קרבנות ערוץ 2 יתחילו לסבול בקרוב כפליים. אל הערוץ המסחרי הישן, המפגע התרבותי הגדול בתולדות ישראל הריבונית, יצטרף ערוץ תאום. לוח שידוריו, שהוגש כבר לעיונה של מועצת הרשות השניה, דומה כמו שתי טיפות מים עכורות להיצע של קודמו. אותם שעשועונים תפלים, אותם מגזיני תרבות תל-אביביים, אותה השקפת עולם טלוויזיונית.
החידוש המלבב היחיד בלוח השידורים של הערוץ המסחרי החדש הוא תוכנית תעודה עם ז'וזו אבוטבול, עיתונאי שלא צמח בערוגות התקשורת המסורתיות. כל השאר שחוק ומוכר. זה מה שנשאר מההבטחה הגדולה, מהבדיקות הכאילו קפדניות במועצת הרשות השניה. מאחורי שם הקוד המפוצץ "הפקות מקור" מסתתרות תוכניות בידור וטוק-שואו נוסח ערוץ 2. הן גם יוגשו בידי אותם אנשים, פחות או יותר. עמנואל רוזן, יעל דן וטל ברמן, למשל. במאי החרצופים מטלעד יופקד על ניהול הסאטירה גם בערוץ החדש.
זכייני הערוץ החדש מבטיחים שלוח השידורים יגוון וייתעדן במשך הזמן, אך קשה להאמין להם. מי שיפשפש בעיתונים של תחילת עידן ערוץ 2 ייתקל שם בהבטחות דומות. הזכיינים דאז התחייבו להרים פה בי.בי.סי. ישראלי, אך בסוף הפיקו ערוץ שטויות ייעודי.
אילו היינו מדינה פלורליסטית מתוקנת, עם שמים פתוחים, האסון לא היה גדול. עוד ערוץ, פחות ערוץ, מה זה משנה. אבל בישראל אין פלורליזם תקשורתי. יש ועדות מכרזים. רק יחידי סגולה, בעיקר קשישי רוממה ויוצאי גל"ץ, בנויים לצלוח אותן בהצלחה. אם לא קוראים לך קירשנבאום, ואם רשימת המגישים שלך אינה מקושטת בכוכבי הערוצים הקיימים, אפסיים סיכוייך לעלות לאוויר.
שר התקשורת, רובי ריבלין, ניסה לאחרונה לפרוץ את הקיבעון הזה. הוא שם נפשו בכפו והציע להקטין באופן דרמטי את הביורוקרטיה הכרוכה בהנפקת זכיונות שידור. לא עוד ועדות מכרזים, חבר מביא חבר, ועינו הפקוחה של האח הגדול, כי אם רשיונות לכל דכפין ובעל יכולת. ברם, האח הגדול אינו מוותר בקלות. אחרי שחידושי הטכניקה שללו ממנו את הטיעון שאין מספיק תדרים לכולם, הוא מגייס את הנימוק התרבותי כדי להזהיר מפני דמוקרטיזציה של גלי האתר. לטענתו, פתיחת השמים תציף את מסכינו בטלנובלות ובמוצרים זבליים אחרים. פתאום הוא דואג לטוהר השידור ולנפש ילדינו.
זוועת ערוץ 2 ולוח המשדרים של הערוץ המסחרי החדש מוכיחים שהגהינום כבר פה. אין יותר לאן לרדת. אם ישראל תעבור משיטת הזכיונות הבולשביקית לשיטת הרשיונות הנאורה, המצב עשוי רק להשתפר. עוגת הפרסום אמנם תתחלק בין יותר ערוצים, אך אין זה מתפקידה של המדינה לתחוב את אפה לסוגיה כלכלית כזאת. הגיע הזמן שהיא תעניק פתחון פה אלקטרוני גם למסעודה משדרות, יבגנייה מאשדוד, אריאל מבית-אל וחיים משוק הבוכרים.
============
מאמרו של חגי סגל פורסם בעיתון מעריב בי"ז בטבת תשס"ב.
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.
החידוש המלבב היחיד בלוח השידורים של הערוץ המסחרי החדש הוא תוכנית תעודה עם ז'וזו אבוטבול, עיתונאי שלא צמח בערוגות התקשורת המסורתיות. כל השאר שחוק ומוכר. זה מה שנשאר מההבטחה הגדולה, מהבדיקות הכאילו קפדניות במועצת הרשות השניה. מאחורי שם הקוד המפוצץ "הפקות מקור" מסתתרות תוכניות בידור וטוק-שואו נוסח ערוץ 2. הן גם יוגשו בידי אותם אנשים, פחות או יותר. עמנואל רוזן, יעל דן וטל ברמן, למשל. במאי החרצופים מטלעד יופקד על ניהול הסאטירה גם בערוץ החדש.
זכייני הערוץ החדש מבטיחים שלוח השידורים יגוון וייתעדן במשך הזמן, אך קשה להאמין להם. מי שיפשפש בעיתונים של תחילת עידן ערוץ 2 ייתקל שם בהבטחות דומות. הזכיינים דאז התחייבו להרים פה בי.בי.סי. ישראלי, אך בסוף הפיקו ערוץ שטויות ייעודי.
אילו היינו מדינה פלורליסטית מתוקנת, עם שמים פתוחים, האסון לא היה גדול. עוד ערוץ, פחות ערוץ, מה זה משנה. אבל בישראל אין פלורליזם תקשורתי. יש ועדות מכרזים. רק יחידי סגולה, בעיקר קשישי רוממה ויוצאי גל"ץ, בנויים לצלוח אותן בהצלחה. אם לא קוראים לך קירשנבאום, ואם רשימת המגישים שלך אינה מקושטת בכוכבי הערוצים הקיימים, אפסיים סיכוייך לעלות לאוויר.
שר התקשורת, רובי ריבלין, ניסה לאחרונה לפרוץ את הקיבעון הזה. הוא שם נפשו בכפו והציע להקטין באופן דרמטי את הביורוקרטיה הכרוכה בהנפקת זכיונות שידור. לא עוד ועדות מכרזים, חבר מביא חבר, ועינו הפקוחה של האח הגדול, כי אם רשיונות לכל דכפין ובעל יכולת. ברם, האח הגדול אינו מוותר בקלות. אחרי שחידושי הטכניקה שללו ממנו את הטיעון שאין מספיק תדרים לכולם, הוא מגייס את הנימוק התרבותי כדי להזהיר מפני דמוקרטיזציה של גלי האתר. לטענתו, פתיחת השמים תציף את מסכינו בטלנובלות ובמוצרים זבליים אחרים. פתאום הוא דואג לטוהר השידור ולנפש ילדינו.
זוועת ערוץ 2 ולוח המשדרים של הערוץ המסחרי החדש מוכיחים שהגהינום כבר פה. אין יותר לאן לרדת. אם ישראל תעבור משיטת הזכיונות הבולשביקית לשיטת הרשיונות הנאורה, המצב עשוי רק להשתפר. עוגת הפרסום אמנם תתחלק בין יותר ערוצים, אך אין זה מתפקידה של המדינה לתחוב את אפה לסוגיה כלכלית כזאת. הגיע הזמן שהיא תעניק פתחון פה אלקטרוני גם למסעודה משדרות, יבגנייה מאשדוד, אריאל מבית-אל וחיים משוק הבוכרים.
============
מאמרו של חגי סגל פורסם בעיתון מעריב בי"ז בטבת תשס"ב.
חגי סגל הוא עורך ראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.