בסופו של דבר הכיסא של ערפאת בבית לחם היה ריק, ואני מודה שהופתעתי לטובה. אילו לא היה זה אותו שבוע שבו פרס הצליח לסחוט משרון את הגיבוי למגעיו עם אבו-עלא, הייתי אומר שממשלת שרון מתחילה לנצח את הטרור. שמעתי את כל החכמים מסבירים מראש עד כמה האיסור על ערפאת לבוא לבית לחם הוא טעות וטיפשות. בדיוק עכשיו העולם התחיל להבין את עמדתנו, למה לנו לשחק דווקא במגרש של ערפאת. קראתי על הלחצים מכל קצווי תבל, קלטתי את ההדלפות ממשרד החוץ, והייתי בטוח שבדקה ה-90 שרון יתפתה לאיזו נוסחה של כאילו פשרה ולמעשה כניעה.
אבל שרון לא התפתה, וניצח את ערפאת במגרש שלו. כי בעניין הזה צודקים המבקרים, באמת זה בדיוק המגרש של ערפאת: להתבכיין סביב העולם, לגייס קריאות ומחאות של אנשי רוח ומנהיגים, להפעיל את כל הכוח שאפשר להפיק מהחולשה, לעשות הון מהעוני. ערפאת מעולה בזה, אבל הפעם הזאת לממשלת ישראל היתה די סבלנות לחטוף בשקט את כל המחאות, לקבל נקודות רעות בעולם, ובכל זאת - לעשות מה שהחליטה לעשות.
כי זו הדרך היחידה לנצח את הטרור: לקבוע כללי משחק ולעמוד בהם. לא כל כך חשוב אם ההחלטות שלך חכמות יותר או פחות, נכונות מאוד או שגויות. חשוב שיהיו החלטות ושתעמוד בהן, כי שינוי ההחלטות שלך הוא המטרה האסטרטגית של הטרור. טרור הוא נשקם של החלשים. אין להם כוח משלהם כדי לכפות את ההחלטות שלהם. מטרתם היא לכפות עליך את המציאות שאתה מתנגד לה, באמצעות ההחלטות שלך והכוח שבידך. לכך נועד הצירוף המגעיל הזה של רצחנות והתבכיינות, מומחיותו הגדולה של ערפאת. כל מורטינוס וכל אפיפיורוס שבא להתחנן או ללחוץ על ישראל לוותר למנוול האומלל רק הפעם, לשנות רק את ההחלטה הזאת כי רק היא טיפשית או שגויה, נרתם לעגלת הטרור ומופעל ביודעין או בשגגה בידי העגלון עם השערות על הפנים. כן. זה כולל גם רב ראשי, גם נשיא וגם שר חוץ (או מדליפו הבכיר, שזה בדרך כלל הוא עצמו).
לנצח את הטרור פירושו להראות לו שוב ושוב שהוא לא משנה כלום. כדי שמתאבד פוטנציאלי יירתע מן המעשה, הוא חייב לראות בבירור שקודמיו לא חוללו שום שינוי בכללי המשחק. סתם דפקו את הראש בקיר. לכן מגיע קרדיט לממשלה הזאת גם על ההברקה המילולית: לא רלוונטי. זה בדיוק מה שצריך כל טרוריסט להרגיש, כדי שלא יהיה טרור. שהוא לא רלוונטי, שכללי המשחק נקבעים בידי אלה שלא עוסקים בטרור, והטרור לא יכול בשום אופן לשנות אותם. כדי להעביר את המסר הזה צריך עצבים חזקים, ראש איכרי, ועקשנות עקרונית מעצבנת, אפילו קצת אטומה. צריך להחליט ולא לשנות.
וצריך ממשלה בלי פרס. כי שמעון פרס הוא מומחה רב נסיון, בעל שם בינלאומי, בלכרסם את ההחלטות של הממשלות שהוא חבר בהן. רבין קרא לזה חתרן בלתי נלאה, שמיר לא קרא לזה אבל התפוצץ מזעם, ואהוד ברק קרא לזה שר לפיתוח אזורי. והשבוע פרס סחט משרון את הזיגזג החמור בעניין השיחות עם אבו-עלא. נכון שזו היתה סחיטה נבזית ברגע הכי קשה, ושבלעדיה כל התקציב היה נופל. נכון ששרון יכול לומר לעצמו או למקורביו שממילא לא ייצא מזה שום דבר רציני, כי פרס לא קובע אצלנו ואבו-עלא לא קובע אצלם, הכל נכון. אבל מדובר בשינוי ההחלטה בה"א הידיעה של ממשלת שרון, כלל מספר אחד בכללי המשחק - שלא מנהלים מו"מ מדיני תחת אש.
למתאבד הפוטנציאלי זו בשורת ענק. הנה כופפנו בגדול את ממשלת שרון, עוד שניים שלושה פיצוצים אנחנו כופים עליהם לוותר על הר הבית ולתת לנו זכות שיבה לרמלה. במונחים של מלחמה נגד הטרור, מה שהושג בחמישים חיסולים ומאה סיכולים, נשטף ויורד לביוב עם הזרם של שינוי ההחלטה הזאת.
