בדברי מבוא לספר שמות, מציבה נחמה לייבוביץ ע"ה, שאלת יסוד:על מה ולמה נגזרה ל גלות מצרים?
שאלה זו מקבלת משנה תוקף, אם נשווה גלות זו לשאר הגלויות שפקדו את עם ישראל בהמשך דרכו.
בתפילת המוספין שבמועדים אנו מצדיקים את הדין ביחס לגלויות אלה ואומרים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". ואכן חכמים מונים את שלוש העברות החמורות שבתורה: "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים", כטעם לחורבן בית ראשון ואת "שנאת- חינם" כטעם לחורבן בית שני, אבל דווקא גלות מצרים, שהינה ראשונה לכל הגלויות, לא נתבאר טעמה.
אמנם אף כאן מציינים חכמים חטאים שונים כסיבת הגלות. כך דרך משל, תולה הגמרא במסכת שבת (י' ע"ב) את הירידה למצרים ב"כתונת הפסים" שעשה יעקב ליוסף: "שבשביל משקל שני סלעים מילת (של כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
ובשמות רבה (א.י.) מצוינת ההתבוללות כטעם לגלות: "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה. אמרו: נהיה כמצרים "
אך ברור שטעמים אלה אין מגמתם אלא להצביע על רובד נוסף לכובד הגלות ואין בכוחם כדי לבאר את עצם גזירת הגלות, אשר קדמה להם שנים רבות, והיא תלויה ועומדת בגזירת מלך:
"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם
ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, יג).
כל המתבונן בפסוק זה לאשורו, חש כי לפנינו תכנית א-לוהית שלמה שהוכנה ב"מחשבה תחילה" כיסוד לבניין האומה, ללא תלות בחטא זה או אחר.
נקודת המוצא להבנת טעמה של גלות מצרים, נעוצה אפוא בגישה שונה מן היסוד: אין לבקש לה סיבה הנובעת מחטאי העבר אלא תכלית המכוונת כלפי העתיד.
השאלה אינה, למה גלו ישראל למצרים, אלא לשם מה? מהו היעד ומה המגמה?
לנצח את "שטן היאוש" !
את התכלית העמוקה לגלות מצרים מצאתי בדברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי: בספר מופלא זה, מתאר ריה"ל את דמותו של החסיד השרוי בחשכת הגלות ומשווע לגאולה. והנה בעיצומה של תפילה תוקפים אותו הרהורי יאוש כדבריו מרטיטי הלב של ריה"ל:
"ואם יביאהו השטן לידי יאוש באמרו: "התחיינה העצמות האלה?" (יחזקאל ל"ז, ג) כי מאד נמחה רשמנו בין הגויים וזכרנו נשכח כמה שנאמר: "יבשו עצמותינו אבדה תקותינו נגזרנו לנו" יחשוב על נס יציאת מצרים ועל כל מה שנאמר ב"כמה מעלות טובות למקום עלינו", ואז לא יפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו אף כאשר לא יוותר מאיתנו כי אם איש אחד, וכמה שנאמר: "אל תראי תולעת יעקב"- כי מה נותר מן האדם לאחר שהיה לתולעת בקברו?" (כוזרי ג, יא).
דברים נוראי הוד אלה, הם הם הטעם לכתחילה לגלות ולגאולה הראשונה: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
רבונו של עולם הצופה ומביט עד סוף כל הדורות יודע ועד כמה גלויות עוד תעבור אומה זו, וכמה פעמים תגיע עד שערי יאוש ותשאל את נפשה למות.
לפיכך בעת לידתה נוטל הוא מזרק ענק ומזריק לה זריקת חיסון המכילה חיידקי גלות ועבדות, יסורים ויאוש:
נסיוב זה אשר שמו "גלות מצרים" נועד לחסן את האומה עד סוף כל הדורות ולהחדיר בקרבה את ההכרה כי יכול תוכל לכל הצרות ולכל הגלויות, והגאולה-גם אם תתמהמה-בא תבוא!
