה ובאזור. בארצות המערב מקובל שאם חותמים על חוזה בינלאומי זה מחייב גם את הממשלות הבאות, לא כן הדברים במדינות עם משטרים רודניים. הבעיות הכלכליות הסוריות נובעות בעיקר מגורמים פנימיים, ממדיניות כלכלית הרסנית. גם פתרון צריך להיות פנימי.
אשרינו שלא הסתבכנו!
=============
פרופ' אליהו קנובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה לכלכלת בטחון ושלום באוניברסיטת בר אילן .
מאמרו של פרופ' קנובסקי התפרסם בעיתון מקור ראשון.