התועלת שבכיסא הריק של ערפאת בבית לחם, לא יכולה לאזן את הנזק שנגרם בזיגזג בירושלים.
==================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בי"ג טבת תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
אבל שרון לא התפתה, וניצח את ערפאת במגרש שלו. כי בעניין הזה צודקים המבקרים, באמת זה בדיוק המגרש של ערפאת: להתבכיין סביב העולם, לגייס קריאות ומחאות של אנשי רוח ומנהיגים, להפעיל את כל הכוח שאפשר להפיק מהחולשה, לעשות הון מהעוני. ערפאת מעולה בזה, אבל הפעם הזאת לממשלת ישראל היתה די סבלנות לחטוף בשקט את כל המחאות, לקבל נקודות רעות בעולם, ובכל זאת - לעשות מה שהחליטה לעשות.
כי זו הדרך היחידה לנצח את הטרור: לקבוע כללי משחק ולעמוד בהם. לא כל כך חשוב אם ההחלטות שלך חכמות יותר או פחות, נכונות מאוד או שגויות. חשוב שיהיו החלטות ושתעמוד בהן, כי שינוי ההחלטות שלך הוא המטרה האסטרטגית של הטרור. טרור הוא נשקם של החלשים. אין להם כוח משלהם כדי לכפות את ההחלטות שלהם. מטרתם היא לכפות עליך את המציאות שאתה מתנגד לה, באמצעות ההחלטות שלך והכוח שבידך. לכך נועד הצירוף המגעיל הזה של רצחנות והתבכיינות, מומחיותו הגדולה של ערפאת. כל מורטינוס וכל אפיפיורוס שבא להתחנן או ללחוץ על ישראל לוותר למנוול האומלל רק הפעם, לשנות רק את ההחלטה הזאת כי רק היא טיפשית או שגויה, נרתם לעגלת הטרור ומופעל ביודעין או בשגגה בידי העגלון עם השערות על הפנים. כן. זה כולל גם רב ראשי, גם נשיא וגם שר חוץ (או מדליפו הבכיר, שזה בדרך כלל הוא עצמו).
לנצח את הטרור פירושו להראות לו שוב ושוב שהוא לא משנה כלום. כדי שמתאבד פוטנציאלי יירתע מן המעשה, הוא חייב לראות בבירור שקודמיו לא חוללו שום שינוי בכללי המשחק. סתם דפקו את הראש בקיר. לכן מגיע קרדיט לממשלה הזאת גם על ההברקה המילולית: לא רלוונטי. זה בדיוק מה שצריך כל טרוריסט להרגיש, כדי שלא יהיה טרור. שהוא לא רלוונטי, שכללי המשחק נקבעים בידי אלה שלא עוסקים בטרור, והטרור לא יכול בשום אופן לשנות אותם. כדי להעביר את המסר הזה צריך עצבים חזקים, ראש איכרי, ועקשנות עקרונית מעצבנת, אפילו קצת אטומה. צריך להחליט ולא לשנות.
וצריך ממשלה בלי פרס. כי שמעון פרס הוא מומחה רב נסיון, בעל שם בינלאומי, בלכרסם את ההחלטות של הממשלות שהוא חבר בהן. רבין קרא לזה חתרן בלתי נלאה, שמיר לא קרא לזה אבל התפוצץ מזעם, ואהוד ברק קרא לזה שר לפיתוח אזורי. והשבוע פרס סחט משרון את הזיגזג החמור בעניין השיחות עם אבו-עלא. נכון שזו היתה סחיטה נבזית ברגע הכי קשה, ושבלעדיה כל התקציב היה נופל. נכון ששרון יכול לומר לעצמו או למקורביו שממילא לא ייצא מזה שום דבר רציני, כי פרס לא קובע אצלנו ואבו-עלא לא קובע אצלם, הכל נכון. אבל מדובר בשינוי ההחלטה בה"א הידיעה של ממשלת שרון, כלל מספר אחד בכללי המשחק - שלא מנהלים מו"מ מדיני תחת אש.
למתאבד הפוטנציאלי זו בשורת ענק. הנה כופפנו בגדול את ממשלת שרון, עוד שניים שלושה פיצוצים אנחנו כופים עליהם לוותר על הר הבית ולתת לנו זכות שיבה לרמלה. במונחים של מלחמה נגד הטרור, מה שהושג בחמישים חיסולים ומאה סיכולים, נשטף ויורד לביוב עם הזרם של שינוי ההחלטה הזאת.
התועלת שבכיסא הריק של ערפאת בבית לחם, לא יכולה לאזן את הנזק שנגרם בזיגזג בירושלים.
==================
מאמרו של אורי אליצור התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בי"ג טבת תשס"ב.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".