שם הצופן" אהיה אשר אהיה"
אפשר שזהו הסוד הטמון בשמו של רבון העולמים: "אהיה אשר אהיה"(ג' י"ד)
שמותיו של הקב"ה הינם הצופן למידותיו ולדרכי התגלותו בעולם, ומשה, השואל במעמד הסנה: "מה שמו ?" מבקש לדעת מהו הצופן הא-לוהי אשר מכוחו נגזרה גלות מצרים ובשמו מתחוללת הגאולה.
תשובתו של הקב"ה: "אהיה אשר אהיה" משמעותה: העתיד הגנוז בשמי זה, הוא המפתח לגאולה הקרובה והרחוקה גם יחד.
זהו פשר דברי הגמרא במסכת ברכות (ט' ע"ב): "מאי אהיה אשר אהיה? אמר לו הקב"ה למשה: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד שאר מלכויות".
אמנם אפשר שישראל-הנתונים עתה בקוצר רוח ובעבודה קשה, לא יוכלו להתבונן למרחקים, ודי להם עתה "באהיה" אחד בלבד: "דיה לצרה בשעתה". אבל הבשורה הא-לוהית נועדה לכל הדורות ומבטה נישא לאופק הרחוק הנפרש מגאולת מצרים ועד גאולת העתיד.
* * *
האופק המדיני של עם ישראל גבוה לאין שיעור מ"חזונם" של שרינו, "הגמדים טרוטי העיניים" המשתעשעים בחלום "המזרח התיכון החדש", ו"בחזון המדינה הפלשתינאית".
אכן גם אנו מבקשים "מזרח תיכון חדש". אבל מאז גאולת מצרים צופות עינינו מזרחה לאור חדש-אשר יאיר על ציון וירושלים.
לאור גאולה אנו מצפים ולו הומה ליבנו: זהו האופק הלאומי שלנו.
===========
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.
שאלה זו מקבלת משנה תוקף, אם נשווה גלות זו לשאר הגלויות שפקדו את עם ישראל בהמשך דרכו.
בתפילת המוספין שבמועדים אנו מצדיקים את הדין ביחס לגלויות אלה ואומרים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". ואכן חכמים מונים את שלוש העברות החמורות שבתורה: "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים", כטעם לחורבן בית ראשון ואת "שנאת- חינם" כטעם לחורבן בית שני, אבל דווקא גלות מצרים, שהינה ראשונה לכל הגלויות, לא נתבאר טעמה.
אמנם אף כאן מציינים חכמים חטאים שונים כסיבת הגלות. כך דרך משל, תולה הגמרא במסכת שבת (י' ע"ב) את הירידה למצרים ב"כתונת הפסים" שעשה יעקב ליוסף: "שבשביל משקל שני סלעים מילת (של כתונת הפסים) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
ובשמות רבה (א.י.) מצוינת ההתבוללות כטעם לגלות: "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה. אמרו: נהיה כמצרים "
אך ברור שטעמים אלה אין מגמתם אלא להצביע על רובד נוסף לכובד הגלות ואין בכוחם כדי לבאר את עצם גזירת הגלות, אשר קדמה להם שנים רבות, והיא תלויה ועומדת בגזירת מלך:
"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם
ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, יג).
כל המתבונן בפסוק זה לאשורו, חש כי לפנינו תכנית א-לוהית שלמה שהוכנה ב"מחשבה תחילה" כיסוד לבניין האומה, ללא תלות בחטא זה או אחר.
נקודת המוצא להבנת טעמה של גלות מצרים, נעוצה אפוא בגישה שונה מן היסוד: אין לבקש לה סיבה הנובעת מחטאי העבר אלא תכלית המכוונת כלפי העתיד.
השאלה אינה, למה גלו ישראל למצרים, אלא לשם מה? מהו היעד ומה המגמה?
לנצח את "שטן היאוש" !
את התכלית העמוקה לגלות מצרים מצאתי בדברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי: בספר מופלא זה, מתאר ריה"ל את דמותו של החסיד השרוי בחשכת הגלות ומשווע לגאולה. והנה בעיצומה של תפילה תוקפים אותו הרהורי יאוש כדבריו מרטיטי הלב של ריה"ל:
"ואם יביאהו השטן לידי יאוש באמרו: "התחיינה העצמות האלה?" (יחזקאל ל"ז, ג) כי מאד נמחה רשמנו בין הגויים וזכרנו נשכח כמה שנאמר: "יבשו עצמותינו אבדה תקותינו נגזרנו לנו" יחשוב על נס יציאת מצרים ועל כל מה שנאמר ב"כמה מעלות טובות למקום עלינו", ואז לא יפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו אף כאשר לא יוותר מאיתנו כי אם איש אחד, וכמה שנאמר: "אל תראי תולעת יעקב"- כי מה נותר מן האדם לאחר שהיה לתולעת בקברו?" (כוזרי ג, יא).
דברים נוראי הוד אלה, הם הם הטעם לכתחילה לגלות ולגאולה הראשונה: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
רבונו של עולם הצופה ומביט עד סוף כל הדורות יודע ועד כמה גלויות עוד תעבור אומה זו, וכמה פעמים תגיע עד שערי יאוש ותשאל את נפשה למות.
לפיכך בעת לידתה נוטל הוא מזרק ענק ומזריק לה זריקת חיסון המכילה חיידקי גלות ועבדות, יסורים ויאוש:
נסיוב זה אשר שמו "גלות מצרים" נועד לחסן את האומה עד סוף כל הדורות ולהחדיר בקרבה את ההכרה כי יכול תוכל לכל הצרות ולכל הגלויות, והגאולה-גם אם תתמהמה-בא תבוא!
שם הצופן" אהיה אשר אהיה"
אפשר שזהו הסוד הטמון בשמו של רבון העולמים: "אהיה אשר אהיה"(ג' י"ד)
שמותיו של הקב"ה הינם הצופן למידותיו ולדרכי התגלותו בעולם, ומשה, השואל במעמד הסנה: "מה שמו ?" מבקש לדעת מהו הצופן הא-לוהי אשר מכוחו נגזרה גלות מצרים ובשמו מתחוללת הגאולה.
תשובתו של הקב"ה: "אהיה אשר אהיה" משמעותה: העתיד הגנוז בשמי זה, הוא המפתח לגאולה הקרובה והרחוקה גם יחד.
זהו פשר דברי הגמרא במסכת ברכות (ט' ע"ב): "מאי אהיה אשר אהיה? אמר לו הקב"ה למשה: אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד שאר מלכויות".
אמנם אפשר שישראל-הנתונים עתה בקוצר רוח ובעבודה קשה, לא יוכלו להתבונן למרחקים, ודי להם עתה "באהיה" אחד בלבד: "דיה לצרה בשעתה". אבל הבשורה הא-לוהית נועדה לכל הדורות ומבטה נישא לאופק הרחוק הנפרש מגאולת מצרים ועד גאולת העתיד.
* * *
האופק המדיני של עם ישראל גבוה לאין שיעור מ"חזונם" של שרינו, "הגמדים טרוטי העיניים" המשתעשעים בחלום "המזרח התיכון החדש", ו"בחזון המדינה הפלשתינאית".
אכן גם אנו מבקשים "מזרח תיכון חדש". אבל מאז גאולת מצרים צופות עינינו מזרחה לאור חדש-אשר יאיר על ציון וירושלים.
לאור גאולה אנו מצפים ולו הומה ליבנו: זהו האופק הלאומי שלנו.
===========
הרב חנן פורת הוא ממחדשי הישוב היהודי בגוש עציון, יו"ר תנועת "אורות" ,ועורך הגליון התורני: "מעט מן האור" שבו התפרסם מאמר זה.